כך הפכתי מאשה משוחררת לאשה תלויה
בגיל 30 מצאתי את עצמי מתגוררת עם מי שהפך להיות בעלי. לפתע הכל השתנה: מצד אחד היה לי קל יותר כלכלית. יכולתי לעבוד בעבודה אחת ולדעת שהכל יהיה בסדר בסוף החודש. שתי משכורות נכנסו, במקום רק אחת. אבל יש גם צד שני
התחתנתי בת 31, לפני שבע שנים. לכל הדעות, לא מוקדם, בטח לא במונחים ישראליים, ובמיוחד במונחים של אמא שלי, שכבר מאוד דאגה (היא עצמה התחתנה בת 21). אף אחד לא לחץ עלי להתחתן, אבל ההורים שלי רצו מאוד לראות אותי מסודרת. להורים שלי לא נראתה שום אופציה אחרת כאפשרית. גם לי לא.
עד גיל 30 פרנסתי את עצמי לבד משכר דל של תחקירנית בטלוויזיה. אמנם עבדתי בתוכנית איכותית, אבל שוֹוי הפרסטיז'ה, במונחי "הליכה למכולת", היה דל ביותר. במונחי מעמד בינוני, או אפילו יחסית לאנשים שעבדתי איתם, לא היה לי כסף. לא צברתי רכוש. אנשים מסביבי נסעו לחופשות בחו"ל וקנו דירות, אבל אני עוד לא הייתי בשלב הזה. באתי מהקיבוץ וצרכיי היו אז הרבה יותר צנועים. שנאתי לנסוע לבקר את ההורים בשבת במוניות שירות מעופשות כשלצדי חסרי-רכב אחרים. אבל חוץ מזה לא חסר לי דבר: פרנסתי את עצמי, גרתי בדירת באוהאוס יפה בתל אביב, קניתי ובישלתי אוכל טוב, כיבסתי במכבסה השכונתית, ובשלב מסוים אפילו קניתי מכונה חבוטה משל עצמי. זה היה לא מעט לעומת חברות וחברים שהביאו את הכביסה לאמא בשבת, או לקחו אוכל מההורים.
בסך הכל ראיתי את עצמי בת מזל. היה לי קשה עם הנסיעות בשבת, אבל הייתי מאוד עצמאית. שילמתי לעצמי על קורס זה או אחר, קניתי במנות קטנות כלים יפים ב"חפצים", הקניות היו מדודות, אבל בשום פנים לא הרגשתי ענייה.
מעט הגברים שיצאתי אתם באותה התקופה מעולם לא הגיעו לשלב שבו היה עלינו לנהל משא ומתן כלכלי כלשהו. הם נשארו ברמת הדייט ואף פעם לא חדרו לחיי ברמה יומיומית. בוודאי שלא שילמנו חשבונות מכולת ביחד.
קצת אחרי יום הולדתי ה-30 מצאתי את עצמי מתגוררת עם מי שהפך להיות בעלי. לפתע הכל השתנה: מצד אחד היה לי קל יותר כלכלית. כבר לא הייתי צריכה לחפש דמויות אזוטריות מהחברה הישראלית לתוכניות נידחות ולבמאים ספוגי אספירציות יצירתיות. יכולתי לעבוד בעבודה אחת ולדעת שהכול יהיה בסדר בסוף החודש. שתי משכורות נכנסו, במקום רק אחת. אבל היה גם צד שני.
פתאום, בראשונה מאז התחלתי לפרנס את עצמי, עשיתי הרבה פחות. מי שיאמר שהכסף והצורך להתפרנס אינו משמש מנוע - משקר ואולי טועה. היום, לפעמים בעודי מנסה לחזור למעגל העבודה, אני עושה לעצמי את התרגיל הזה: נניח שהייתי מתגרשת היום והייתי חייבת להתפרנס, לא הייתי מוצאת עבודה? הייתי עובדת תוך שעה. אז למה אי אפשר להיות עם ולהתנהג כמו בלי?
