שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    המסע של ווילסון
    אלבום הסולו הראשון של סטיבן ווילסון, כוכב הרוק הבריטי הכי תל אביבי, הוא יצירה הבנויה משירים מצוינים ונוגעים. חמוש בחברים מוכשרים, ווילסון יוצא למסע מוזיקלי שמצלצל טוב יותר בכמה רמות מאלבומיו במסגרת "בלאקפילד"


     

    "אנחנו חיים בעידן של הורדות ואינטרנט. אני מאמין שדווקא להקות אלטרנטיביות כמו 'פורקיופיין טרי', 'אופת'', פליימינג ליפס', 'בלקפילד', 'טול', 'דה מארס וולטה', 'ארקטיק מאנקיז' - הן אלה שמוכרות יותר אלבומים בתקופה כזו, מפני שהן מביאות איתן אלבום שהוא חתיכה ויצירה אחת. זה רוחני ואמיתי".

    סטיבן ווילסון בראיון ל-ynet, אפריל 2006

     

    לפני שלוש שנים הוא רק דיבר, עכשיו הוא גם מוכיח: יש עדיין אמנים בודדים שיודעים להרכיב אלבום כיצירה אחת, עם התחלה, אמצע וסוף, עם מתחים מתגברים ותפניות בעלילה. סטיבן ווילסון הוא אחד מהם.

     

    אחרי שנים של עשייה כמנהיג "פורקיופיין טרי", כחצי הצמד "בלאקפילד" עם אביב גפן וכמפיק ומוזיקאי אדיר בפרויקטים ולהקות רבות, ווילסון (41), הבריטי שהפך את תל-אביב לביתו השני (ולפעמים גם הראשון), הוציא השבוע אלבום סולו. אלבום שהוא שלו ורק שלו, אליו זרק את כל הרעיונות והחזיונות שבראשו. התוצאה היא לבנה אחת, כבדה וארוכה. לפעמים היא מתנדנדת, ועשויים לאבד את שיווי המשקל, לפעמים היא יכולה להיות כרית קשה להניח את הראש ולהירדם. לעתים רחוקות, ווילסון גם מרים את הלבנה הזו וזורק לכם אותה לתוך הפרצוף.


    ווילסון. אלבום יציב עם שירים מצוינים, כל אחד בדרכו

     

    "Insurgentes", זהו שם היצירה החדשה של ווילסון. הוא מספר כי השירים האלה הם הניסיוניים ביותר שכתב והקליט עד כה. אמנם השירים ארוכים, עוברים דרך תעלות צרות, מתפרצים ונופלים לרצפה, אבל  אי אפשר להגדיר את האלבום הזה כ"אקספרימנטלי". מדובר באלבום יציב עם שירים מצוינים ונוגעים, כל אחד בדרכו שלו. לפעמים ההקשבה להם באמת זורקת אותך ממקום למקום, אך בבסיסם הם נותרים מאסיבים ורגשנים.

     

    הסיבה שהאלבום מלא בתזוזות מוזיקליות נובעת כנראה מאופן ההכנה שלו, שכן ווילסון הקליט את הבייבי הראשון שלו מסביב לעולם, בישראל, בלונדון, ביפן ובמקסיקו (שנראה שהשפיעה עליו יותר מכל, שכן חלק משמות השירים הם בספרדית). בעצם, "Insurgentes", "אינסורחנטס" היא השדרה הארוכה ביותר במקסיקו סיטי, שם ווילסון הקליט את מרבית מהשירים.


    ווילסון. כשרון כתיבה אדיר ויכולת לשים הכל בהקלטה (צילום: אורלי דיין)

     

    ובמסעו, ווילסון לא פראייר. הוא יוצא לדרך עם טוני לווין, בסיסט ותיק, גרנדיוזי ומוכשר, מי ששנים עמד לצידו של של פיטר גבריאל  וניגן בשלושים השנים האחרונות, עם "קינג קרימזון". בעמדת התופים נמצא גווין האריסון היצירתי והכוחני, מי שמנגן עם ווילסון גם ב"פורקיופיין טרי" ומזה שנתיים גם עם פריפ, לוין ואדריאן בלו ב"קינג קרימזון". וכשווילסון לא מנגן בקלידים, הוא מפנה את המקום לחברו מזה שנים, ג'ורדן רוּדֵס, עוד וירטואוז וטכניקן, קלידן להקת "דרים ת'יאטר". כולם חברים, כולם עבדו יחד בפרויקטים טובים וטובים פחות וכולם, כנראה, יודעים שכשהם מגיעים למסע של ווילסון, הם הולכים מאחוריו כל הדרך. אבל הם גם לא מפחדים מדי פעם לעשות פנייה לא בהכרח נכונה ולהוביל את הלהקה לדרך חדשה ומסתורית.

     

    לדוגמה, השיר "No Twilight Within The Courts Of The Sun", מעין ג'אם ארוך ויפהפה, בו האריסון אמנם משתולל על עורות התופים, אבל בניצוחו של ווילסון הכל נשאר עקבי וישר. או שיר הנושא של האלבום "Insurgentes", שיר אקוסטי, שקט ונוגע, אבל בתוכו קודר מאוד. שיר שיכול ללמד בקלות מה "קולדפליי" עושים לא נכון ומה ווילסון כן. סך הכל, המסע המוזיקלי מצלצל טוב יותר בכמה וכמה רמות מהאלבומים שיצר ווילסון עם גפן.

     

    חייבים להודות: ווילסון אינו זמר מרגש. אין בקולו שום דבר שחודר לך ללב, או אפילו חודר דרך שכבת העור העליונה. אבל הוא גם כנראה מודע לכך. הוא לא מתאמץ לקחת את השירה שלו למקומות חדשים, לא עולה ולא יורד. הקול שלו נותר אי שם באוויר ונותן למוזיקה לקחת אותו לאן שתיקח.

     

    מה שכן יש בו הוא כישרון כתיבה אדיר ויכולת לשים את כל מה שעובר במוחו בתוך ההקלטה. כך הוא מצליח כמוזיקאי לעורר עניין במאזין ואולי גם באמן הצעיר שישמע את האלבום בפעם הראשונה. זה אולי לא יעזור למכירות, ובטח לא יקדם אותו גבוה בגורמים מסחריים כאלה או אחרים, אבל זה יפה, אמיתי וחשוב הרבה יותר.

     

    סטיבן ווילסון, "Insurgentes", התו השמיני

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים