שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    בזכות החולשה האנושית

    סביון ליברכט, בת לניצולי שואה, יודעת למה היא לא מצליחה להתנתק מגרמניה ואיך כותבים מחזה שלם על דמות שמסוכסכים איתה. רק לשאלה למה נשים מבריקות מתנהגות בטיפשות כשהן מתאהבות אין לה תשובה

    "היהודונת של היידגר" אמור היה להיות שם המחזה החדש של סביון ליברכט. גיבורת המחזה, חנה ארנדט, פילוסופית של החשיבה הפוליטית והיסטוריונית מהמבריקות שידעה המאה ה-20, היתה לאורך שנים גם המושמצת ביותר על ידי נושאי דגלהּ של הציונות המודרנית.

     

    שנים אחרי מותהּ, מנהלת ליברכט מלחמת התשה עם סימני השאלה הגדולים שהשאירה ארנדט עם לכתה. המסקנות, גם אם מעוררות אי נחת מרובה, הותירו את המחזאית כועסת אבל לא מסוגלת לסגור עם ארנדט חשבון באמצעות אותה מילת גנאי איומה שלקוחה מתוך הלקסיקון האנטישמי.

     

    אז היא קראה למחזה "הבנאליות של האהבה", מניפולציה על שם התיאוריה מעוררת המחלוקת של הפילוסופית היהודיה שטענה במהלך משפטו של אדולף אייכמן כי פעולותיו במלחמה היו לא יותר מפעילות משרדית. בכך, טענה ארנדט, היה אייכמן הוכחה לבנאליות של הרוע. במחזה החדש, שמציג בימים אלה על במת תיאטרון בית ליסין, מבקשת ליברכט להשקיט את חצי התרעלה שהפנו כלפי ארנדט הוגים מחוגי הימין.


    ארנדט. "מיוסרת ומאוהבת בגבר שלא פינה לה מקום בחייו" 

     

    גם אל הרומן בין ארנדט למרטין היידגר, מאבות האקזיסטנציאליזם המודרני וחבר המפלגה הנאצית, מתייחסת ליברכט באמביוולנטיות מעודנת ומשווה לו אובססיביות אינפנטילית ומשובת נעורים. "עברנו מורדות ועליות, ארנדט ואני, במהלך כתיבת המחזה", מודה ליברכט.

     

    שלב א', לדבריה, היה עם קריאת הספר "אייכמן בירושלים". "ידעתי שבישראל ובחוגים יהודיים החרימו אותה בגלל הספר ולא הבנתי מדוע", אומרת ליברכט. "פרופסור גרשום שולם האשים אותה באי אהבת ישראל למרות שהספר עצמו נקי לגמרי מרגשות. זהו ניתוח מדויק ורציונלי של הנסיבות. מה שצרם היה לדעתי ההתנשאות שבה מתייחס הטקסט אלינו הישראלים, אבל מבחינת עובדות קשה לי להבין על מה הכעס".

     

    התחנה השנייה במסע היתה כשלמדה ליברכט על הקשר בין ארנדט להיידגר. "הבנתי שהיא היתה אהובתו של היידגר אחרי שקראתי ספר של אליזבת אטינגר, חוקרת מאוניברסיטת ייל, שחשפה חלופת מכתבים סודית בין השניים. אז, ידעתי שיש לי חומר למחזה", היא אומרת.


    מתוך ההצגה. אהבה אובססיבית (צילומים: גדי דגון) 

     

    בנקודת הזמן ההיא ארנדט הצעירה היתה בעיניה מכמירת לב. "היא היתה נערה בת 18, נתונה למצבי רוח ודיכאונות, אישה צעירה ומיוסרת שהתאהבה בגבר שלא פינה לה מקום בחייו", אומרת ליברכט. נקודת המפנה ביחסה של המחזאית לארנדט היתה גילויים של פרטים ביוגרפיים חדשים. "גיליתי שאחרי המלחמה ארנדט הגיעה לגרמניה ויצרה קשר עם היידגר. לא הבנתי מדוע היא חזרה לחפש אותו למרות שהיה חבר פעיל במפלגה הנאצית ומעולם לא התנצל על כך", היא אומרת.

     

    מכה נוספת היתה מאמר שכתבה ארנדט לחגיגות יום הולדתו ה-80 של היידגר. "במאמר הזה היא פשוט מתעלמת מהתקופה הנאצית של היידגר, מטייחת את מה שהיה, מתנצלת בשמו", היא אומרת.

