שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    העולם הקסום של ד"ר דוליטל - המאמר המלא

     

    סיפורו של דוקטור דוליטל יצא לאור ב-1920, התקבל בהתלהבות על-ידי הקוראים והמבקרים והפך להצלחה מיידית. במרכז הסיפור רופא, תושב עיירה אנגלית קטנה, שאוהב בעלי-חיים, מסייע להם בחוליָם ומטפח בביתו ובחצרו ביבר מגוּון. הוא הולך בדרכו מתוך מחויבות מוחלטת, אינו מתפשר, מתחרט או נסוג, וממוקד כולו בשליחותו: להיטיב עם בעלי-החיים, להצילם ולהביא להם מזור.

     
    מאחורי הדאגה לחיות מסתתרת דאגה עמוקה למין האנושי כולו. הוא אופטימי, סקרן והרפתקן, שמוכן בכל עת לוותר על שלוות התה והמקטרת ולצאת למשימות הצלה נועזות. ערך-מוסף מיוחד נודע לשליטתו בשפות החיות, שמאפשרת לו חדירה אל רבדים סמויים מעין-אנוש רגילה. קשרי החברות, ההבנה והסיוע ההדדי עם מיגוון רחב של בעלי-חיים מעשירים אותו גם בתובנות על אופיו, מהלכיו ומחדליו של הגזע האנושי.  
     
     

    "פעם אחת, לפני שנים רבות מאוד – כאשר סבא וסבתא שלנו היו ילדים קטנים – חי לו רופא אחד, שמו היה דוליטל, ג'והן דוליטל, דוקטור למדיצינה... הוא גר בעיר קטנה בשם שלוליתה אשר בעמק הבוץ..."  

     

    במילים אלה (בתרגום אוריאל אופק) נפתחה ב-1920 הסאגה הידועה כסידרת ספרי דוקטור דוליטל. כמו ספרי-מופת רבים אחרים שהפכו ל'ספרי-ילדים', היא

    נולדה בתנאים של מצוקה. היא החלה כמִכתבים מחזית פלנדריה בין קפטן יו לופטינג, לבין ילדיו שנותרו באמריקה, והפכה, ספר אחרי ספר, לנכס מוכר ואהוב של ילדי כל העולם. הדמויות שיצר, רופא החיות דוקטור דוליטל וגיבורי המישנה שלו, משייטים זה שנים רבות במחזור הדם של תרבות הילדים. מאחורי עבודתו הספרותית של לופטינג עמד דחף עז לשפר את יחסם של בני-האדם אל בעלי-החיים, ולא פחות – אל אחיהם, בני-האדם.

     


     

    יו לופטינג נולד ב-1886 בעיירה במחוז ברקשייר, אנגליה. עיירה זו תשמש לו לימים כדגם ל"מדמנה אשר בגיא השלוליות" או לחילופין ל"שלוליתה אשר בעמק הבוץ", שבה חי ואליה היה שב דוליטל ממסעותיו. הוא נולד למשפחה קתולית, הבכור בין ששת ילדיהם של אב אנגלי ואם אירית.

     

    מילדותו היה שוחר טבע ואוהב נלהב של עולם החי: בביתו יצר מעין גן-חיות ומוזיאון-טבע בזעיר אנפין, שאת חלקו הטמין בארון הבגדים של אמו. גם בבגרותו יהיה תמיד בעליהם של שלושה-ארבעה כלבים, אך יהיה מנוכר לחלוטין לעולם החתולים.

     

    בן שמונה היה כשנשלח ללמוד בפנימייה ישועית בצ'סטרפילד. עשר שנים שהה בפנימייה זו, שבה קיבלו התלמידים חינוך קתולי קלאסי וחיו תחת השגחה קפדנית, כשהם מרבים לשנן יוונית ולטינית. ב-1904, עם סיום לימודיו, יצא לארצות-הברית, כדי ללמוד הנדסה אזרחית במכון הטכנולוגי בקיימברידג', מסצ'וסטס. אחרי כשנה שב לאנגליה וסיים חוק לימודיו בפוליטכניקום בלונדון ב-1907.

     

    שנתיים עבד בקנדה ושלוש שנים עבור חברות הרכבות של לאגוס, במערב-אפריקה, ושל הוואנה בקובה. כך הירווה את צמאונו למחוזות רחוקים, אך ידע גם סבל: הוא שנא את עבודתו וחשב שהוא מהנדס גרוע. בן 26 נטש את מקצועו, עבר לניו-יורק, נשא לאשה את פלוֹרה סְמוֹל והחל כותב עבור עיתונים וכתבי-עת מאמרים ורשימות הומוריסטיות.  

     

    מכתבים מהחזית כסיפור בהמשכים

    ב-1913 נולדה בתו, אליזבת-מרי, ושנתיים אחר כך – בנו קולין-מקמהון. ב-1916 התגייס לצבא הבריטי, כשהוא משאיר את אשתו וילדיו בניו-יורק. בשנתיים הבאות שירת כקפטן בחיל המשמר האירי, נלחם עם יחידתו בחזיתות צרפת ופלנדריה וחווה את מוראות מלחמת החפירות.

     

    שנים אחר-כך כתב:

     

    "זה היה בעת המלחמה הגדולה. ילדַי ביקשו שאשלח להם מכתבים, והם העדיפו אותם עם ציורים. היה די מעט מה לכתוב להם מהחזית: החדשות היו או איומות או משעממות, והכל עבר צנזורה. שמתי לב יותר ויותר לחלקם של בעלי-החיים במלחמה. הם הסתכנו כמונו, אבל גורלם היה רחוק מזה שלנו מרחק רב.
     
     לא משנה עד כמה פציעתו של חייל היתה חמורה, כל אמצעי הרפואה והניתוח, שפותחו בעת המלחמה לרמה גבוהה, הועמדו להצלתו ולהחלמתו. לעומת זאת, סוס שנפצע פציעה חמורה, פשוט, קיבל כדור בראש. זה נראה לי לא הוגן: אם חייבנו את בעלי-החיים להסתכן כמונו, מדוע אין אנו מעניקים להם טיפול ותשומת-לב דומים כשהם פצועים?"  

     

    כך התגבש אצלו הרעיון המרכזי לסיפור-בהמשכים, שאותו החל לשגר לילדיו במכתבים מחזית פלנדריה. הוא המציא את רופא-החיות דוליטל, כדי שיוכל לעשות למען החיות מה שהוא, לופטינג, לא יכול היה לעשות. לבקשת הילדים שיבץ במכתביו רישומי שחור-לבן, שצייר בעזרת עיפרון ופיסות פחם שליקט מהקרקע. זאת, מבלי שיהיה מודע לערכם האמנותי.

     

    ב-1918, בחזית צרפת, נפצע קפטן לופטינג מרסיס רימון גרמני במעלה הירך, הוצא משירות פעיל והוחזר לאנגליה. רעייתו הצטרפה אליו, כשהיא מותירה את ילדיהם עם מטפלת בניו-יורק. עם תום המלחמה חברו הילדים אל הוריהם. אז החל לופטינג לערוך את מיכתביו, תוהה אם כדאי לעבד אותם לספר.

     

    ב-1919 יצאה המשפחה באונייה לשוב לארה"ב. בין שאר הנוסעים היה על סיפונה גם המשורר והסופר האנגלי ססיל רוברטס, שהתוודע אל המשפחה, קרא את כתב-היד והמליץ ללופטינג להפנות אותו אל המו"ל שלו.

     

    הליכה על החבל דק שבין מהתלה להרפתקה ריאליסטית

    המו"ל אכן אהב את הסיפור. סיפורו של דוקטור דוליטל יצא לאור ב-1920, התקבל בהתלהבות על-ידי הקוראים והמבקרים והפך להצלחה מיידית. ב-1922 יצא לאור גם באנגליה. מאוחר יותר צורפה לספר האנגלי הקדמה נלהבת מאת המספר והמבקר האנגלי הנודע יו סימור ווֹלְפּוֹל, שכינה אותו "יצירה גאונית, הקלאסיקה הראשונה האמיתית לילדים מאז אליס." עוד כתב, שמאז לואיס קרול לא היה סופר שידע להפיח רוח-חיים בבעלי-חיים כלופטינג.  

     

    אכן, סיפורו של דוקטור דוליטל מהלך קסם על הקורא, בכל גיל, למן המלה הראשונה. במרכז הסיפור רופא, תושב עיירה אנגלית קטנה, שאוהב בעלי-חיים, מסייע להם בחוליָם ומטפח בביתו ובחצרו ביבר מגוּון. מאחר שנוכחותם מעמידה אותו בעימות מתמיד עם שכניו ומטופליו, הוא נוטש את רפואת בני-האדם והופך לרופא חיות, אתגר מרתק הרבה יותר מאשר לטפל ב"היפוכונדרים אנושיים," כלשונו. לשם כך הוא גם לומד מפי התוכית שלו את שׂפות החיות ותוך כדי כך מעמיק חקר גם אל נבכי נפשן.

     

    דמותו קומית ביסודה ומקפלת בתוכה רוך, אנושיות, טוב-לב והומור, יחד עם אקסצנטריות, תמהונות ושיגעון-לדבר-אחד. הוא בז לכל מה שריח מכובדוּת, כסף ופרנסה בטוחה נודף ממנו ובכך מהווה התרסה כנגד המוסכמות והערכים של החברה הוויקטוריאנית שבתקופתה 'חי'.

     

    הוא הולך בדרכו מתוך מחוייבות מוחלטת, אינו מתפשר, מתחרט או נסוג, וממוקד כולו בשליחותו: להיטיב עם בעלי-החיים, להצילם ולהביא להם מזור. מאחורי הדאגה לחיות מסתתרת דאגה עמוקה למין האנושי כולו. הוא אופטימי, סקרן והרפתקן, שמוכן בכל עת לוותר על שלוות התה והמקטרת ולצאת למשימות הצלה נועזות. ערך-מוסף מיוחד נודע לשליטתו בשפות החיות, שמאפשרת לו חדירה אל רבדים סמויים מעין-אנוש רגילה. קשרי החברות, ההבנה והסיוע ההדדי עם מיגוון רחב של בעלי-חיים מעשירים אותו גם בתובנות על אופיו, מהלכיו ומחדליו של הגזע האנושי.  

     

    בין בעלי-החיים שמתגודדים בביתו מתבלטים שישה, שיהפכו במרוצת הסיפור – גם בספרים הבאים – לגיבורי מִישנה ויקבלו אופי מובחן ותפקידי-מפתח בעלילה: דבּ-דבּ האווזה, ג'יפּ הכלב, גבּ-גבּ החזיר, פולינזיה התוכית (בתרגומים מסויימים לעברית היא מופיעה כתוכי זכר ודבּ-דבּ מופיע כאווז זכר), טוּ-טוּ הינשוף וצ'י-צ'י הקוף, שבשמותיהם עושה לופטינג שימוש קליל ומחוייך בחיקוי קולות הטבע. אל אלה נספחים במסע לאפריקה גם תנין ועכבר. המסע מתארגן כשנענה הדוקטור לקריאת מצוקה שהגיעה אליו מקופי אפריקה. כולם חולים – ורק דוליטל יכול להושיע. העלילה מגיעה לשיאי מתח, הרפתקה וסכנה בעת מעבר החבורה דרך ממלכתו של המלך האפריקני ג'וליג'ינקי.  

     

    עיקר כוחו של לופטינג בספר זה בהליכה הזהירה אך המיומנת על החבל הדק שבין המהתלה לבין סיפור הרפתקה ריאליסטי. עלילות דוליטל מסופרות גם ברצינות וגם בחיוך מסויים, כשהן מתובלות לכל אורכן בהומור בריטי נינוח, מפוגג מתח ומשובב נפש. הסוס מבקש שהמשקפיים שיותקנו לו יהיו בצבע ירוק דווקא, התנין מזיל דמעות וממחיש מבלי משים מה הן 'דמעות תנין', ורגע לפני שספינתם יורדת תהומה אומר דוליטל: "עושה רושם שהתנגשנו באפריקה."

     

    גם בסצינות הביזאריות ביותר – כמו הפגישה עם היצור המתקרא דחוף-ומשוך או דחיק-סליק – pushmi-pullyu במקור – הדברים מתוארים באורח כה משכנע, עד שאותו יצור כפול ראש נחרת בזיכרון לא כבדיחה ספרותית אגבית אלא כהמצאה אמנותית בעלת ערך.

     

    שלושה פרקים בלבד נדרשו ללופטינג כדי לתאר את הגשמת שליחותו של דוליטל. את הקופים החולים הוא מרפא בעזרת זריקות, תשומת-לב ואהבה. אנו למדים בהזדמנות זו פרק מאלף בענייני סולידריות ועזרה הדדית, כאשר מלך האריות הגאוותן נחלץ לשתף פעולה בריפוי הקופים רק אחרי שאחד מגוריו נזקק לטיפולו של הרופא. עם סיום משימתו אין הרופא נעתר לפיתוי להישאר בארץ הקופים על תקן מושיע מורם-מעם. אידיאליסטים, בעלי תחושת ייעוד, לעולם יבחלו בזרי הדפנה ויחושו אל המשימה ההומניטרית הבאה.  

     

    מקורות דמותו של ד"ר דוליטל

    במאמר שפורסם ב-1994 ב-Journal of Medical Humanities מנסה ד"ר לסלו א. מגיאר, חוקר הונגרי של תולדות הרפואה, להתחקות אחר מקורות דמותו של דוליטל. המקור, לדבריו, מצוי בסיפורים שרווחו באיזור מגוריו של לופטינג על מרפא-מנתח נודע בשם ג'והן האנטר, שחי בין השנים 1728 – 1793 בעיירה ארלס קורט.

     

    האנטר התגורר בחווה כפרית, שסביבה הקים מוזיאון-טבע פרטי, שכלל גם גן-חיות קטן, בו החזיק בעלי-חיים שונים בתנאי חופש יחסיים. החיות שטיפח גרמו לחיכוכים תמידיים בינו לבין שכניו. הביבר שלו כלל, בין השאר, סייחים, ברווזים, אווזים, יונים, ציפורים נדירות, ארנבות, חזירים, אופוסומים, קיפודים, תנים, זברות, קוף, יען, בופלו, נמרים, מרמיטות, עטלפים, נחשים, עופות דורסים, איילים, דגים מסוגים שונים, צפרדעים, עלוקות, צלופחים וצדפות. החיות המסוכנות הוחזקו בכלובים. הדגים ושאר יצורי מים-מתוקים שכנו בבריכה גדולה. כמו-כן היו שם מעבדות-מחקר, חדרי לימוד וניתוח וחדרים גדושי אוספים.  