התחתנתי עם גבר מרקע מאוד שונה משלי. כשהתחתנו לא ידעתי עד כמה זה ישפיע, בעיקר על אנשים סביבי והרבה פחות עלי. אני ממשפחה חילונית אשכנזית והוא ממשפחה ספרדית מסורתית. אני מקיבוץ והוא מרמת השרון (אבא שלו הוא בני גאון ז"ל). לא עזר לי ששמרתי את שם נעוריי והקפדתי לא להוסיף את שמו לשמי. למדתי מהר מאוד שהסברים כמו "זה אבא שלו ולא הוא" לא ישכנעו איש, ואם לאנשים טוב ונעים לדמיין שמידי חודש נוחתת ערימת מזומנים לפתחה של הקיבוצניקית לשעבר, אז שידמיינו.
אפשר לומר ובצדק שטמנתי לעצמי את הפח הזה
בשנת 2000, חודשים ספורים אחרי החתונה, נסענו ללונדון ללמוד. שנינו התקבלנו לאוניברסיטאות נחשבות, לעשות בהן את התואר השני. את שכר הלימוד של בעלי שילמו הוריו. את שכר הלימוד שלי שילמו השיקים שקיבלנו לחתונה חודשיים קודם. שוויוני, נכון?
ובכן, לא בדיוק. בדיעבד, כאן נזרע זרע חוסר השוויון בינינו. שכן בזמן ששנינו היינו סטודנטים, בעלי המשיך לעבוד ככתב העיתון שבו עבד. משכורתו כילכלה אותנו ומימנה את דירתנו. אפשר לומר ובצדק שטמנתי לעצמי את הפח הזה. ובכל זאת, כך זה התחיל.
כשאת לא עובדת ולא מפרנסת, או ליתר דיוק כשבעלך מפרנס ו"את לא", לפתע נשללת ממך הלגיטימציה להגיד כל מיני דברים. למשל, "בוא נשכור את הדירה היקרה יותר". או "בוא נקנה מכונה לקפה". פתאום גם לא עשיתי לעצמי מינוי לחדר כושר כי "זה מאוד יקר".
בעז לא אמר לי לא לקנות או לא להגיד דברים, אבל זה היה שם, ברקע. ואולי מספיק שאני אמרתי את זה לעצמי, שהרגשתי כך. בכל חודש כשראיתי בסופו את האפס בחשבון, יראתי ממנו, לא בגלל שהוא כל-כך מפחיד, אלא בגלל חשש מהזעם שלו. לא עלי אלא על החיים. על כך שאנחנו לא חוסכים. על כך שאנחנו לא מרוויחים מספיק. דווקא הוא, הבן-של, נלחץ וכעס. על עצמו ועלינו.
ואני, אולי דווקא בגלל עברי הקיבוצי, שבו לכסף אין משמעות, או אולי בגלל האדם שאני, פחות נלחצתי מאפס בבנק, גם אם בלונדון אפס זה אפס. חצי פאונד מתחת לאפס והחשבון נסגר. אז הלכתי לשוק בריקסטון הזול וקניתי שם אוכל, ואיכשהו ידעתי שהכל יסתדר.
לרוע המזל, טענותיי מופנות בעיקר כלפי עצמי. לגודל המזל, רוב טענותיי אינן כלפי בעלי. לכן גם האחריות לתיקון המצב היא שלי, ורק שלי, אלו חיי. אבל לא נקדים את המאוחר.
תחושת חוסר הערך שלי התחילה לחלחל פנימה
לא גווענו ברעב בלונדון. שתינו קפה טוב גם בלי מכונת קפה, אבל תחושת חוסר הערך, חוסר התוחלת שבי, פועל יוצא של היעדר תרומה ממשית לכלכלת הבית, התחילה לחלחל פנימה.
לכאורה, מצבי היה טוב בהרבה ממצבם של חבריי הסטודנטים. הם גרו במעונות אוניברסיטת לונדון, אנחנו גרנו בדירת-קופסה מתוקה, חמש דקות הליכה מהקמפוס. למדתי את פוקו ואת אדוארד סעיד. למדתי תיאוריות פוסט-קולוניאליות ופוסט-פמיניסטיות. אבל בחיי הפרטיים התנהלתי כבעידן הפרה-פמיניסטי. בעז עבד והרוויח - ואני חייתי על חשבונו.
התעקשתי לעבוד בכל מיני עבודות קטנות שקנו לנו בסופו של דבר את שולחן האוכל העתיק שרציתי ועוד זוטות, אבל את ה"לחם וחמאה", בתרגום מאנגלית, הניח על שולחננו בעז.
הכרסום הוא איטי והדרגתי. לא הרגשתי בו בתחילה. כן, רציתי לעבוד, חיפשתי עבודה, אבל לא הבנתי את משמעות הדברים לעומק. לא הבנתי כמה זה מציב אותי בעמדת נחיתות מול עצמי. מול משפחתי ומשפחתו. מול החֶברה והחברים. עד כמה אני בעצם מתחילה להישאר מאחור, מכל הבחינות.
חזרנו ארצה ב-2002, אחרי שנתיים, כמתוכנן. נכנסתי להריון בלונדון והרגשתי אושר טהור. הייתי בת 33, ופתאום התברר לי שחיכיתי לילד הזה כבר המון זמן. חיכיתי בהמון סבלנות, עד שאמצא בן זוג, עד שירצה להיות אבא, עד שנסיים ללמוד. אבל מרגע שהייתי בהריון הייתי מאוד מאושרת ולא עלה על דעתי לשאול שאלות פרקטיות כמו איך זה מתיישב עם חזרה לעבודה. בשלב ההוא זה פשוט לא עניין אותי. האם זה היה הרגע שבו סימנתי את עצמי כלא-רלוונטית? האם התחלתי להתרגל שיש מי שמפרנס אותי ושזאת לא הבעיה שלי?
כאילו טסתי במנהרת זמן לאחור, דילגתי על אמא שלי, שתמיד עבדה, והפכתי לסבתא שלי (העירונית), שחיכתה לבעלה כל יום באחת כשחזר מהעסק שלו עם קוקטייל דקירי ביד אחת וכף עץ שמערבבת את הגולש פעם אחרונה לפני ההגשה ביד השנייה.
בעז חזר לעבודה שחיכתה לו. לי חיכה חדר לידה. כל מה שרציתי באותו זמן היה להחזיק את התינוק שלי בשתי ידיי.
גיליתי כמה זה משמים לבלות יום שלם עם תינוק
נולד לנו ילד שהיה התגשמות כל חלומותיי ויותר מזה. ילד ראשון שמילא את כל עולמי. ילד שהיה ועודנו תענוג להימצא בחברתו. חייכן, טוב מזג, דעתן אך נעים הליכות. כאם טרייה התרגשתי מכל חיוך, מכל שן שיצאה. הייתי אם כל הקלישאות. הרגשתי סוּפר-אמא עם סוּפר-ילד. בכל זאת, אחרי כחצי שנה, למרות ההנאה העצומה מהאמהוּת, רציתי עוד. התחלתי לחשוב מה אני עושה עם החיים שלי. אהבתי את בכורי בכל לבי, אבל מהר מאוד גיליתי כמה זה משמים לבלות יום שלם עם תינוק.
אבל חלוקת העבודה בינינו כבר היתה אז די ברורה: עלי מוטל עול הגידול, עליו עול הפרנסה. קמנו בבוקר והוא התגלח, התלבש ויצא למסעות. בארץ ובעולם. בעוד הוא רודף אחרי היורה מוושינגטון או מלווה את עמיר פרץ במסעו לכיבוש מפלגת העבודה, אני החלפתי חיתול ועוד חיתול. הלכתי בין גינה לגינה ושרתי עוגה עוגה. מבחירה, כמובן מבחירה. בעוד אמי שלי, שתמיד עבדה, אומרת לי כמה אני אמא טובה, כמה זה חשוב מה שאני עושה. כמה חשוב שבעז יהיה מרוצה. בעוד הוא רץ בין העיתון, לחזרות להצגה שכתב, לספר שכתב עם אביו באותה תקופה, אני החלפתי חיתול ועוד חיתול. מבחירה, כמובן מבחירה. אבל עולמי התחיל להצטמצם כעולמה של נמלה. מהקן אל איסוף המזון ובחזרה.
חוויתי את העולם דרך בעלי. ערכתי את כתבותיו בצורה לא רשמית. שנינו סיפרנו בגאווה לכל מי שרצה לשמוע שאין כתבה שלו שאיני עורכת. אפילו לחדר הלידה הוא הביא לי כתבה. חשבתי שמצאתי שביל זהב, עבדתי קצת בזמן שבעז עבד הרבה ורץ קדימה, וכך הכל התאפשר: גם עבדתי, גם גידלתי את בננו, ובעיקר היה שלום-בית. היום ברור לי שאי אפשר לעבוד קצת, לא בעולם של היום. לעבוד קצת זה כמו לא לעבוד. לא להרוויח כסף זה לא לעבוד.
אומרים ש"הזמנים השתנו". באיזה אופן בדיוק?
אז נכון, גברים רבים מתהדרים בכך שהם "עושים הכל בבית". נשים מעטות מתקנות אותם. האמת היא שגברים לא "עושים הכל" בבית, אלא רק את שמוטל עליהם לעשות, או קל להם לעשות, או שאינם יכולים שלא לעשות מבלי למצוא את עצמם ישנים בחוץ, על אחד מספסלי הרחוב. רבים מתפקידי הבית עדיין באחריותה של האשה.
למה בעז לא עושה את כל זה, או לפחות חלק? כי הוא עובד? אולי כי הוא פשוט לא אוהב לעשות את כל זה. זה משעמם והרי ממילא זה מתאים לחלוקה שנקבעה בינינו - הוא בחוץ ואני בבית. ובתקופות שאני עובדת, האם הוא עושה את כל הדברים האלה? התשובה היא לא, כמובן.
רשימת המטלות היומית שלי תמיד תיחתך באמצע לשתי עמודות נפרדות: עבודה, ודברים הקשורים בבית ובילדים. לעולם (או לפחות כך זה נראה כרגע) יופיעו שתי הרשימות זו לצד זו, עמודה מול עמודה, מתחרות מי ארוכה יותר.
גיליתי עוד משהו בנאלי להחריד: אף אחד, כולל משפחתי ומשפחתו, כולל הוא עצמו, לא מעריך את העבודות האלה. הן בלתי-נראות. רק אם לא ייעשו - יבלטו פתאום. במקרה הטוב אמרו לי, "איזו עבודה נהדרת את עושה" (אמא שלי). במקרה הפחות טוב: "ככה זה. גברים עובדים ונשים מנהלות את הבית" (אמא שלו).
בוודאי שאיני חיה עם שוביניסט. במידה מסוימת חיינו שוויוניים מאוד, בוודאי יחסית לדורות קודמים. אבל "במידה מסוימת" אין פירושה שוויון. אי השוויון נותר בעינו, מעצם הגדרתו כמפרנס עיקרי והגדרתי כאם ועקרת בית עיקרית.
לאט-לאט אני לומדת לדרוש יותר, להגיד לעצמי ולו שגם אם איני מראיינת את ראש הממשלה, אני לא נחה יותר ומגיע לי לא פחות. ובעז לומד לדאוג לי יותר. כרגע, בנקודת הזמן הזאת אין דבר רומנטי יותר מזה שהוא מכסה אותי בשמיכה המשובצת, אומר לי "אני רוצה שתישני" ויוצא לטפל בעטלפה שלנו.
בעז מלמד אותי לדרוש יותר עבור עצמי בדיאלוג מולו. אני מכירה לו טובה עמוקה ביותר על כך. יותר מזה, אני אוהבת אותו על כך. אני לא אומרת שזה קל לי כשזה קורה. זה ללכת נגד הטבע שלי, זה לריב ולכעוס, אבל התוצאה הסופית היא תמיד טובה יותר. ככל שהדיאלוג (או שדה הקרב) בינינו יותר כן ואמיתי, וכן, לפעמים גם קשה, חיי הנישואים שלנו קרובים יותר ומאושרים.
היום אני מבינה, בפעם הראשונה אחרי עשר שנים ביחד, שכדי להצליח לפייס לאורך זמן את הדברים המסובכים האלה הנקראים "משפחה" ו"זוגיות" אצטרך ללמוד לחשוב לפעמים רק על עצמי, לא על בעז ואפילו לא על ילדי. להפסיק "להיות בסדר".
אולי אם אחשוב לפעמים רק על עצמי, איפה אני רוצה לחיות ואיך, על העבודה שלי, אולי רק אז אתקדם לעבר המקום שבו אני רוצה להיות. רק אני. לא בעז, ולא ילדי, לא אמי, ולא אבי. מהפרט הקטן ביותר ועד הגדול ביותר, אהיה נאמנה לעצמי. אינני מתכוונת לוותר. מה שמונח פה על הכף הם חיי. לא פחות.
אני חייבת להצליח.
פשוט זה לא. אסופת רשימות יחסימיות
עטיפת הספר
מומלצים
