אם המאהב רק יבקש ממנה, היא תעזוב אותך
הוא לא מבקש. גם לו יש אשה ומשפחה, והסידור הזה נוח לו. אולי גם לה נוח. אני מתפללת שלא תדע שבחודשים האחרונים הייתי בשביל אשתך, חברתי הטובה, כומר וידוי. אצלה יש הקלה, בעוד שאצלי הלב מתמלא וכבד מיום ליום. מכתב לבעל מקורנן
אני זוכרת איך ישבנו בסלון שלכם, מתרווחים אחרי הארוחה. ברקע הבנות משחקות וצוחקות. הפסטורליה בהתגלמותה. אפשר היה לצלם אותנו לשער מגזין המשפחה. אתה היית כולך מחוייך, ראו עליך כמה אתה מרוצה. גם היא חייכה, אבל רק אני יודעת מה מסתתר מאחורי החיוך הזה. המבט בעיניים שלה, מבט שלמדתי להכיר טוב כל כך בחצי שנה האחרונה, הסגיר אותה.
שעה קודם לכן, בזמן שאתה בירכת על היין והיא הדליקה נרות שבת, הגנבתי אליה מבט. ראיתי בעיניים שלה כמה היא רחוקה. רחוקה מהבית. מהמשפחה. כולה במקום אחר לגמרי.
אתה יודע שאנחנו חברות כבר לא מעט שנים. לידות כמעט משותפות, חיים באותה שכונה, פרבר של המעמד הבינוני-גבוה באזור השרון. יש כמונו בוודאי עוד מאות, אם לא אלפים. מה שאתה לא יודע, ואני מתפללת שגם לא תדע, זה שבחודשים האחרונים הייתי בשבילה כומר וידוי. אני הספוג שסופג וסופג את כל הדברים שהיא מספרת לי. אצלה יש הקלה, בעוד שאצלי הלב מתמלא וכבד מיום ליום.
ואני לא יכולה יותר. גם אני חייבת לשחרר את זה מתוכי. לצרוח. אחרי כל שיחה שלי איתה היא יוצאת בצעד רם ובלב קל, כאילו השיחה איתי רחצה וזיככה את מעשיה. ואני, שמעולם לא העזתי לקחת אף אחת מהפנטזיות שלי ולנסות אפילו לחשוב על מימושה, מרגישה מלוכלכת. כאילו אני זו שעשתה את הדברים.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהיא סיפרה לי. עשינו לנו "יום בנות" באחד הקניונים וכשחזרנו והתיישבנו באוטו היא פנתה אלי ואמרה שהיא חייבת לספר לי משהו. סיפרה על קשר שהתחיל כמה חודשים קודם לכן, עם גבר שמבוגר ממנה כמעט בעשור. על מאות מיילים ואלפי סמסים. על לב שהיה ריק ופתאום התמלא. ואני ישבתי ושמעתי וחשבתי - איך אתה חי באשליה כל כך הרבה זמן.
היא דיברה על רומנטיקה, מחוות, מילים שנלחשות
ישבנו שם בחניון כמעט שעה עד שהיא סיימה לספר. אני בעיקר שתקתי, מנסה לעכל את האשה הזו שחשבתי שאני מכירה טוב כל כך. היא דיברה על רומנטיקה. על מחוות. על מילים שנלחשות. דיברה על עצמה, על זה שמצאה את עצמה מחדש. על כוחות חדשים שננסכו בה.
אני מודה שאולי אני תמימה, שהסטטיסטיקה שכולם מנפנפים בה אולי נעלמה מעיניי. ואולי היתה שם כל הזמן ובחרתי להתעלם? אבל סטירת הלחי שקיבלתי ממנה העירה אותי.
אולי גם אתה מבכר לנמנם? לחזור כל יום הביתה לאלופת נעוריך, אם ילדיך, ההרגל הכי חזק שלך.
הבנתי שאני לא יכולה לשפוט אותה
בלילה של אותו יום בקניון לא נרדמתי. התהפכתי מצד לצד, חושבת מה לעשות במידע הזה שלא רציתי בו, מידע שהוטל לחיקי באופן פתאומי כל כך. הבנתי שאני לא יכולה לשפוט אותה. שאם אנסה לדבר בגנות המעשים רק ארחיק אותה ממני. שאולי בזכות השיחה איתי היא תחשוב על הדברים מנקודת מבט אחרת.
היא אמרה לי שאם ההוא רק יבקש ממנה, היא תעזוב אותך. הוא לא מבקש. גם לו יש אשה ומשפחה, והסידור הזה נוח לו. אולי גם לה זה נוח בסתר ליבה. היא לא חושבת ואפילו לא מנסה לדמיין כיצד מפרקים משפחות ומרכיבים משהו אחר במקום. היא רואה רק אותו.
מאז, בכל שבוע אנחנו נפגשות לעדכון. היא תמיד יוזמת, ואני לא יכולה לסרב. אני מודה שיש בי מידה של סקרנות, אבל אחרי שכבר שמעתי כל פרט אפשרי קשה לומר שהסקרנות היא זו שמחזיקה אותי. לא. אני פשוט מקווה שהיא תתפכח ותבין מה היא עושה.
היא מספרת לי כל פרט, עושה איתי סיבוב באוטו ומצביעה על פינות מסתור, צימרים חבויים המשולמים לפי שעה ובמזומן, מקומות שלא שיערתי בנפשי שמצויים כמטווחי יד מביתי. היא מתעקשת להתעכב על כל דבר, כאילו המחילה שלה תלויה בחשיפת כל הפרטים כולם.
היא מדברת על הסקס שלהם, על השיאים שמעולם לא האמינה שקיימים. על שעות ארוכות של משגל אינסופי. על תעוזה מינית שמעולם לא מצאה בעצמה. על האנאלי שמעולם לא הסכימה לעשות איתך, אבל איתו כמעט בכל פעם. ועל הדברים שאתה לא רצית לעשות ואילו הוא זקוק רק לרמז בשביל לעשות אותם איתה.
כן, היו להם עליות ומורדות, והיו פרידות שבהן שמחתי שהנה הנה היא חוזרת למוטב ואני מסיימת את תפקידי. אבל כל פרידה הסתיימה במפגש מחודש עם שיאים חדשים, שגם עליהם קיבלתי דיווח מפורט, עד שחשתי שהפרידות כמו נועדו לחזק ביתר שאת את אש המפגש הבא.
אני מודה שבהתחלה קינאתי בריגוש, בחידוש, בתעוזה. בתיאורים שלה. בצעצועים שרכשה והחביאה ממך ושאני לא אעז להכניס הביתה. בלבנים הסקסיים שהולמים כל כך את מידותיה ושהיא מכבסת ומייבשת בסתר.
אני מפחדת להיכשל. לפלוט בטעות את הדבר הלא נכון
אבל ככל שזה נמשך, הקינאה שלי הפכה לכעס, והכעס פינה מקומו לרחמים. ובערב שבת האחרון. כשראיתי את המבט בעיניה, הרחמים הפכו לפחד. אני מפחדת להיכשל. לפלוט בטעות את הדבר הלא נכון ולפוצץ עליכם את הבועה.
אז אני כותבת לך. ואולי לכם. כי אני יודעת היום שיש עוד מאות כמוכם, ואולי אלפים. אין לי פיתרון בשבילכם, כמו שאין לי פיתרון בשביל עצמי. אבל המשא על כתפי כבד מנשוא.
לפנייה לכתב/ת 