     

    סביב האנטר הילכו שמועות, סיפורים ואנקדוטות. סיפרו על תאוותו הגדולה לצרף לאוספו חיות חדשות ועל מסעות-הרכש שעשה למקומות מרוחקים, על שני נמרים שנמלטו מחצרו והטילו חיתתם על הסביבה ועל התגוששות שערך עם שור זועם, שהסתיימה במפלת השור. הסיפורים התעבו אחרי מותו, ונותרו באיזור כפולקלור. מגיאר מניח, שהם הגיעו גם לאוזני לופטינג, שחי באותה סביבה מאה שנה מאוחר יותר, והזינו את יצירתו.

     

    אדם מצפוני עם תחושת ייעוד

    משפחת לופטינג התיישבה במדיסון שבקונטיקט, צפון ארה"ב. הוא נודע במקומו, בין השאר, כאוהב גדול של בעלי-חיים. פעם תקף שלושה אנשים, אחד מהם חמוש בסכין, שאותם ראה חובטים בסוס. ב-1922, בעקבות דוליטל הראשון, יצא לאור מסעותיו של דוקטור דוליטל, שבו התוודעו הקוראים לראשונה אל דמותו של טומי סְטַבִּינְס, בנו של סנדלר העיירה, שהופך ליד-ימינו של דוליטל, מצטרף אל מסעותיו ומגלם את דמות המסַפֵּר.

     

    בתחילת הסיפור סטבינס בן תשע וחצי. הוא מתוודע אל דוליטל כשהוא מחפש רופא שיטפל בסנאי פצוע שאסף הביתה. הדוקטור מקבל אותו במאור פנים ונוהג בו בכבוד ובידידות. הוא מציג בפניו את גן-החיות הפרטי שהוא מטפח בחצרו. "כל תושב בגן-החיות שלי," הוא מסביר, "נמצא בו כי ככה הוא רוצה ולא מפני שהכריחו אותו." לאחר זמן עובר סטבינס לגור עימו, הופך לעוזרו הראשי, לומד אצלו קרוא וכתוב, חשבון וגם את שפות החיות (מפי פולינזיה) ומייעד גם לעצמו עתיד של חוקר טבע. נטורליסט – זה האיפיון הראשי של דוליטל מספר זה ואילך.  

     

    החל מספר זה חלה בדוליטל תמורה משמעותית: מדמות תמהונית ומגוחכת משהו, אם גם חמה ואנושית, הוא הופך לחוקר טבע כבד-ראש, "בנאדם שיודע כל מה שרק אפשר לדעת על חיות ופרפרים וצמחים וסלעים והכל."הסטודיו שלו גדוש אוספים, מיקרוסקופּים, טלסקופים, משקפות ומכשירים אחרים, וספרייתו מאוכלסת במפות, באטלסים, בעבודות-מחקר ובספרים, שאחדים מהם כתב בעצמו. הוא חוקר לא רק את אורחות-חייהן של החיות אלא גם את לשונותיהן ואת נפתולי נפשן. יש בו חמלה כלפי כל יצור: "כל חתול צולע וכל ארנב ידוע-חולי באים ממרחקים לראותו ולשאול בעצתו... מעולם לא סירב לבדוק חיה חולה." בחיי יום-יום הוא פרופסור מפוזר.  

     

    ג'יפ עתה כבר כלב קשיש, שמשמש קצין-ביטחון של הבית. דבּ-דבּ האווזה היא אם-הבית. התוכית פולינזיה והקוף צ'י-צ'י, כל אחד בזמנו, חוזרים מאפריקה, שעל אדמתה ביקשו להישאר בספר הראשון, כדי להצטרף אל הרפתקאותיו הבאות של דוליטל. תפקידים נכבדים שמורים בספר זה גם לציפור גן-העדן מירנדה, לחיפושית גַ'בּיזְרי, לחבורת לווייתנים, למטס ענק של תוכיים שחורים ולחילזון הזכוכית הימי הגדול.

     

    החבורה יוצאת למסע בספינה דו-תרנית, כדי לבדוק מה אירע לגדול הנטורליסטים בעולם, האינדיאני חץ ארוך, שנעלם אגב איסוף צמחי מרפא באי קופי-העכביש שבאוקינוס האטלנטי. הדאגה לשלומם ולרווחתם של בעלי-החיים בעולם מעמיקה. בין השאר, נמתחת ביקורת נוקבת כנגד האופן שבו מטופלים בעלי-החיים בגני-החיות: "כלוב עירום מוקף סורגי ברזל, נתח מתועב של בשר מת המושלך לעברם אחת ליום, וקהל של המון אווילים, הבאים להציץ בהם בפיות פעורים."

     

    הבית ברחוב אוקסנתורפ שבשלוליתה הוא הבסיס, שממנו יוצאים ואליו חוזרים. סביב הבית נטוע גן קסום, מוקף חומה. רק לדוליטל, לסטבינס ולשוכני גן-החיות רשות כניסה לגן, שמִתְקשר אל גנים ספרותיים ויקטוריאניים-אדוארדיאניים אחרים כמו יער ת"ק הפרסאות של א. א. מילן בפו הדוב, גדת הנהר בהרוח בערבי הנחל של קנת גרהם והגן מוקף החומה בסוד הגן הנעלם של פרנסס הודג'סון ברנט . הגיבורים אינם יכולים לשבת בשלווה בגן-העדן הפרטי שלהם, כשבחוץ מתחוללות מלחמות ויש כל-כך הרבה עוול וסבל. אם אתה אדם מצפוני עם תחושת ייעוד, עליך לצאת למשימות נועזות, להסתכן, כדי להציל, לנסות לשפר משהו בעולם.  

