שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סחורה מספקת
    הסרט הדוקומנטרי-תדמיתי על רמי קליינשטיין, "זוכר אותך טוב", הוא מוצר טלוויזיוני מעולה לסוגו, בו הזמר מהלך בהצלחה על החבל הדק בין הרצון לחשיפה לבין שמירה על כבודה של ריטה
    בהופעות של שלמה ארצי בקיסריה נהוג לצעוק "של-מה אר-צי" בקול גדול ולהוסיף מחיאות כפיים אחרי כל שיר בערך. בדיוק באותה נגינה, בלי לפספס תו, אפשר לצעוק "ר-מי קליינ-שטיין". נסו את זה בבית. זה מה שרמי קליינשטיין רוצה שיקרה, והוא מבטיח שהוא יכול "לאכול את האנשים האלה בקיסריה בלי מלח".

     

    לאנשים האלה בבית, מול דמותו שעל המסך, הוא מוכר דיסק חדש, ענוג וטעון בעוצמות, אישי-חושפני אבל גם כוללני- אוניברסלי, בו מסתמן "זוכר אותך טוב" ששודר אמש בערוץ 2 כלהיט הגירושים הידידותיים, ויש גם הבטחה לבנות העשרה: בכל אדם יש מלאך שמחכה. אכן, אבל למה הוא מחכה? ולמה לחכות שנים רבות כל כך?


    קליינשטיין. גומות כבר אמרנו? (צילום: יוסי צבקר)

     

    "עכשיו אני מוביל", מבטיח קליינשטיין ברגעים היותר אופטימיים של הסרט אודותיו. אחרי 26 שנות כינור שני בקריירה שבה ריטה נסקה והוא נשאר במגדל הפיקוח, הוא אומר בעצם רק "עכשיו אני". למה? כי "נולדנו לעוף", והוא, על פי השקפתו, טרם עשה זאת.

     

    עוף, גוזל. גם אם קליינשטיין ירצה לצאת מאצ'ו, הוא לא יכול להתנער מתואר הבייבי פייס הלאומי, עם החיוך המתוק והגומות כובשות הלב, ואין בנמצא מצלמת טלוויזיה שתתאפק ולא תלטף אותו. הוא צריך את המצלמות ואת הליטוף כדי לשרוד, מפני שהערוצים המסחריים לא משדרים קליפים, אין תוכניות אירוח עם זמרים, ובין האפיקים האפשריים – לשפוט בכוכב נולד, להיכלא בוילה עם פנינה טורנה או לייחל ל"סרט דוקומנטרי", קליינשטיין זכה באופציה הטובה ביותר, הנכונה ביותר מטעם יחסי הציבור שלו, והמתאימה ביותר לאגו רעב לאהבה. הרעב גדול. אם היו אלה יחסי ציבור בלבד, הוא אומר, זה לא היה "בלב שלי" לעשות את הסרט.


    עם ריטה. ההפקה הוסיפה צילומים לא מחמיאים (צילום: עופר עמרם)

     

    אבל בין אם יפזר עלינו מלח ובין אם לא, לפני שיאכל אותנו, הוא אנוס לספק את הסחורה, והוא עושה זאת באלגנטיות בלתי מבוטלת, בהתחשב באילוצי המדיום ובתנאים שאיננו יודעים עליהם, שסוכמו עם הפקה ידידותית, שטרם שמעה על המצאת הציניות ולא דחוף לה לבעוט באיש הנחמד הזה. הסחורה היא כמובן הגירושים: הוא יוצא מן הסיפור הזה, אחרי כמה התפתלויות ושיעולים קשים מול המצלמה ועריכה קליפית שאינה מחויבת לנראטיב כלשהו מלבד הצהרותיו, בסדר גמור. חביב הבנות, אב למופת שמכין סנדביצ'ים כל בוקר ומצר על המשמורת המשותפת, אדם שהיה נכון לקדם את רעייתו על חשבון הצלחתו שלו ומי שאומר בלי מבוכה שהיה עליו "לחלק את עצמי לחצי ואפילו לפעמים זה לא חמישים חמישים, זה שמונים עשרים". הוא בלתי אגרסיבי בעליל בסרט הזה, חובב קבלה וטאי צ'י ותזונה נכונה ועיצוב מנוכר, והוא שר שירי אהבה נעימים כל כך שקשה לא להתמוגג. וגומות כבר אמרנו?

