שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הכתובת על הקיר
    מאז שנות ה-60 לא היתה כאן קבוצה ספרותית שהשפיעה על הזירה הציבורית, ו"כתובת" הירושלמית רוצה להיות כזאת. בדקנו מה הסיפור מאחורי הקבוצה, והאם למישהו אכפת מנוכחותה

    בהיסטוריה של הספרות יש המון קבוצות ספרותיות, כאלו שנדלקו וכבו ללא הרף. חלקן השאירו את חותמן בתור קבוצה, במיוחד אם נשבה רוח גבית חזקה של אג'נדה. כמה מהן השאירו קצת פחות, וכמה שימשו פלטפורמות עבור האינדיבידואלים הבולטים שבתוכן. כזאת היתה קבוצת "לקראת", אי אז בשנות ה-60, והיא מירקרה מתוכה בעיקר את נתן זך.

     

    כיום, אם מסתכלים קצת לצדדים, רואים שהמרחב מנוקד באינדיבידואלים. אולי יש את "גרילה תרבות", שמגדירה את עצמה יותר כקבוצה הקשורה לפעילות ולא לאנשים, וכמו כן את קבוצת "משיב הרוח". אבל לא מעבר לכך.

     

    מימין לשמאל: מאירי, שטרנברג, דותן, ויסמן וזינדר (צילום: מוטי קיקיון)

     

    אך ישנה גם קבוצת "כתובת"; חבורה ירושלמית הכוללת את גלעד מאירי, שי דותן, אריאל זונדר, ליאור שטרנברג ודורית וייסמן. כששניים מחבריה, שי דותן וגלעד מאירי, מפרסמים ספרים חדשים, זו הזדמנות להבין מה זו בכלל הקבוצה הזו, האם יש לה תכלית או אג'נדה, והאם בכלל למישהו אכפת מקיומה.

     

    דותן, שספרו "אחר כך אני מוחק" יצא לאור לאחרונה, אומר: "הקבוצה הוקמה במקרה והתחילה כקבוצת משוב. לפני כשמונה שנים סיימתי את כיתת השירה של הליקון וחיפשתי משוררים צעירים, שנוכל לחשוף זה בפני זה שירים ולקבל משוב על הטקסטים.

     

    "פניתי למספר בוגרי כיתות השירה של הליקון, ביניהם ליאור שטרנברג, אריאל זינדר וגלעד מאירי. כבר בפגישה הראשונה מאירי הציג בפנינו חזון, משנה סדורה וכתובה, שתכליתה הקמת בית משורר בירושלים. הרעיון המרכזי של גלעד היה להקים קבוצה ספרותית שתחזיר עטרה ליושנה, כלומר את ירושלים למרכז העשייה הספרותית והשירית".

     

    ירושלים כבודה במקומה מונח, אך החלומות של דותן היו קצת אחרים. הוא בכלל שאף לקבוצה ספרותית קלאסית, כזו שבאה לעורר מהומות פואטיות וגם לשתות הרבה בדרך. "לאט לאט השתכנעתי בכוח הטמון בקבוצה מיושבת, חברית וממוסדת כמו כתובת, בעוצמתן ויופיין של המהפכות השקטות", הוא מספר.

     

    כמו להקת רוק מתבגרת

    ההשראה של מאירי - שהוציא לאחרונה ספר סיפורים ראשון, "המשרד לסיפורי הציבור" - באה דווקא מכדורגל, מאהדתו להפועל ירושלים, שהתגלגלה לאהדה לקבוצת הפועל קטמון. "להפועל יש קהילת אוהדים שנרתמת למען קבוצה לוזרית ומחזיקה מעמד בדרכה למרות הדיכוי הכלכלי, הניהולי, הפוליטי ועל אף ההפסדים. מנגד, קבוצת כתובת היא בעצם כמו להקת רוק יחסית יציבה, המתבגרת לאיטה, ויש בה מעט שינויים פרסונאליים".

     

    מה בעצם המטרה? מה האג'נדה שלה?

     

    דותן: "בגדול, לקדם את השירה בארץ ובירושלים בפרט. אנחנו עושים זאת באמצעות סדנאות שירה, ערבים חגיגיים ועוד. למעשה, האג'נדה שלנו היא יותר חברתית-תרבותית מאשר פואטית. אין סוג שירה אחד שאנחנו מבקשים לקדם ולומר. אנחנו פתוחים להכל, כל עוד זה כפוף לקריטריון האיכותי".

     

    מאירי מוסיף: "היתה לנו ביקורת כלפי אופיים המדכדך והמרושל של מופעי קריאת השירה. רצינו לתת להם קסם באמצעות הפקה איכותית ושילוב מוזיקאים. מטרה נוספת היא חברתית והיא באה לידי ביטוי קודם כל ביחס לקהל ולמשוררים: פעילויות רבות הן חינם או מסובסדות, ואנו משלמים למשוררים הקוראים אצלנו מתוך רצון לשנות את היחס הנצלני כלפיהם על ידי הממסד התרבותי בישראל.

     

    "מוסדות ספרות לא מתוקצבים על בסיס ההכרה שמשוררים הם אמנים לכל דבר הראויים לשכר ולהחזר נסיעות ולכן באופן מסורתי תחום הספרות מקופח ביחס לכל האמנויות האחרות. אנו מנהלים פרויקט ארצי של סדנאות כתיבה לאוכלוסיות מיוחדות בכל הארץ במימון החברה הארצית למתנ"סים ובשיתופה, וזהו למעשה הפרויקט הגדול ביותר שאנו מפיקים מבחינה תקציבית".

     

    לא אישה, לא גברים

    ויסמן, כאמור, היא הגורם הנשי היחיד בקבוצה, ואין לה כל בעיה עם זה: "אני לא אישה במובן המקובל של המלה, וגם בגברים הצעירים שמסביבי יש הרבה צדדים הנחשבים 'נשיים', במובן החיובי של המילה. הם מפרגנים, תומכים, מכילים ורגישים. אני סבתא והם אבות לילדים קטנים. אני פנסיונרית והם נתונים בעול הפרנסה. 

     

    "אני נהנית להיות עם הגברים האלו. חוסר המשמעות של הג'נדר אצלנו, יש לו גם כמה חסרונות. הייתי רוצה למשל קצת 'פינוק נשי פולני': שיפתחו לי דלת, שיתנו לי להיכנס ראשונה. לפעמים יש את זה. ולפעמים אני צריכה לדהור אחרי רגליהם הארוכות בחוצות ירושלים בליל סערה ולצעוק שיחכו לי. הם מחכים, ושוב שוכחים.

     

    "בסך הכל, הקבוצה עוזרת לי להוציא מן הכוח אל הפועל את הכוחות הביצועיים שלי ואת הנכונות והיכולת שלי לתת בתחומים אלו. שיחקתי שנים בנבחרת כדורעף, שהוא משחק-צוות למהדרין, ואהבתי להיות בתפקיד ה'מְרִימָה', שזה השחקן שנמצא במרכז, ליד הרשת, ומרים את הכדורים למעלה להנחתה. כמו בכדוריד, קבוצת 'כתובת' היא עבודת-צוות". 

     

    אתם מרגישים שהקבוצה מקדמת אתכם מבחינה ספרותית?

     

    דותן: "אני חושב שבראש ובראשונה בתמיכה ההדדית ובחברות. העיסוק בשירה הוא עיסוק מאוד פנימי, סגור, ומאידך צמא לחשיפה ולמגע. 'כתובת' מעניקה לחברי הקבוצה את הדברים האלה, את התחושה של עשייה משותפת, את התמיכה וההרגשה שיש תכלית. כמובן שבעצם היותנו קבוצה ספרותית ייחודית בירושלים, שיש לה כוח בקביעת סדר יום פואטי. אנחנו הופכים לקבוצה פוליטית, שבין אם נרצה או לאו, מקדמת אותנו מבחינת החשיפה האישית".

     

    מאירי: "לקבוצה ספרותית יש נוכחות בעולם הספרות בתנאי שהיצירה האישית של כל אחד מחבריה בשלה ושהיוזמות הספרותיות שלה איכותיות ורלוונטיות. אנו חמישה משוררים בעלי פואטיקות שונות, ולכן מראש יש לנו די נקודות חיכוך אמנותיות. אבל לאור מערכת היחסים החברית הטובה בינינו אנו הופכים אותן ליתרון. הגמישות שלנו אפילו סייעה לנו להוציא ספר משותף ביחד (כתובת 2008, אבן חושן)".

     

    יחיד בתוך קבוצה

    בכל זאת, מתברר כי לפעמים יש מחיר להיותך חלק מהקבוצה. בתור אינדיבידואל אתה רוצה לנוע

    קדימה כל הזמן, אבל אתה חייב לתת נפח לקבוצה. "המחיר הוא הזמן היקר שמוקדש לעשייה ספרותית חברתית במקום ליצירה האישית. הטרוניות נשמעות, אבל בגדול אנחנו עושים את זה בחדווה ובתחושת יצירה, לא פחות מאשר במעשה הכתיבה השירי האישי", אומר דותן. 

     

    איך זה בכלל עובד ביום-יום, עניין הקבוצה? 

     

    מאירי: "זה עובד עם מאות מיילים בחודש לעומת פגישה או שתיים בחודש. אנו נוהגים לצאת לבארים ולבתי הקפה במרכז העיר אחרי אירועי הספרות שלנו. אנו ממשיכים לערוך אחד עבור השני שירים: ליאור שטרנברג ערך את ספרי הראשון (פגני אורגני 2003), כל חברי הקבוצה סייעו לי בעריכת ספרי השני (זעזועים בג'לי 2006) ואת ספרי שירי הבא עורך אריאל זינדר".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ויסמן. נציגת המין הנשי
    צילום: מוטי קיקיון
    דותן. חלם על קבוצה ששותה הרבה
    צילום: עודד לבה
    7 לילות
    מומלצים