     

    ספר זה קיבע את נוכחותם של לופטינג ושל גיבוריו על מפת ספרות הילדים. ב-1923 העניק לו איגוד הספרנים של ארצות-הברית, על ספר זה, את מדליית ניוברי, אות ההערכה האמריקני הגבוה ביותר על ספר ילדים. אחריו יצאו, בסדר זה, הדואר של דוקטור דוליטל (1923), הקרקס של דוקטור דוליטל (1924), גן-החיות של דוקטור דוליטל (1925), הקרוואן של דוקטור דוליטל (1926), גנו של דוקטור דוליטל (1927) ואחדים נוספים, שנזכיר מאוחר יותר.  

     

    לחיות יש נפש, רגשות וצרכים

    עלילת הדואר של דוקטור דוליטל מתרחשת בעת הפלגת הרופא וחבורתו בחזרה לאנגליה מביקור חוזר באפריקה. אחרי התכתשות עם ספינה של סוחרי עבדים, שמעניקה לסופר הזדמנות להוקיע את תופעות העבדות וסחר-העבדים, הם מגיעים אל הממלכה האפריקנית פנטיפו, שבה מייסד הדוקטור שירותי דואר משוכללים, כולל דואר חבילות, שבלדריו סנוניות וציפורים אחרות.

     
    נדודי העופות הם הבסיס ה'מדעי' לפרויקט זה, שמנוצל גם על-ידי בעלי-החיים, שבאופן זה מתַקשרים עם אחיהם שבמרחקים וגם 'מייבאים' מזון ומצרכים חיוניים אחרים. בעזרת אותן ציפורים מייסד הדוקטור גם שירות בינלאומי של חיזוי מזג האוויר, לתועלת כל באי עולם, ועורך ומפרסם כתב-עת של ידיעות וסיפורים, שמיועד לאנשים ולבעלי-חיים גם יחד. בסוף הספר עורך דוליטל ביקור באגם הסודי, שאליו יחזור בהרחבה באחד מספריו האחרונים, ומתוודע אל צב הענק מַדְפֵייס (פני בוץ).  

     

    בכל ספרי דוליטל נמתחת ביקורת על היחס הרווח בעולם אל בעלי החיים ומומלץ לאמץ גישה אחרת. המסר המבצבץ מהסיפורים הוא, שלחיות יש נפש, יש רגשות, יש צרכים; שעלינו להביט עליהן בעיניים אנושיות, להיות רגישים לצרכיהן, לדאוג לרווחתן, למנוע מהן סבל.

     

    כל אלה מודגמים היטב בספר הרביעי בסידרה, הקרקס של דוקטור דוליטל. החבורה חוזרת מאפריקה ומצטרפת לקרקס, שבמסגרתו היא מציגה את דחוף-ומשוך כפול הראש לעיני קהל סקרנים, כדי להרוויח כסף ולפרנס את הקבוצה כולה. דוליטל מודע לפגם המוסרי שבעניין, אך רואה בו הכרח בל יגונה, מה-גם שדחוף-ומשוך זוכה לחופש יחסי וליחס טוב במיוחד. בעת שהותו בקרקס נוכח דוליטל בעוולות שנגרמות לבעלי-החיים על-ידי בני-האדם ועושה כמיטב יכולתו, לעתים בניגוד לחוק, כדי לעזור ולהציל.

     

    לכלבת-הים סופי מאלסקה הוא מסייע לברוח מהקרקס – חלק מהדרך בתחפושת אשה – לשוב אל הים ולחבור אל אלוף נעוריה. את השועלה הוא מנחה איך לטפל ברגליהם השטוחות של גוריה ומציל אותה ואת הגורים מידי ציידים אכזריים. את הנסיכה פטימה הוא משכנע להשביח את יחסה לנחשיה. כשהוא הופך לבעליו ולמנהלו של הקרקס הוא מבסס בו מעין קהילה דמוקרטית-סוציאליסטית, שבה יש דאגה עמוקה לשלומו, לבריאותו ולרווחתו של כל אחד וחלוקה שיוויונית של המשאבים.  

     

    בהקרוואן של דוקטור דוליטל דוליטל הוא יוזמהּ-מנהיגהּ-מארגנהּ של להקת אופרה, ששחקניה-זמריה-ליצניה-נגניה הם ברובם חיות ובעלי כנף. בין הכישרונות מצויים בני חבורתו הקבועים יחד עם רבים אחרים, שנאספו, נקנו או 'שוחררו' מפה ומשם, לעיתים באורח בלתי חוקי בעליל. הפרימדונה היא קנרית ירוקה בעלת קול קונטראלטו קסום, והחיזיון כולו מבוסס על סיפור חייה הסוער ורב התהפוכות.  

