שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    חיה בחושך

    "בלילה האחרון התעוררתי וראיתי את השלד המואר והליצן המפחיד, הסגול. ידעתי מה יהיה. התקשרתי למשטרה ואמרתי שבעלי המכה מחפש אותי בתל-אביב". לכבוד יום האישה, הסופרת אסתי ג' חיים בסיפור מיוחד ל-ynet

    חיים

    הפסיכיאטר רשם לי פלוטין 40 מ"ג. הוא אמר שזה יעזור לי לראות את הדברים באור קצת יותר חיובי. זה יתן לך תקווה, הוא עיקם את הפה במשהו שהזכיר חיוך. חשבתי שבטח נמאס לו מכל החולי נפש שבאים אליו עם הצרות שלהם ומקווים שכדור אחד יהפוך אותם בריאים ומושלמים. הענין הוא שאני לא חולת-נפש. אני פשוט רואה. אני כל הזמן רואה את ההרס והאובדן. רואה בעיניים.

     

    למשל אתמול, התעוררתי בבוקר והחלטתי שהיום אני אראה הכל רגיל. יצאתי לרחוב אבן גבירול, לתחנה של עשרים וחמש. הייתי צריכה להגיע לאיזור סלמה, לגן ילדי עובדים זרים שאני עוזרת בו. ניסיתי להסתכל רק על המדרכה, לא להרים את העיניים כדי לא לראות איך הבניינים המפוייחים מתמוטטים ברגע שמישהו זורק את הפצצות.


    איך הבניינים המפוייחים מתמוטטים ברגע. תל אביב (צילום: משטרת ישראל)

     

    ניסיתי לא לראות את שברי הקירות הגדמים כמו שראיתי בסרטים בטלויזיה על מקומות שהופצצו במלחמות באירופה ואפילו בעזה. מה שנראה יציב וחזק צונח לתוך האדמה כמו סמרטוט. תקעתי את הראש באדמה כדי לא לראות איך יראו האנשים שהסתובבו ברחוב ביום היפה והשמשי הזה, כשתיפול הפצצה והם יתפרקו והדם שלהם ישפך על האספלט וחלקים מהם יהיו מפוזרים בכל מקום.

     

    ככה הלכתי עד לתחנה, הראש כל הזמן מורכן, אבל לא יכולתי לא לשמוע את האמבולנסים צורחים לי באוזנים. בגן של הילדים הזרים היה לי קצת יותר טוב. הילדים צחקו ושיחקתי איתם בתופסת צבעים. לא הבנתי למה קוראים להם "זרים". בעיני הם היו ילדים רגילים, כמו כל הילדים בכל מקום. פעם חשבתי שאני רוצה ללמוד בסמינר ולהיות גננת.

     

    תמיד אהבתי ילדים. בגלל כל הסיפור עם איציק זה לא יצא. זה בלתי אפשרי ששנינו נלמד, היה אומר. מישהו צריך לפרנס.

    ניסיתי להתעלם ממה שהעיניים שלי רואות כל הזמן ולשכנע את עצמי שזה לא אמיתי. שדברים כאלה לא יכולים לקרות, והנה, הכל בסדר, הכל בנוי, האנשים צוחקים ומסתובבים, לבושים יפה, כאילו אין אלימות בעולם.

     

    התחתנתי עם איציק כשהייתי בת תשע-עשרה וחצי. אז דווקא ראיתי הכל כמו שהוא, או בעצם אפילו יותר יפה ממה שהוא.

    איציק למד במכינה. גם הוא היה ילד, אחרי צבא. היינו חברים חודשיים, והוא מילא אותי בשוקולדים ומתנות קטנות, דובים עם טלאי של לב אדום שהיה כתוב עליו "אי לאב יו".

     

    התחברנו במקומות הכואבים. הוא סיפר לי על אבא שלו, שהגיע לארץ בשנות השישים ונאלץ למצוא עבודה באחד המפעלים הגדולים של כור כפועל מפני שאף-אחד לא העריך את לימודי השפות שלמד בארץ מוצאו. הוא היה מוכן להקריב למען המשפחה את העיניים שלו, אבל שבר כיסא על גבה של אמו. אני סיפרתי על אימי שתמיד לחשה לנו, ששש... אבא עייף, שש... אבא רואה מבט בטלויזיה, אבל זה לא עזר לה.

     

    בבית, אמא שלי אמרה, אם הוא יבקש, לכי אתו, הוא בחור טוב. מה את רוצה, כל החיים להיות כאן, ליד היד של אבא שלך שלא מרחמת על אף-אחד? היא צדקה, אמא שלי, ואני הלכתי עם איציק כשביקש ממני לבוא. החתונה שלנו היתה קטנה אבל נוצצת. השמלה שלי היתה נוצצת, הפנים שלי נצצו, העיניים נצצו ואפילו בשערות שמה לי הספרית נצנצים. מתחת לחופה הסתכלתי על איציק וחשבתי, איזה מזל יש לי עם מישהו כזה שכל הזמן מפנק אותי. אחד כמוהו לא ירים יד על אף-אחד בחיים.

     

    כבר בליל הכלולות חטפתי את הסטירה הראשונה. למה לא עזבתי כבר אז? חשבתי שזה מקרה אחד, שמשהו הוציא אותו מן הכלים. שזה לא יחזור. הרי איציק שלי לא היה כזה. שלוש שנים הוא הרים יד כל יום. בעצם לא מיד. בהתחלה זה היה פעם בשבוע, אחר-כך פעמיים. תמיד בכה אחרי זה, אמר שהמכינה הורסת לו את החיים. ללמוד וללמוד. זה מחרפן אותו. וכל המבחנים. ואני לא מספיק בשקט כשהוא לומד. הוא לא יכול להתרכז איתי והוא לא התכוון. זה העצבים מהלימודים. הוא אמר שהוא אוהב אותי והביא לי דובון "אי לאב יו" חדש.

     

    אחרי שלוש שנים ברחתי. איציק כבר היה בשנה ראשונה כלכלה במכללת השפלה. יום ראשון בבוקר, אחרי שבשבת אחר הצהריים שלף את החגורה מהמכנסיים ולא הפסיק גם אחרי שראיתי רק אדום, קמתי, לקחתי כמה תחתונים וחולצות והלכתי ישר למקלט. הייתי שם חודשיים. לא רציתי לעזוב, אבל המנהלת סידרה לי את העבודה הזאת בתל-אביב, וחשבתי, תל-אביב באמת עיר גדולה. הוא לא ימצא אותי שם.

     

    מצאתי דירת חדר בקומת-קרקע באבן גבירול. חשבתי להתחיל את החיים שלי מהתחלה, אבל אז התחלתי לראות. הייתי מחכה ללילה, לחושך. אולי אז אני אפסיק לראות איך הכל מתמוטט, אבל חלמתי שאיציק מוצא אותי. חלמתי שאני מתה בדירה בקומת קרקע ואף-אחד לא יודע שמתתי.

     

    כשהייתי פותחת את העיניים הייתי רואה, ממש רואה, שלד לבן שכל העצמות שלו מוארות באור ניאון ולידו יצור סגול, מן ליצן לא מצחיק, מואר כמו שלטים של חנויות ברחוב. ידעתי שמשהו רע יקרה. באמת קרה. אמא שלי מתה. אחותי אמרה שהיא מתה מרוב מכות. הרופאים בבית-חולים אמרו – דום לב. מאז, כל פעם שאני רואה את השלד המואר והיצור הסגול בלילה, אני יודעת שמשהו מתקרב.

     

    התחלתי לקחת את הפלוטין. זה עשה שאני אישן הרבה, אבל לא שינה את הראייה שלי. עדיין ראיתי איך הכל נהרס ברגע, כל אוטובוס שעבר היה מועד להתפוצץ. הרופא אמר לי לחכות. זה ישפיע, אבל זה לא השפיע. רק נהייתי יותר שטוחה. לא היה איכפת לי משום-דבר. אפילו לא מהילדים בגן. והמשכתי לראות גופות בכל קניון, בתים הרוסים ועשן שחור.