     

    במאמר ההוא השוותה ארנדט את היידגר לאפלטון, שמסיבה כלשהי קיבל על עצמו ללמד את שַליטהּ של סירקוז פילוסופיה, מה שגזר עליו אסון ובסופו של דבר הוביל למכירתו לעבדות. "בהשוואה המופרכת הזו ארנדט רצתה לומר שניסיונותיהם של הפילוסופים להיכנס לפוליטיקה, מלווים תמיד באכזבה", אומרת ליברכט. "אי אפשר להבין איך האישה המבריקה הזו מדברת שטויות שכאלה". במידה שווה, קשה להבין כיצד מתוך השבר הגדול וההתפכחות במערכת היחסים הווירטואלית בין המחזאית לגיבורת המחזה שלה, משאירה ליברכט לכל אורכו של התוצר הסופי שובל של חמלה.

     

    על העיוורון

    ליבת המחזה, ומכאן שמו, היא מכת העיוורון שמנחיתה האהבה גם על אנשי רוח בעלי אינטלקט נדיר כמו זה של ארנדט. במקרים מסוימים מוצגת ארנדט במחזה כקלת דעת. העובדה שליברכט מרפרפת על פני התיאוריות של ארנדט מלבה את תחושת אי הנוחות. "מה שעניין אותי היו דבריה על הציונות בספר על אייכמן", אומרת ליברכט. "מחזה אינו הרצאה ולא יכולתי להכניס מעבר לכך. ארנדט אמרה בדרך למפגש עם היידגר אחרי המלחמה שהנסיבות חזקות מהאנשים. אני כתבתי כפאראפרזה שללב יש חיים משלו. יש את הרציונל ויש את הלב. שניהם חיים במקביל. מגיל 25 ואילך, חנה ארנדט הלכה אחרי ליבה".

     

    מדוע לדעתך ארנדט הפכה לאחת הנשים השנואות ביותר על הציונות?

     

    "בגלל היוהרה. אני מאמינה שארנדט, בניגוד למה שנהוג לחשוב עליה, היתה חרדה לישראל. היא היתה קשורה לארץ והביקורת שהיא מתחה נעשתה מתוך אכפתיות. היא ראתה את הטעויות שנעשו בדרך והבינה את ההשלכות שלהן. הלוואי שהמנהיגים שלנו היו משכילים לראות כל כך בהיר וכל כך רחוק. ב-1944 חנה ארנדט אמרה דברים שרלוונטיים לחיינו היום".


    ריבלין בתפקיד ארנדט. אישה מבריקה שמדברת שטויות

     

    ליברכט בוחנת במקביל שלושה מעגלים של סיפורי אהבה. לצד סיפור האהבה הפרטי בין ארנדט להיידגר, היא מגרדת את פצעי הרומן החד צדדי בין ארנדט למדינת ישראל ובין יהודי גרמניה למולדתם שבגדה. "ההשקה של הסיפור הפרטי לסיפור הגדול יותר של יהודי גרמניה והאהבה העיוורת לרוצחים שלהם ריתקה אותי. סביב הנושא הזה מבעבעת היצירה שלי", אומרת ליברכט. "אני מתעסקת עם החומרים האלה שוב ושוב. זה כנראה עניין פתולוגי, המשיכה שלי לגרמניה. יש משהו בין שני העמים האלה שהוא חידתי בעיני".

     

    את המחזה של ליברכט ביים הדרמטורג של תיאטרון בית ליסין, אבישי מילשטיין, שחולק את אותה הפתולוגיה מזה שנים ארוכות. "זה נכון שיש כאן שתי אובססיות שנפגשו", צוחקת ליברכט. "אבישי ליווה אותי בחלק האחרון של תהליך הכתיבה והוא 'התלחם', מלשון הלחמה, עם החומרים".

     

    לפגוש את היידגר

    בזכות קשריו של מילשטיין הועלה המחזה בבכורה עולמית בתיאטרון העירוני של בון שבגרמניה. מאוחר יותר הוצג המחזה כתיאטרון קריאה בעיר אוּלְם. באחד מערבי הקריאה של המחזה, ללא כל הכנה מוקדמת ולמרבה הפתעתה של המחזאית, הגיעה לאולם בנו הבכור של היידגר.


    ליברכט עם היידגר הבן. "יכול היה להרגיש את היידגר האדם בטקסט"

     

    "הדי המחזה הגיעו לאוזני המשפחה. בהתחלה הם חששו מהתכנים אבל הם שמעו שמדובר במחזה מאוזן שלא מכפיש את שמו וכשהגעתי לאולם התיאטרון, רץ אליי המנהל ואמר לי שבנו של היידגר הגיע", מספרת ליברכט. "איש בן 90 נסע שלוש שעות ברכבת כדי לראות את ההצגה. כל העיניים באולם ננעצו בו כדי לראות איך יגיב. אחרי הקריאה הוא אמר לי שהוא הרגיש את היידגר האדם בטקסט. זה היה מפגש די מדהים".

     

    מה בעיניך הקונפליקט המרכזי במחזה?