     

    השיעולים בנקודות היותר רגישות, בסרט תדמית רך ומלטף, הם עדות לחבל הדק שקליינשטיין הילך עליו בהצלחה במופע ה"עכשיו אני" שלו. הוא הצליח לא להשחיר את ריטה מעבר לתדמיתה הציבורית כדיווה דומעת, הוא דיבר יפה על המשפחה שלה, בלי להיכנס להבדלי תרבויות ויחסי עדות, הוא לא קרא לה כלבה מניפולטיבית והוא הקפיד לא להקיז דם. אם היו שם רגעים לא נעימים, הם הגיעו בדמות אוסף צילומים ופיסות וידאו מאוד מאוד לא מחמיאים ויזואלית של ריטה, אבל קליינשטיין לא אחראי לזה, זו עבודה של ההפקה, שנועדה לייצר את הדרמה שלא הייתה במילותיו ובתקריביו של האיש המדבר.


    "במקום 50-50, החלוקה היתה 80-20" (צילום: צפריר אביוב)

     

    כך ששיא החשיפה שייך לדור ההמשך, משי ונועם. "לעשות עלי סרט דוקומנטרי ללא הילדים זה לא לעשות עלי סרט, זה חצי חיים", הוא מסביר את חשיפתן של בנותיו. שתיהן נולדו וגדלו לתוך עולם בו המילה "דיווה" מעוררת מייד את האסוציאציה "אמא", וחסד גדול עשו מטעם ההפקה עם משי קליינשטיין שאמרה את זה במבוכה ולא לחצו עליה לספר, אז איך זה לגדול ככה.

     

    למרבה הצער, קליינשטיין צודק, והוא מתנהל בעולם בו נקנה את הדיסק שלו לא רק בזכות יצירתו המלבבת וזמרתו הנעימה, אלא בגלל שהללו נדמים לנו כפיסות חיים רוטטות, ישר מן הלב הדואב, המוגשות לנו ורק לנו אישית. עכשיו משי קליינשטיין, שכבר מסתמנת כזמרת מצוינת, תיאלץ ללמוד לחיות עם הפירכה הלוגית הזאת: ה"אישי" הוא המתוסרט, המעוצב, המתוכנן, המופק עד לעייפה. ה"פרטי" הוא כל מה שהמצלמה רואה, ועדות להצלחה היא האפשרות להתמוגג מיופיים של הצילומים שלך-עצמך. וכל זה הוא חלק מן העבודה, וודאי קל ונעים יותר מאשר לעבוד ב"עוף טוב", והרבה יותר משתלם.

     

    מבחינה תדמיתית, נולד כאן מוצר טלוויזיוני מעולה לסוגו, כי אם אתם רוצים עוד רמי קליינשטיין אצלכם בבית, ודאי תקנו את הדיסק, ואם אתם לא רוצים –לא תוכלו למצוא יותר מדי מלים רעות לומר עליו ועל סרטו. "ההכנסות גדלו בצורה משמעותית", אומר רואה החשבון שלו בטון של דקלום למצלמה, ומוכיח שמהלכיו של קליינשטייין אחרי הגירושים אכן הצליחו. אם יהיה סרט המשך, בעוד שנה, אין לי ספק שהוא יוכל לומר זאת שוב.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קליינשטיין. שיעולים בנקודות הרגישות
    צילום: יוסי צבקר
    7 לילות
    מומלצים