הטעם של החור בבייגעל

רשימה זו מוקדשת לאנשים שהעניקו לנו את אזני ההמן, את הפורים-שפיל, את בדחני החתונות, את הקללות הכי יצירתיות בעולם ואת ההכרה המאוחרת ש"ביידיש זה יותר מצחיק". האנשים האלה חיו פעם במרכז אירופה ובמזרחה, ודי היה לומר להם "שני יהודים נוסעים ברכבת" כדי שיתחילו לחייך. אפשר היה גם להתחיל ב"יהודי פוגש גוי בשוק", או "איך אנחנו יודעים שהמן היה חלבי? כתוב, המן מלא חמאה".

מי שרצה לספר להם בדיחה, ידע ש"הרשל'ה" במשפט הפתיחה הוא ערובה לשוס גדול, חכמי חלם – תמיד הולך, וכשאין בסביבה בדיחות על גויים, או שקיימת סכנה שהערל יבין מקצת מן האמור, תמיד אפשר להחליף את הפריץ בגביר או להסתפק בשדכן שמבטיח שהכלה יפה כמו הלבנה בא' בתשרי.

מה הצחיק את שוכני השטעטעל? החיים, צריך לומר, לא הצטיינו באיכויות קומיות נלבבות. הומור יהודי ממזרח אירופה הוא הומור של עניים, מדוכאים, נרדפים ואנשים עקשנים עד פליאה, שנחישותם לחיות כיהודים עומדת בניגוד גמור להגיון. ואולי דווקא בגלל זה, צמח בתוך הקהילות הללו אוצר עממי גדול של בדיחה וחידוד שצבוע בקודים ייחודיים לגמרי. זר לא יבין.

כדי להבין, צריך להכיר את המקורות ולהיות דו לשוני, וכך ליהנות מן הצירוף "ייעקעל און פקידעס" שהם "ויקהל ופקודי",

שתי הפרשות שנקראות ביחד בשנים לא מעוברות: אלוהים יודע איך הפכו השתיים האלה ביידיש להיות מילות קוד לתיאור חברות בין שני אנשים שונים מאוד זה מזה עד תמיהה, כמו נניח לורל והרדי או קיציס ופרידמן. אבל בעוד שהראשונים יכולים להיות גיבורים של סיטואציות אוניברסאליות והזוג השני נטוע היטב בזמן ובמקום שבהם מתקיימת ארץ נהדרת, ו"יקהל ופקודי" לעולם יהיו יהודים, חסרי כל ובעלי חלומות, תמימים יותר מאשר תחמנים, שותפים לאורח חיים מורכב מאד שההומור הוא חלק ממנגנוני ההגנה שלו.

הנשק של המדוכאים

הומור יהודי היה אולי נשקם של המדוכאים, אבל גם כשתקפו את ה"אחר", הלא הוא הגוי – זה היה בעיקר נשק להגנה עצמית, לאישוש הקיום המוזר, המתבדל והקשה שאבותינו כפו על עצמם.

ומשום כך יש למקורות וליכולת לשחק בהם משקל כה גדול בהומור היהודי: השיא המתועד של יסוד ההומור הזה מצוי ביכולתו של גדול הפרשנים מבין עמי הארצות, טוביה החולב, להשתמש בידע חלקי לצרכיו, לעוות ולחדש ולעשות לעצמו יום-טוב באמצע השבוע במלים בלבד. לשון נופל על לשון, תסבוכות של תרגום מלשון קודש ליידיש, הצורך המתמיד בהבהרה של טקסטים קשים ולא ממש מצחיקים כך שיהפכו לחלק מחיי היום יום –את זה לא תמצאו בתרבויות אחרות. כל זה היה שלנו, כששני יהודים שנוסעים ברכבת הוא אירוע יוצא דופן, כשהרכבת מלאה גויים ושני היהודים מזהים זה את זה בלי שום בעיה.

האנשים הללו לא המציאו את הסטנדאפ, אבל אהבו מאד לצחוק בפרהסיה כשנזדמן להם בדחן.