     

    "הקונפליקט בין הרציונל לאי-רציונל. מדובר בשני אינטלקטואלים מהגדולים של המאה ה-20 שההתנהלות הרגשית שלהם ילדותית באופן קיצוני. כפמיניסטית זה גורם לי אכזבה גדולה. היא היתה אמורה להיות מודל לחיקוי, אבל איזה מין מודל היא מציגה? מצד אחד, יש בי הערכה לאומץ שלה לכתוב אז את מה שכתבה. מצד שני, ההתנהלות שלה מ-1950 ואילך מחפירה. היא דאגה לתרגם את היידגר לאנגלית. היא מצאה לו מו"לים בארצות הברית. היא קידמה אותו מתוך אמונה שהוא פילוסוף ענק למרות ששום דבר שהוא עשה אינו בר מחילה. האיש הזה קרא לסטודנטים שלו לתמוך בהיטלר. אחרי המלחמה, הוא השווה את מה שקרה במחנות ההשמדה לייצור תעשייתי של ירקות".

     

    איך כותבים דמות שאתה מסוכסך איתה באופן מהותי?

     

    "זה לא קל, אבל מרתק".


    קוטלר. "מי היה מסכים להסתובב בת"א עם תספורת של היטלר?"

     

    הביקורות בגרמניה על המחזה היו מצוינות. הקהל היה זהיר אבל ליברכט מתורגלת גם בזה. "אני בכל זאת דור שני להורים ניצולי שואה", היא אומרת. "הגרמנים זהירים איתי. לא יטיחו בי האשמות אבל לשאלות ששואלים אותי יש סבטקסט שלפעמים חזק מהטקסט. היו ששאלו האם לא די כבר עם הסיפור הישן הזה. היו שאמרו במילים אחרות: תניחו לנו. זה הלך הרוח הכללי בגרמניה. צריך להבין ששוטפים להם את המוח בעניין השואה. אצלנו מטפחים את האובססיה, אותם מטביעים בה".

     

    את דמותה של ארנדט מגלמת בהצגה השחקנית לאורה ריבלין, שמביאה דמות מורכבת, רבת רבדים וניגודים ומלאת הומור. לנעליו של היידגר נכנס עודד קוטלר. "לא היה פשוט למצוא שחקן לתפקיד של היידגר", אומרת ליברכט. "חיפשנו מישהו בגיל מסוים עם עוצמה. מישהו שיכול להיות מאהב לנערה בת 18 ובמידה שווה גם איש מבוגר. חוץ מזה, מי היה מסכים להסתובב בתספורת של היטלר בתל אביב?"

     

    בימים אלה סיימת לכתוב מחזה על דמות היסטורית נוספת – פרויד.

     

    "אני מאוד אוהבת את המחזה למרות שהוא לא בדיוק מה שיבגני אריה רצה. כשהוא הזמין את המחזה הוא כיוון את תשומת הלב לפרויד ועולמו המקצועי. אותי משך יותר עולמן של הנשים שהקיפו את פרויד והטעויות שהוא עשה. אם על היידגר אי אפשר לומר מילה טובה, פרויד היה האצילי והחכם באדם ולמרות זאת הוא יוצא רע מאוד במחזה".

     

    יכול להיות שאת מלקטת חולשות אנושיות?

     

    "אני מניחה שכן. עד שאת לא מגלה את החולשה האנושית, אין לך מחזה. לכתוב על התזות וההגות של האנשים האלה, זה לא חומר דרמטי. כדי לכתוב מחזה צריך את הסיפור האנושי. זה הוביל אותי לדמות נוספת שמרתקת אותי ושעליה אני כותבת עכשיו. קוראים לה סבינה שפילריין, יהודיה רוסיה מטורללת שהגיעה בגיל 18 לציריך וטופלה אצל יונג.

    היא היתה הפציינטית הראשונה שיונג טיפל בה בהצלחה בשיטה של פרויד. אחרי שמונה חודשים של טיפולים, היא מבריאה ומתחילה ללמוד רפואה. יונג מלווה אותה כמנחה עד לסיום התואר. יש ביניהם רומן וב-1911 שפילריין נוסעת לוינה לפגוש את פרויד. היא מרצה בפני החוג שלו על אינסטינקט המוות, כוחות ההרס והבנייה ומדברת על מיניות.

     

    "תשע שנים לאחר מכן, פרויד מפרסם ספר ובו הוא כותב על אינסטינקט המוות, כאילו היה שלו. יונג שאל ממנה את התזה על התת מודע הקולקטיבי, שהפך לאחד מעמודי התווך של החשיבה שלו. מדובר באישה ששני הפסיכואנליטיקנים האלה גנבו ממנה רעיונות מבלי לתת לה קרדיט. אני לקחתי על עצמי לגאול אותה מהשיכחה. זה גם מה שביקשתי לעשות עם חנה ארנדט. רציתי לתת לה במה במובן הכי ממשי, לומר את הרעיונות שלה ולגרום לאנשים להקשיב להם".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים