יוני גודמן מאייר למען עזה

במהלך "ענבי זעם", המבצע הצבאי של הכוחות הישראלים בדרום לבנון בשנת 1996, היה יוני גודמן, במאי האנימציה של הסרט "ואלס עם באשיר", חייל בסדיר. ישראל סערה בעקבות ירי הקטיושות על ישובי הצפון והאווירה הכללית בארץ היתה להראות למליציה השיעית האיסלאמית מי הצבא החזק במזרח התיכון. גודמן, כמו רבים אחרים, נכנס חמוש במדי צה"ל, תותחים וארטילריה לשטח לבנון.

"התחושה היתה בכל הקו שסופסוף נכנסים בהם, מראים להם, מלמדים אותם לקח", הוא מספר. "ירינו מאות פגזים ואז החלו להגיע ידיעות על האסון בכפר קנא. בבת אחת כל האופוריה התפוגגה. באותו הרגע הבנתי שאנחנו מייצרים בעצמנו את האסונות שלנו. באותו הרגע, הבטחתי לעצמי שבחיים לא אשמח יותר על פעולות מסוג זה".

אותן תחושות חזרו אליו ביתר שאת בדצמבר האחרון, כשכוחות צה"ל חדרו לרצועת עזה. זמן קצר קודם לכן, בעקבות הסגר שהוטל על הרצועה, פנו אליו אנשי עמותת "גישה", שמטרתה לשמור על זכות חופש התנועה של פלסטינים בעזה ובישובי הגדה המערבית. גודמן הרים את הכפפה והתחיל לעבוד. התוצאה היא סרטון שנחשף ב-ynet לראשונה.

מתוך הסרטון. "התחיל כמשהו נאיבי" (איור: יוני גודמן)

"אני לא חושב שאפשר לעשות פרויקט מסוג זה בלי להיות מחובר אליו ברמה אידיאולוגית", אומר גודמן. "התחלתי לעבוד על הסרטון לפני שצה"ל נכנס לעזה ולאורך הזמן הוא השתנה מאוד.

הוא התחיל כמשהו נאיבי ולאט לאט נוספו פיצוצים ואווירה חשוכה ומעיקה יותר. לא יכולתי לסבול את ההתלהמות שהלכה וגברה באותה התקופה וקיימת גם היום. אני חושב שאסור לנו לשכוח שבצד השני יש אזרחים שנפגעים. הממשלה והכנסת מחנכים את הציבור לשמחה אלי קרב. זו תופעה פסולה בעיני. ברור שהחמאס אינם חברינו הקרובים, אבל אסור לנו להפעיל כפתור של On&Off בכל הנוגע למוסריות. לאן הובילה אותנו המלחמה הזו שאליה יצאנו כדי לפגוע בממשל החמאס, לשנות את המציאות הבטחונית, לחזק את ההרתעה ולצמצם את ירי הרקטות? קסאמים עדיין נופלים על שדרות. דעת הקהל העולמית עלינו איומה. ובסופו של יום יותר מאלף פלסטינים נהרגו כשבצד הישראלי מספר הקורבנות הוא 13. ההתנהלות הזו פוגעת רק בנו והגיע הזמן לנסות דרכים אחרות".

הדרך שבה גודמן בחר היא לצייר את האבסורד, והוא מדקלם מבעוד מועד את הטוקבקים שלבטח יבואו. "יקראו לי שונא ישראל. יגידו שאני מכפיש את שמנו בעולם. זה בולשיט", הוא אומר. "בעולם מחכים לישראלים שידברו בצורה מוסרית, שזו תפיסה שגדלתי עליה. אותי חינכו שאמות המוסר שלנו אינן נתונות למיקוח ואני מרגיש שנקלענו לתקופה שבה כל הליברמניזציה הזו משתוללת. אני נורא מקווה שזה טרנד. אני מאמין שהוא יעבור, אבל זה מדאיג שאדם נבחר בגלל סיסמה פשיסטית".

קומיקס נתפס כאמנות ילדותית אבל במקביל הוא כלי עם ארומה מחתרתית, בועטת ונשכנית שיכולה ללכת רחוק בכל מה שנוגע למסרים חברתיים.

"אנימציה זה כלי הביטוי שלי ואפשר להשתמש בו להרבה דברים. זה נכון שיש בו אלמנט מרכך שמאפשר לקחת נושאים קשים ולקרב אליהם באמצעותו אנשים בצורה שאולי לא היתה עובדת אחרת".

יש קשר לעבודה על "ואלס עם באשיר" ברמת הפרויקטים עם מחויבות חברתית?

"זה שני פרויקטים מאוד שונים. 'ואלס עם באשיר' הוא לא סרט פוליטי בעיני אלא חוויית מלחמה אישית של חייל. הפרויקט הזה בפירוש פוליטי. יש לו אמירה פוליטית שאני עומד מאחוריה לגמרי. התמצית היא שאסור לשכוח שנמצאים שם בני אדם ושלא כל מי שחי בעזה הוא מפלצת. אני מכיר את הטענה שהם עצמם הביאו לעליית החמאס. אז מה? לא יזיק לנו לשאול את עצמנו מה היה קורה אם איזו מעצמה היתה סוגרת אותנו ומפציצה אותנו מבוקר עד ערב ודורשת שניפטר מביבי. אנחנו מצפים שהפלסטינים ירקדו לפי החליל שלנו ואני חושב שהמנהיגים שלנו לא מספיק יצירתיים וזו הסיבה שהם לא מוצאים דרכים אחרות מלבד הניסיון המטריד לחנך אחרים".

אז אחרי סיום החגיגות סביב הזכייה בסזאר וסיום הפרויקט הנוכחי מה מצבך?

"עמוק בחוסר שינה. האוסקר היה חוויה מהנה ובאופן כללי השנה האחרונה היתה מופרעת והזויה לגמרי. הסרט הזה עשה מעל ומעבר למה שחלמנו. למען האמת, זה נראה מופרך. עוד חודשיים נצלול לתוך הפרויקט החדש של ארי פולמן. נו, את יודעת, עובדים".