     

    האופרה מועלית בהצלחה בלונדון. בין השאר צופה בה – ומתלהב מביצועיה – גם הכנר והמלחין הגאוני פגניני. ההצגות מזרימות לכיסי הלהקה הרבה כסף. כפטרון טוב דואג דוליטל לפתוח לכל חיה ועוף חשבון בבנק מכובד, ואת האחרות הוא משלח אל מולדתן הרחוקה – אפריקה או אמריקה – בספינות שנשכרו במיוחד לצורך זה. בסוף הסאגה אמנם נכשל ניסיון של דוליטל להקים בנק מיוחד לבעלי חיים, אך מפעל-רווחה שהגה ג'יפ קורם עור וגידים, תרתי משמע: 'איטליז עצמות חינם', שבו יכולים להתכבד כל כלבי לונדון. פעמים אחדות מובע בספר זעזוע נוכח התנאים הירודים שבהם מוחזקים בעלי-החיים בחנויות לממכר חיות.  

     

    דאגת לופטינג לחיות משקפת תקווה גם לשלום ולצדק בין בני-האדם וחרדה עמוקה נוכח עולם שמדי פעם יוצא מדעתו. מגמה זו הולכת ומתחזקת עם כל ספר חדש. ב-1924 פירסם מאמר בשם ילדים ואינטרנציונליזם, שבו תקף את העצמת גיבורי המלחמות ואת המלחמות בכלל, קרא לסובלנות ולאחווה ויצא נגד פטריוטיזם עיוור, שימוש בכוח ביחסי עמים ואלימות בכלל. בין השאר טען שם, כי יש לסלק מסל הקריאה של ילדים את כל הספרים שיש בהם הערצת צבא, כיבושים, כוח ותוקפנות. 

     

    סירוב הקוראים להיפרד מהדמות הספרותית

    ב-1927 מתה פלורה, רעיית לופטינג, ממחלה. שנה אחר כך נשא לאשה את קתרין הרוֹוור פיטרס, שמתה שבועות ספורים אחר-כך מדלקת-ריאות. על-פי החוקר אדוארד בלישן, בכתיבתו של לופטינג מהשנים ההן ניתן לחוש ב"העמקה של הפסימיזם בכל הנוגע לחיי אדם." דוליטל האסרטיבי והנחוש הוחלף בדוליטל החולם והלא-מאושר. מטיפוס אופטימי ומלא תקווה הוא הפך לאדם מודאג ולעיתים אפילו חוזה שחורות.

     

    ב-1928 יצא לאור דוקטור דוליטל על הירח, שבו התכוון לופטינג לנעול את הסידרה. כעבור שנים יעריך כריסטופר, בנו, כי אביו עָיַף מהדוקטור ומהרפתקאותיו ועל כן שיגר אותו, סופית, למקום שממנו לא ישוב.  

     

    אל הירח הגיעו דוליטל, סטבינס, צ'י-צ'י ופולינזיה על גבו של עש מעופף ענקי. בתיאור עלילותיהם שם מפגין לופטינג פעם נוספת את ההמצאתיות שלו, את יכולת התיאור והאיפיון ואת כישרונו לבנות, לנמק ולפתל את הפנטזיה כך, שכל פרט בה ייראה אמין מדעית. החבורה עוברת מסע הישרדות ותגליות, שבמהלכו היא מוצאת כי יש חיים על הירח: עצים מזמרים, גפנים מתלחשות, פרחים המסוגלים לראות, עופות ענקיים, פרפרים ודבורים המשוחחים עם בני מינם וכיוצא באלה.

     

    בבוסתני הירח מבשילים פירות נאים, שבגלל איכותם, כמו-גם בגלל כוח המשיכה הקטן יותר, צומחים כל יצורי הירח לממדי ענק. חרגול מתנשא לגובה בית בן שלוש קומות ואורך מרבה הרגליים כאורך רחוב כפרי. דא עקא שתריסר מרגליו של הנדל ההוא לוקות בשיגרון, וזו בעצם הסיבה שרופא החיות הוזמן לבקר שם.  

     

    תגליתו המפתיעה ביותר של דוליטל על הירח היא, כי שוררים בו שלום, רצון טוב ואושר: אין מלחמות, אין חמדנות, אין תאוות התפשטות וכיבושים, אין טורפים ונטרפים. אחרי תקופה נוראה של תוהו ובוהו, כשכל אחד חמד וחמס את רכוש רעהו, התגבשה במקום "מועצה עליונה לתקנת החיים," שתפקידה למנוע מלחמות, "לפקוח עין ולשמור על הכל, גדולים וקטנים, חזקים וחלשים," ולהסדיר כל בעייה בדרכי שלום. הודות לכך, כל יצורי הירח, בעלי חיים וצמחים, אינם מזדקנים ואינם מתים.

     

    "אתה רואה סטבינס," אומר דוליטל לעוזרו, "הרבה יש לעולמנו ללמוד מהירח. אצלנו קיים מאז, ודומה שיהיה קיים לנצח, חוק אחד ויחיד: כל דאלים גבר! מלחמה, מלחמה, מלחמה, ושוב מלחמה! כך נמשכים הדברים וזה מה שמכנים אנו 'חוק הברירה הטבעית'". 

