משה מזרחי

אבי נפטר כשהייתי בכיתה א' ואמא שלי גידלה אותנו. היינו שמונה אחים וגרנו בחדר אחד, בבית בטבריה עם שירותים בחוץ. יכולנו לצאת רע מסיטואציה כזאת, אבל כולנו יצאנו טוב. יש איזה כוח שאתה לוקח איתך מילדות כזאת. אמא שלי לא היתה משכילה, אבל היא היתה ג'דעית שידעה את החיים, והיתה מלאה בערכים ובהגינות. אני לא בטוח שגבר היה מצליח להוציא אותנו ככה.

חיי עשו סיבוב של 180 מעלות בגלל רסיס קטן שנכנס לי לעין. נפצעתי בצבא ואיבדתי עין, מה ששינה לי לחלוטין את המסלול: השתחררתי, הלכתי ללמוד משפטים וחיפשתי מקום להתמחות. משכורת של מתמחה לא היתה משהו שאפשר לשרוד איתו, אבל במשטרה היה אפשר להתמחות ולקבל משכורת מלאה. אז זה לא שהתעוררתי בוקר אחד והחלטתי להתגייס למשטרת ישראל כדי להיות לוחם צדק גדול, אבל זה לא מעט בשביל רסיס.

העין המלאכותית שלי פיצחה פעם תיק. הייתי קצין אגף חקירות במרחב ירקון, ובחורה צעירה ויפהפייה שהתעוורה הגישה לנו תלונות על איומים. לדבריה היא הכירה בוהמיין עשיר, ובעקבות הפעילות המינית הייחודית שלהם איבדה פתאום את מאור עיניה, ומאז הבחור תומך ומטפל בה. הבנתי שהבחורה רוצה להישאר איתו ולא יודעת איך, אז היא המציאה סיפור על זה שמישהו מאיים עליה. כשחקרתי אותה שאלתי אותה שאלות על ראייה, וככל שהתעמקתי בתשובות היה לי ברור שהיא משקרת. בסוף התרגזתי, אמרתי לה שאני יודע מה זה לאבד עין, הוצאתי את העין המלאכותית שלי ושמתי לה ביד. כמובן שהיא התרסקה בשנייה, פרצה בבכי והודתה שהיא רואה.

"השיפוצניק שלי? בוב הבנאי"

את אשתי הכרתי במשטרה. היא היתה שוטרת חדשה בתחנת המשטרה ביפו. הייתי מביט בה לפעמים מכוונת תנועה מול כיכר השעון. עומדת בצומת, קטנטונת כזאת עם מעיל גדול ושרוולים מתנופפים. אחר כך ראיתי אותה מתעכבת על איזה ספר בחדר האוכל המשטרתי, אז קניתי ונתתי לה אותו בלי מילים. לימים היא הגיעה אלי לחניכה, ואז כמפקד היתה לי הזדמנות לנהל איתה שיחות ולשאול אותה שאלות. אחרי שהיא סיימה את החניכה התחלנו לצאת. היום זה היה נגמר בתיק.

נשים הן עם חזק. שלושה ילדים נולדו לי באותו שנתון, תאומים ובת, וזה לא פשוט. ערב אחד במלחמת המפרץ הייתי עם הקטנים לבד בבית כשהתחילה אזעקה. מרוב היסטריה כמעט חנקתי אותם בשביל לשים להם מסכות. חיכיתי רק שהיא תחזור ונמלטתי החוצה. לא היה אכפת לי שייפלו עלי טילים.

פרשתי אחרי 30 שנה במשטרת ישראל, ועכשיו מעשי מאחורי ודיבורי לפני. מאז שהשתחררתי אני יכול להרשות לעצמי להשמיע את דעותי ואת קולי בכל מיני תחומים שמפריעים לי. כשהייתי לבוש מדים התמחיתי בלבלוע את הלשון, אבל מאז השתחררו קצת החרצובות. לאנשים נדמה שיש לי פינה קבועה אצל גבי גזית מרוב שפונים אלי להגיב שם.