שיא האושר – חתונה – לא היה ארוע של רומנטיקה דביקה, אלא כינוס שבו הצחוק הכרחי יותר מן המוסיקה, והמצחיק המקצועי הוא מלך, בתנאי שישמור על הכללים. הם היו נוקשים מאד ולא היה צורך לפרטם בכתובים. בלי גסויות, בלי דברי כפירה, בלי להעליב את חתני השמחה ומממני האירוע, והעיקר: עם מצבור של אירוניה עצמית, כי ככל שהגויים – גסים, טפשים ורשעים – מצחיקים, היהודי מצחיק יותר, והטיפוסים המסתובבים בכל שטעטעל מבדחים נורא דווקא בגלל שהם מסתובבים רק שם. מן האברך הענוג הסמוך על שולחן חותנו עד לחותנת המרשעת, מן התגרנית בשוק ועד לבתולה החסודה והמטומטמת לגמרי, מן השדכן הנכלולי ועד לגביר הצייקן, דרך הרב הלא-יוצלח והרעבעצין הגאוותנית, כולם היו בניה של קהילה ייחודית - וכולם היו אוניברסאליים בעיניה בלבד.

על החור של הבייגל ומלאך המוות

על מה צחקו? על עצם האנושיות, כמובן. הגם שידוע שהאדם מתכנן ואלוהים צוחק, וגם זה נשמע טוב יותר ביידיש, משוגותיו של האדם מחד ומצבו הקיומי הרעוע מאידך היו ספקי התוכן לשלל ויצים העוסקים בעוני, בחולי, במוות, במחסור: איש אחד היה כל כך עני עד שהיה לו רק חור של בייגל וחריקה של דלת, איש אחד היה כל כך חולה שמלאך המוות פיהק ליד מיטתו, שני יהודים נפגשים בלוויה.

כיוון שחיו בקהילות קטנות למדי וצפופות מאד, בתנאים שמעוררים עימותים פנימיים ואגרסיות גדולות, וכיוון שהצטוו לשמור על נפשותיהם גם מפני עצמם, פיתחו שוכני השטעטעל דרך ייחודית להביע תוקפנות ואפילו תיעוב באופן שאינו מסכן אותם ואת זולתם.

הכוונה היא כמובן לאותו פן מיוחד של ההומור היהודי בו הברכה והקללה מתערבבות כל כך יפה: הלוואי שתהייה עשיר מופלג, יהיו לך מאה בתים, ובכל בית מאה חדרים, ובכל חדר – מיטת אפיריון, ובכל לילה – נדודי שינה. הלוואי שתגדל כמו בצל, עם הראש באדמה והרגליים באויר. העליבו זה את זה יפה, בכשרון גדול, וידעו להמשיך לצחוק.

מתוך הפורים שפיל שלהם צמח מאוחר יותר התיאטרון היידי, שנסמך תמיד על המלודרמה, שהיא כידוע טרגדיה עם הרבה מאד צחוקים, שירה וריקודים. הבדחן שהיגר לאמריקה לקח איתו את ההומור שלו להרי הקטסקיל וייסד שושלות של סטנדאפיסטים יהודים, ולראשונה אלה הצליחו להצחיק גם את הגויים. אלא שרוב נמעניו של ההומור הזה, כמו גם עולמם כולו, לא קיימים עוד.

אפילו אם מתאמצים נורא,

קשה מאוד לצלוח את "ספר הבדיחה והחידוד" של דרויאנוב – ניסיון מונומנטלי לכנס את אוצר ההומור היהודי בעברית – מבלי לתהות מה כל כך מבדח שם. בילדותי, סבא וסבתא שלי לקחו אותי למופעים של דז'יגאן ושומאכר ומקס פרלמן ומשפחת בורשטיין, אחרוני הגדולים של ההומור היהודי לדורותיו, אנשים אמיצים שניסו לקיים את הצחוק היהודי המשחרר גם בארץ חמדת אבות, ולא הצליחו להנחילו הלאה.

הקהל שלהם התפוצץ מצחוק ואולי קיווה ששני יהודים יוכלו להמשיך לנסוע גם ברכבת ישראל ולדעת מיהו יהודי. אבל בלי העוני והדיכוי, בלי הייחוד והזרות, בלי הלשון ושיבושיה ובלי טעמו המופלא של החור שבבייגעל, זה לא עבד. פורים שמח למי שההומור הזה עדיין נהיר לו, וגם למי שלא.