מה קורה כשהילדים כותבים בגוגל "ארוּמוֹת"?
על המחשב, בדף של גוגל, השאירו הקטנים את מילת החיפוש המרשיעה: ערומות. אריאנה מלמד שומרת מסך
הצחקוקים היו צריכים להדאיג אותי. היה בהם טון של עבירה על איסור חמור, דבר שתמיד מעורר דיצה וגילה אצל הטף. היו גם קולות של ששששש... מטעם הגדול, ומיד אחר כך החניקה הקטנה בועת עליצות בגרונה והשתעלה קצת. "את בסדר"? שאל הגדול בטון אמפתי לעילא ורץ להביא לה כוס מים. ואני, מטומטמת שכמותי, משכשכת בסבון כלים, חשבתי שהנה, בסלון ליד המחשב, מתרחש לו עוד רגע קודאק של שיתוף פעולה מבורך בין אחים, דקה של חסד בין הכאפות לעלבונות ההדדיים.
רק אחרי שנרדמו - קדמה לכך הסתודדות מסתורית וריצה הלוך ושוב בין החדרים והתראות חוזרות ונשנות שלי - הבנתי עד כמה הייתי מטומטמת, כי הנה, על המחשב שלי ממש, בדף של גוגל, הופיעה מילת החיפוש המרשיעה. ערומות, הוא כתב. ברגע הראשון לא הבנתי. הוא בחר לאיית את זה ב-א.' ארומות. ברוך בואכם, ילדיי, בשערי תעשיית הפורנוגרפיה.
כיוון שהוא עדיין צעיר מאוד, במוחו מתקיימת תחרות מתמדת בין תחושת האומניפוטנציה שלו להבנה שהוא רק ילד, והילד ניצח הפעם ולא זכר להסתיר את צעדיו. באי נחת ומתוך הכרח גמור ריגלתי אחריו ומצאתי עמודים של עלמות דדניות בספק חזיות שלא הסתירו כלום. פורנו רך, השבח לאל. כנראה שזה מה ש"ארומות" גורם לגוגל להציג.
ובעודי חושבת מה לכל הרוחות אומר להם מחר בבוקר, כדי לא לעשות מזה עניין מצד אחד ומצד שני להבהיר שלא זו היא דרכנו, צף זיכרון נושן, מוזר וחד מאוד, בו נחשפתי אני לראשונה ל"ארומות," בחסותם ובתיווכם המלא של הוריי.
זה היה כשנסענו לנפוש בנהריה, אז מעוז של ייקים ובתי מלון לבורגנים זעירים, ובהם גם מיני ערבי הפעלה למבוגרים, עם בדרנים בגרמנית, זמרים שחורי עור - וסטריפטיז. הייתי בת חמש או שש, לא יותר, והיה מאוחר, ולא היה מצב שבו ילדים הושארו עם שמרטפית מטעם המלון, לא היו אז הפעלות לטף והיו בקהל עוד קטנים כמוני - כל אלה תירוצים מאוחרים של אמא שלי - וכך, כשהגיעה עלמה דדנית אל בימה זעירה ופשטה את חזייתה לצלילי תזמורת, אני משערת שהוריי לא נבהלו במיוחד, עד שילדתם צייצה ושאלה למה הציצים שלה כאלה גדולים. כך לפחות על פי המיתולוגיה המשפחתית: אני זוכרת רק שהיה מוזר, נורא מוזר.
סבב טלפונים הבהיר לי שאין דבר חריג או מעורר דאגה בהתנהגותם של השניים שלי, שהגיעו לאן שהגיעו בשיטוטיהם בגוגל, למרות קיומן של תוכנות סינון בוגרות ואחראיות: אם אחת סיפרה שבת השש שלה גלשה ביחד עם חברה לאתר משחקי ילדים ומשם התנפלו עליהן ערומות וגם ערומים, אחרת בחרה לא להגיב בכלל, כי ככה נראה עולמנו כשבן השבע וחצי שלה מציץ בערוץ האופנה או מציץ באביו בוהה בזה, ואין מה לעשות, זה קורה, לא צריך מחשב וטלוויזיה, כי כשמוכרים כל דבר בעזרת סקס גם הילדים ייחשפו מוקדם יותר. תתעוררי, נזפה בי. עכשיו .2009
אבל גם ב2009- יש לי רק שני ילדים, ומתפקידי להגן עליהם מפני התרבות השלטת, רציתי להגיד לה, במחשבה מאוחרת יותר, כשאני עדיין מחפשת את הדרך הנכונה להסביר להם מדוע בגילם עדיף לחפש מידע על נחשי הממבה ולא להציץ לקורבנות תעשיית המין. כי אסור? למה אסור?
ואז נזכרתי בצחקוק שלהם והבנתי שהם יודעים משהו חשוב: הם יודעים שההתנהגות הזו אינה מתאימה לגילם ואינה מקובלת עליי, ובחסמים הפנימיים האלה אפשר להשתמש כשמבהירים את עובדות החיים הבסיסיות, ככל שהן נוגעות לערומים הללו. למחרת בבוקר כבר הייתה לי תשובה דחוקה ומעשית על היחס הנכון בין סקרנות לבין מה שלא מתאים לילדים בשום אופן.
לזכותם ייאמר שלא התווכחו. הבינו שנתפסו בקלקלתם, הבינו שהם לא אמורים לשוטט מעבר לשבילים הבטוחים של אתרי המידע - ויותר מזה: היו מוכנים להבטיח שאם במקרה יקפצו להם למחשב דברים לא מתאימים, יקראו לי. כן, גם אם אני באמצע שטיפת כלים. אם אינני טועה, ראיתי בפניהם הקלה. לפעמים גם גדולי המצחקקים רוצים שיצילו אותם מעצמם ומן הסוד שלהם, ונדמה לי שזה מה שעשיתי.
ולא, לא סיפרתי להם שבגילם כבר נחשפתי לערומה אמיתית, כי היא הטרידה את מחשבתי, אבל הייתה חד פעמית. בעולם בו גדלתי לא היה לי צל של סיכוי להיחשף לפורנו במרחב הציבורי. בעולם שבו גדלתי, ציחקקנו בגיל 12 בכיתה ו' כשקראנו פרק סוער במיוחד בספר יחזקאל. בהיחבא כמובן. ב,2009- אני מניחה שילדי כיתה ו' כבר ראו דברים שאפילו יחזקאל התבייש לכתוב. בעולם ההוא ובזה המעודכן, דבר אחד לא השתנה: הורים עדיין חייבים להגן על ילדיהם מכל מה שמציע להם המרחב הציבורי. זה פשוט קשה יותר עכשיו - אבל מי הבטיח שיהיה קל?