     

    כמו שקרה בהיסטוריה הספרותית פעמים רבות, קהל הקוראים לא הסכים להיפרד מדמות ספרותית בדיונית אהובה. דרישה ציבורית נמרצת שיכנעה את לופטינג להחזיר את רופא-החיות מהירח אל כדור-הארץ והניבה, אחרי חמש שנים, את דוקטור דוליטל חוזר מהירח (1936). אבל כאן הפסימיות שלו לגבי ההתנהלות האנושית רק מעמיקה: "החי הורג את החי, הדג בולע את היתוש, הברווז אוכל את הדג, השועל טורף את הברווז, הזאב משמיד את השועל, האדם הורג את הזאב ברובהו. והאדם, זה העומד ברומו של עולם, בניו קמים איש על רעהו והורגים זה את זה במלחמותיהם. "חלום האחווה, שנבנה סביב אישיותו ומיפעלותיו של דוקטור דוליטל, הגיע לשלב של עייפות ויאוש.  

     

    הספר האחרון: ניסיון לגלות את שורשי הרוע האנושי

    בעת מסע הרצאות בקנדה פגש לופטינג את ג'וזפין פריקר. הם התחתנו ב-1935 ועברו לגור בטופנגה, קליפורניה. ב-1936 נולד בנם המשותף היחיד כריסטופר-קלמנט, היחיד מבני לופטינג ששרד עד היום. 

     

    בקליפורניה החל לופטינג לכתוב את דוליטל האחרון: דוקטור דוליטל והאגם הסודי. כתיבתו נמשכה לא פחות מ-13 שנים והיתה רצופה הפסקות, משברי כתיבה ובריאות רופפת. חלק מהדברים כתב כשהוא מרותק למיטתו. את הספר הקדיש לבנו כריסטופר. הספר, שמתואר כאפל ביותר בסידרה, הושלם על-ידי אשתו ופורסם רק ב-1948, כשנה אחרי מותו.

     

    דוליטל, נמצא כאן בתקופת השפל העמוקה ביותר שידע בחייו: הוא חש כי נכשל במשימה של פיתוח זרעי המֶלון שהביא מהירח, שבאמצעותם רצה לגדל ירקות "שיאפשרו לאנשים לחיות לנצח. 

     

    כדי להשיב את הסומק ללחייו מחליטים סטבינס והחיות 'להוציא' אותו למסע חקר-והצלה נוסף. הם מפליגים אל האגם הנעלם באפריקה, שבו נמצאים במצוקה צב הענק מדפייס (פני בוץ) ובת זוגו. רעידת אדמה נוראה פיצלה את האי לשניים ומדפייס המיסכן לכוד וקבור אי-שם בתחתית האגם.

     

    מדפייס הוא לא רק ידיד. הוא מקור בלעדי למידע על קדמוניות האנושות. דוליטל חוקר תחום זה כדי לגלות את שורשי הרוע האנושי: מתי ומדוע חדלו בני האדם לחיות חיים הרמוניים, טבעיים ומאושרים והפכו לרעים, למשעבדים ולנלחמים מלחמות נצחיות. הצב מדפייס הוא היחיד שיכול לשפוך אור על סוגיות אלה; הוא זכה להיות אחד משוכניה של תיבת נוח בעת המבול. לאחר שיחלץ אותו ממלכודת הבוץ והסלעים בקרקעית האגם הסודי, יבקש דוליטל להציל מפיו את הסיפור המלא של הסאגה ההיא. אין ספק, שגירסת תיבת נוח שלו היא אחת הווריאציות המקוריות, המוזרות ומופלגות הדמיון ביותר שלהן זכה סיפור המבול. כל דמיון בינו לבין הסיפור התנ"כי מקרי בהחלט.

     

    הגיבור הראשי בסיפור הוא לא נוח אלא מדפייס, שפורש בשלב מסויים מן התיבה ומקדיש את כל אונו להצלת שני בני אנוש, נער ונערה טובי-לב, שמהם אולי תצמח ציוויליזציה חדשה ומשופרת. סיפור קצת מבולבל, ארכני וטרחני, מין עירבוב בין מיתולוגיה, היסטוריה ופרה-היסטוריה. רוב המבקרים רואים בו כישלון ספרותי, אבל – כישלון אצילי; איש לפני לופטינג לא ניסה לומר בספר לילדים כל-כך הרבה, ובכזאת רצינות. ניתן בו ביטוי לתחושה, שהתחדדה בעת מלחמת העולם השנייה, שהאנושות ירדה כבר אל תחתית הרוע, שהיא במבוי סתום ושנחוצה טלטלה רבתי, אולי קטסטרופה דוגמת המבול, כדי להחזיר אותה לשפיות. 

     

    ב-1941, בעת "המלחמה שתסיים את כל המלחמות,"כתב לופטינג פואמה פציפיסטית ארוכה, רגשנית ונואשת בשם ניצחון לטבוּחים, על הישנותן הבלתי נמנעת של מלחמות. כיוון שארצות-הברית הצטרפה אז לבעלות הברית, סירבו מו"לים אמריקנים לפרסם את הפואמה, שנראתה להם כמרַפַּת-ידיים. היא יצאה לאור כעבור שנה כספר באנגליה.

     

    בריאותו של לופטינג הלכה והידרדרה. הפציעות ממלחמת העולם הראשונה מעולם לא הירפו ממנו. בשתי שנותיו האחרונות היה חולה מאוד, מרותק למיטתו. בספטמבר 1947, בביתו בסנטה מוניקה שבקליפורניה, מת לופטינג מקריסת תיפקוד הכבד ומסרטן, כנראה גם משברון-לב על עולם שלא חדל לצאת מדעתו. בן 61 היה במותו.

     

    כשהוסיף לופטינג איורים למיכתביו המצויירים לילדיו מחזית פלנדריה, הוא לא ייחס להם חשיבות אמנותית מופלגת. מי שהבחין בקסמם היה המו"ל שלו, ששיבץ אותם בספריו. בראשון ניכרת באיורים השפעה ברורה של הסלפסטיק הוויקטוריאני המוקדם, שבו הכיעור נלקח כקומי. החל בשני דוליטל חדל להיות מכוער ואווילי למראה. הוא מקבל פנים עדינות ומחייכות ונראה שופע רגישות וידידות. עד אחרית ימיו לא היה לופטינג מודע לערכם של איוריו. כמו שקרה בספרים קלאסיים רבים (פו הדוב, ספרי דוקטור סוס) התלכדו האיורים עם הסיפורים והפכו למיקשה אחת.

     

    ייחודו של לופטינג, אומר החוקר בלישן, בכך שאף סופר-ילדים אחר מלבדו לא יצר גיבור שהוא נונקונפורמיסט ופציפיסט רדיקאלי, שמתנגד באופן עמוק ביותר לקונבנציות המקובלות של מכוּבדוּת וצבירת ממון. מי שמזדהה עם דוליטל לא יוכל לעולם להזדהות עם אכזריות כלפי בעלי-חיים ובני-אדם, עם מלחמות, עם תאווה לעושר, לרכוש ולמעמד.

     

    רבים מתייחסים אל ספרי דוליטל כשייכים לז'נר החיות המדברות. לדעת בלישן אלה ספרים על התנהגות אנושית. כל שיח של החיות בספרי דוליטל הוא שיח אנושי. כל מוזרות שלהן היא אנושית. לופטינג השתמש בחיות כדי לתאר את הטבע הלא מושלם של בני-האדם.  

     

    על-פי ספרי דוליטל נעשו במשך הזמן ארבעה סרטים וכמה סדרות טלוויזיה והועלו אינספור הצגות על בימות מיקצועיות וחובבות. הספרים תורגמו לעשרות לשונות ונפוצו במיליונים רבים. לעברית הם תורגמו על-ידי אברהם סולודר, זֹהר שביט, אוריאל אופק, חנה לבנת, ראובן אבינועם-גרוסמן, י. בר-און , מרים אורן וצבי ארד. הם זכו גם לאינספור עיבודים, קיצורים וחיקויים. אחד הידועים שבהם הוא דוקטור אוי כואב, שכתב קורניי צ'וקובסקי, גדול סופריה של ברית-המועצות לגיל הרך, שתורגם לעברית על-ידי נתן אלתרמן בשם לימפופו. עיבוד חינני במיוחד לעברית נעשה על-ידי רפאל ספורטה, שרקח מקמצוץ דוליטל וממנה נאה של לימפופו את הסיפור המחורז דוליטל הרופא. 

     

    מלבד 12 ספרי דוליטל, בין לבין, כתב לופטינג שישה ספרים נוספים, רובם לילדים, שלא זכו לפופולריות של סידרת דוליטל.  

    ברבים מהתרגומים לעברית נכתב שמו של רופא החיות "דוֹליטל", עם חוֹלָם. ולא היא. שמו "דוּליטל". באנגלית הוא נכתב אומנם Dolittle, עם o אחת בלבד, אך הגייתו שרוּקה ולא חלוּמה. משמעות השם, לפי עדות בנו של לופטינג, כריסטופר, היא צירוף המילים ,do little שפירושו באנגלית 'לעשות מעט'. על פי אותו מקור, שיגר כאן לופטינג חץ ביקורת קטן כלפי בנו, קולין, אחד מממועני מיכתביו המצויירים מן החזית, שבהם החל לטוות את עלילות דוליטל הרופא.

     

    יהודה אטלס, סופר ילדים. המאמר המלא "גם לחיות יש נשמה" התפרסם בכתב העת החדש "חיות וחברה "

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יהודה אטלס
    צילום: גבי מנשה
    צילום: איי פי
    הקרקס כדוגמא לעוולות שנגרמים לבעלי החיים על ידי בני האדם
    צילום: איי פי
    "כל חתול צולע...מעולם לא סירב לבדוק חיה חולה"
    עושה הכל כדי לעזור ולהציל חיות
    צילום: שי רוזנצוויג
    מומלצים