הקליק
חבורות קומיות יש והיו בלי סוף, אבל כמה מהן באמת השפיעו על תולדות ההומור? אז זהו, שמספיק להסתכל על השתיים המשפיעות ביותר - מונטי פייתון והצוות המקורי של Saturday Night Live - כדי להבין כמה קשה לעשות את הטריק של שלם שמצחיק יותר מסכום חלקיו. ערך שביעי בסדרה
אנשים מסוימים מצחיקים יותר ליד אנשים אחרים, וזאת עובדה. נניח חבורת "סיינפלד", או הגששים, או מפלגת הגימלאים. מבלי להידרש לשאלה למה זה קורה, פשוט תשוו את זה לקבוצות כדורגל או לנישואים מוצלחים: כל אחד מבין שיש אנשים שמתחברים אחד לשני ויוצרים משהו יותר גדול מאשר הם עצמם, ויש אנשים חכמים יותר שלא מתחתנים. בהתאם לזה, כל השורות הבאות לא יתמקדו בלמה, אלא באיך. איך נוצרו והתהוו שתי קבוצות הקומדיה החשובות ביותר שידע העולם - מונטי פייתון ו-Saturday Night Live.
לכתבות קודמות בסדרה
פרק 2: היסטוריה ארוכה של בדיחות קצרות
פרק 5: לא צוחק איתך, צוחק עליך
פרק 6: דברים שגבר צריך לדעת על הומור נשי
נכון שההומור הקבוצתי היה כאן הרבה לפניהן, עוד בימים של "שלושת השוטים" והאחים מארקס. אבל החותם שהשאירו דווקא האנסמבלים האלה על הקומדיה העולמית מורגש היטב משנות ה-70 ועד היום. רוחה של SNL, למשל, ניכרת באינספור חיקויים שעשו לתוכנית - החל ב-MadTV הנוראית ועד המבזקים של "ארץ נהדרת". אבל גם SNL חייבת את הטון המקורי והמצליח שלה - ואולי אפילו את עצם קיומה - לשישה קומיקאים בריטים: גרהאם צ'פמן, ג'ון קליז, טרי גיליאם, אריק איידל, טרי ג'ונס ומייקל פאלין. יחד הם היו מונטי פייתון; בנפרד הם היו דבילים.
"טורנדו. מזגן פצצה"
חי מלונדון, אלה מונטי פייתון
האמת היא שיחסית לקומיקאים, הפייתונים לא היו דבילים בכלל. ג'ונס ופאלין נפגשו באוקספורד, שם הראשון למד ספרות אנגלית והשני היסטוריה, ושניהם הופיעו בתיאטרון הקומדיה של האוניברסיטה. קליז פגש את צ'פמן (או "המת ההוא" כפי שחבריו קוראים לו מאז שתקף אותו המוות ההוא
ב-1989) בקיימברידג', שבה הוסמך צ'פמן לרופא וקליז למד משפטים. שניהם הופיעו במועדון הקומי באוניברסיטה, ואספו שם גם את איידל ששקד על תואר באנגלית. ב-63' יצא קליז לארה"ב להופיע במחזות אוף-ברודוויי, והכיר שם את גיליאם - האמריקאי היחיד בעסק - שלמד פיזיקה ואמנות לפני שהתמחה במדעי המדינה.
ההשכלה משתקפת היטב במערכונים של הפייתונים, שעסקו בין השאר בנושאים שהיו עד אז נחלתם של פילוסופים ומדוכאים (זאת להבדיל למשל מקונאן אובראיין, הקומיקאי המשכיל של ימינו, שסיים בהרווארד תואר כפול בהצטיינות יתרה כדי להציג מערכונים שמככב בהם דב מאונן). קחו לדוגמה את המערכון שפותח את "טעם החיים", הסרט האחרון של החבורה מ-1983, שיצא במטרה מוצהרת "לפגוע כמעט בכולם". הוא מתחיל באקווריום שבו שוחים הפייתונים בדמותם של דגים כתומים:
דג א': "בוקר טוב".
דג ב': "בוקר טוב".
דג ג': "בוקר טוב".
דג ב': "בוקר טוב".
דג א': "בוקר טוב".
דג ד': "בוקר טוב".
דג ג': "בוקר טוב".
דג ב': "בוקר טוב".
דג א': "בוקר טוב".
דג ד': "מה חדש?".
דג ב': "לא הרבה".
דגים ה' ו-ו': "בוקר טוב!".
שאר הדגים: "בוקר טוב!".
דג א': "פרנק בדיוק שאל 'מה חדש'".
דג ה': "אה, באמת?".
דג א': "כן".
דג א': "היי, תראו, אוכלים את הווארד".
דג ג': "באמת?"
כל הדגים מסתכלים מבעד לזכוכית, ורואים מלצר שמגיש דג ללקוח במסעדה.
דג א': "גורם לך לתהות, לא? אני מתכוון, מה המשמעות של כל זה?".
דג ב': "אין לי מושג".
כל מה שאנחנו - כך אומרים לנו ליצני אוניברסיטאות היוקרה - זה דגים באקווריום.