     

    אז התחלתי עם הטקסים הקטנים. גיליתי שאם אני תולה כביסה רק עם אטבים כחולים ואדומים, המראות קצת נעלמים. הבתים חוזרים להיות רק בתים והאנשים לא נראים כאילו כל רגע ימותו מוות נוראי. הקפדתי מאוד על הענין עם האטבים. את הצהובים שמרתי רק לכביסה לא אישית, מגבות וסדינים. כעבור זמן-מה האטבים האדומים הפסיקו להשפיע, או נכון יותר, הם השפיעו רע.

     

    אחרי שתליתי על החבל תחתונים שלי רק עם אטבים אדומים, קיבלתי פתאום דימום שלא הפסיק

     שבועיים-שלושה. כל הדם שלי זרם החוצה. רופאת נשים אמרה שהייתי בהריון ומשהו פגע בעובר. הייתי בטוחה שזה בגלל האטבים. הפסקתי להשתמש באדומים. הכחולים הועילו זמן-מה, אבל מישהי מהשכונה של הורי התקשרה אלי יום אחד ואמרה שאיציק בת"א, מחפש אותי, וכל המראות חזרו.

     

    בלילה האחרון התעוררתי וראיתי את השלד המואר והליצן המפחיד, הסגול. ידעתי מה יהיה. התקשרתי למשטרה ואמרתי שבעלי המכה מחפש אותי בתל-אביב. הם אמרו שאני צריכה להגיש תלונה. מחר תבואי, תגישי תלונה, אמר הקול של השוטר בטלפון. מחר יהיה מאוחר מדי, עניתי לו והסתכלתי לליצן הסגול ישר בעיניים הריקות שלו. עד מחר לא יקרה כלום, הוא לא מצא אותך עדיין, השוטר אמר. הנחתי את השפופרת.

     

    מחוץ לחלון בער העולם באש כתומה. החום הגיע עד אלי. עוד מעט גם החדר הזה ישרף ויהפוך לפיח. עוד מעט אני אמות כמו אמא שלי. על השידה היתה מונחת חפיסת הפלוטין. זאת היתה חפיסה חדשה. אחת כבר גמרתי וזה עדיין לא עזר. לקחתי את החפיסה והלכתי לבית-שימוש. כדור- כדור הוצאתי מהאריזה שלו. הם השמיעו קול פצפוץ כשנייר המתכת נבקע. זרקתי הכל לאסלה והורדתי את המים. אחר-כך לקחתי סכין מטבח גדולה מהמגירה. חכיתי בחושך.

     

    פתאום לא ראיתי שום-דבר אחר מלבד חושך. ושקט. אפילו האמבולנסים השתתקו. חיכיתי וחיכיתי. בינתיים חשבתי כל מיני מחשבות. חשבתי לאן החיים שלי הלכו ואיך נהייתי אחת שרואה רק מוות במקום לראות חיים. אני רק בת עשרים וחמש. חשבתי שאולי בבוקר אני אצא מהבית ואירשם ללימודים במכללה ואלמד להיות גננת, ואולי יום אחד אפתח גן משלי, גן לכל הילדים שירצו לבוא, זרים ומקומיים, יהודים וערבים, בנים ובנות, וביחד נתאמן בלראות עולם יפה.

     

    החושך היה סמיך כמו דייסה. השלד והליצן הסגול נבלעו בתוכו. גם הבתים וכל תל-אביב. עמדתי ככה, עם הסכין ביד באמצע המטבח, קרוב לכניסה. אולי שעות, עמדתי. העיניים שלי היו פקוחות, אבל לא ראו כלום. לא מוות ולא חיים. רק שקט שחור.

    ומתוך השקט השחור הזה, שמעתי דפיקה בדלת.

     

    הסופרת אסתי ג' חיים פרסמה עד כה את "רקדנית שחורה בלהקת יחיד", "חיינו השניים", "מחר יקרה לנו משהו טוב" ו"שלושתם". היא מסיימת כעת כתיבת מחזה ובעיצומה של כתיבת נובלה. כמו כן, מלמדת כתיבה יוצרת ב"סמינר הקיבוצים" וכלת פרס רה"מ לספרות ל-2002.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אסתי ג' חיים. סיפור לכבוד יום האישה
    צילום: מיכל וגמן
    לאתר ההטבות
    מומלצים