גמלאות היא מקצוע. זה משהו שצריך לעבור בו התמחות. יש כאלה שנמלטים מזה כדי להיות עסוקים מעל הראש, אבל לי לא מפריע להיות בטלן. אני חושב שיש בזה חן ונועם. מה גם שלכבוד הגמלאות נולדה לי תינוקת, שזאת סיבה נפלאה לא לבזבז את הזמן על דברים אחרים.

אני בצינון פוליטי. היו אלי פניות, אבל כרגע זה לא רלוונטי. אתה רואה איך כולם מזנקים על הרכבות המפלגתיות, כמו הרכבות ההודיות העמוסות, כי זאת ההזדמנות שלהם. כמו שזה נראה היום, זה די איבד מהערך.

אין מקום שאין בו שחיתות. זה חלק אינטגרלי מהחברה עוד מקדמת דנא. השאלה היא מה רמת השחיתות ועומקה, ומה חלקה בחברה שבה היא קיימת - האם היא בשוליים או שזה תרבות של ממשל, של אורח חיים. במדינה מתוקנת מתנערים מהמושחתים, פה זה רק מוסיף להם מנדטים.

יש מדינות יותר מושחתות משלנו, חלקן אפילו מערביות. תמיד נותנים לדוגמה את איטליה, שחוקקה חוק שלא חוקרים ראשי ממשלה בתפקיד. אבל אלוהים אדירים, למה לקחת את המדינה הזאת כדוגמה? האם חסרות בעולם מדינות לא מושחתות?

פרשת אולמרט היא הפעם הראשונה שהפוליטיקה משמיעה קול וגורמת לאיש ציבור לפרוש. לא שזאת הסנונית שמבשרת את בוא האביב, אבל אולי עכשיו גם הפוליטיקאים מבינים שהציבור לא יכול יותר. המצב ישתנה כשהממשלה שלנו תגבה ותחזק את מערכת אכיפת החוק במקום להכות אותה.

התקשורת צברה כוח אדיר, שהוא הרבה יותר חזק מהמערכות הפורמליות. בגלל חולשת המערכות, היא יותר משפיעה ומכתיבה מגורמי הכוח האמיתיים. הדיבר הראשון שלי במשטרה היה גילוי האמת, לאו דווקא ייצור כתבי אישום או תקיעת עבריינים בכלא, וזה צריך להיות נכון גם לגבי התקשורת. אבל היום כלי התקשורת הם עסק פרטי ולא ציבורי. מניסיוני, במקום שבו זה מתנגש עם אינטרסים - לפעמים דברים הולכים לבוידם.

לאסוני, ביליתי במערכת מספיק זמן בשביל לראות תמונות שהציבור הרחב רואה רק את חלקן הגלוי. הוא כשלעצמו מכוער, אבל זאת לא כל התמונה. דברים נקברים בתיקים מחוסר ראיות, בעסקאות טיעון זריזות, וכשאתה רואה את כל המעגלים המחוברים התחושה היא לא טובה.

פושעים צריכים את השלטון ואת המשטרה. הם זקוקים לזה לקידום האינטרסים הכלכליים שלהם ובשביל לזכות בהגנה. ככה זה עובד. זה כמו ב"הסנדק", שלהוא יש סנאטור ולשני מפקד משטרה. זאת לא תמונה רחוקה מהמציאות שהיתה קיימת בארה"ב, וגם אצלנו זה מתפתח. לא באותה עוצמה, אבל רואים שהם דורכים ברגל גסה במערכות שהיו פעם חסינות. רק תראו איזה פיגורות הסתובבו בשולי המרכזים הפוליטיים וברשויות המקומיות.

פעם גנב היה גנב ועבריין היה עבריין. הקווים היו פשוטים וברורים. היתה העבריינות הרגילה, הפשוטה והקשה. לא היו פושעים חצי לגיטימיים, גיבורי תרבות. היית הולך למיטב הפושעים ודופק בדלת, ואם חקרת ותפסת, הם היו מצדיעים לך. היה יחס של יראת כבוד למערכת. היום השתנו כללי המשחק. סף הרתיעה שלהם מלפגוע, לאיים, להפעיל לחץ ולדחוף את הידיים לתוך המערכת שונה לחלוטין. ב-60 השנה האחרונות הגענו להישגים מדהימים, אבל לצערי התפתחנו חבל על הזמן גם בחצר האחורית.