"מזדיין הגזלן הזה, בירה ב-22 שקל"
שאר הסרט בנוי במתכונת "הקרקס המעופף", הסדרה ששודרה בבי.בי.סי ופירסמה את החבורה: שילוב של מערכונים, קטעים מוזיקליים וקטעי אנימציה שמלווים את חייו של אדם מלידתו ועד מותו ("אני המוות!", אומר מלאך המוות
שמופיע באמצע ארוחה. "טוב, זה קצת מקלקל את הערב", אומר אחד האורחים).
מהצד השני, כשהם לא היו מתוחכמים ואפלים, הפייתונים שברו שיאים בטמטום. למשל בקטעי נונסנס כמו איש שאוכל עד שהוא מתפוצץ ("משמעות החיים"), או התחרויות המפורסמות מ"הקרקס", כמו "המשפחה הכי נוראית בבריטניה" (מכיל הרבה שעועית) או ההליכה הטיפשית הזכורה לטוב. בין מקאבריות לנונסנס הציגו הפייתונים מערכונים מטומטמים-לכאורה, שלמעשה התבססו על נושא טעון כמו פערי המעמדות באנגליה. זוכרים למשל את "ריקוד סטירת הדג"? רואים בו שניים מחיילי המלכה, בעלי דרגות שונות, עומדים על רציף. לצלילי מוזיקה עליזה מרקד הזוטר מביניהם קדימה ואחורה, וסוטר לבכיר עם שני דגים קטנים שהוא מחזיק בידיו. הבכיר עומד בדום ומקבל את הסטירות בפנים חתומות. אחרי כעשר שניות המוזיקה נעצרת, והמפקד שולף ממדיו חתיכת לווייתן; זה נחמד להצליף במיוחסים, אבל כשהם מתעצבנים הם מצליפים אותך כל הדרך לים.
הסגנון הזה - אידיוטי ומעורר מחשבה כאחד - אפילו זכה במילה משלו בשפה האנגלית. לא תמצאו אותה בכל המילונים החשובים, אבל אנקרטה למשל מגדירה Pythonesque כ"קומי, אבסורדי או סוריאליסטי באופן שמזכיר את סדרת הקומדיה הבריטית 'הקרקס המעופף של מונטי פייתון'".
מלאכת הכתיבה בחבורה נחלקה לזוגות עוד מהימים הראשונים של "הקרקס": צ'פמן כתב עם קליז את רוב הקטעים הפרועים והמתפזרים, וג'ונס ופאלין נטו להיות מפוקסים וחקרניים יותר. גיליאם התאזרח באנגליה בשביל לאייר את האנימציות לחבורה, ומתוקף תפקידו עבד בעיקר לבד. אריק איידל התמקד במשחקי המילים ובנאמברים המוזיקליים, כמו Always Look on the Bright Side of Life, ששרים ושורקים מאה הצלובים בסוף "בריאן כוכב עליון" (ומאז שרו ושרקו אלפי אנשים אחרים; ב-1982 למשל ביצעו אותו הצוותים ששרדו על שתי משחתות שהוטבעו במלחמת פוקלנד, כשחיכו לחילוץ).
אחד הכותבים שחברו למונטי פייתון היה דאגלס אדאמס, מחבר "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" (שגם הוציא ספר קצת פחות מוכר בשם The Meaning of Liff בול בשנה שבה יצא הסרט "טעם החיים", The Meaning of Life. באופן לא מאוד מפתיע, אף צד לא ידע על הפרויקט של האחר). צ'פמן גילה את אחד המחזות הראשונים של אדאמס, והזמין ממנו מערכונים לחבורה. אחד מהם שובץ בפרק האחרון של "הקרקס", והציג את טרי ג'ונס נכנס למשרדו של הרופא צ'פמן כשהוא מדמם מהבטן באופן שאי אפשר לפספס. הוא מצליח להסביר שהאחות היא זאת שדקרה אותו, אבל הרופא מתקיל
אותו באלפי שאלות וטפסים לפני שהוא יוצא לצהריים. אדמס לקח את הבדיחה הזאת והכניס אותה לטירוף הביורוקרטי של גזע הווגון הירוק ב"טרמפיסט".
אגב טירוף, זוכרים את בדיחת התוכי הנורווגי הכחול? כתבו אותה צ'פמן וקליז והציגו אותה בווריאציות רבות, אבל בבסיסה היא מציגה לקוח (קליז) שמנסה להחזיר תוכי מת לבעל חנות חיות (פאלין). הרעיון היה לצחוק על מכבסת המילים שמתחילה לפעול ברגע שהמוות מעורב בסיטואציה, והוא הרחיק עד להלוויה של גרהאם צ'פמן. קליז אמר שם שצ'פמן - כמו התוכי - "איננו עוד", "נח על משכבו בשלום", "נשם את נשמתו האחרונה", "הפסיק להתקיים", "המשיך הלאה לפגוש את בוראו", ועתה הוא "צ'פמן לשעבר". הוא סיים את הקטע במילים "ברוך שפטרנו מהממזר האוכל חינם הזה, אני מקווה שהוא ייצלה" - והוסיף שהבטיח למנוח להיות הראשון שאמר את המילה Fuck בטקס אשכבה בריטי.
איפה היינו? אה כן, בתוכי. ובכן, בסוף השנה שעברה תורגם קטע של שני קומיקאים יוונים בני 1,600 שנה, הירוקלס ופילגריוס שמם. בדיוק כפי שקליז ניסה לשכנע את צ'פמן שהוא מחזיר לו תוכי מת, כך גם הירוקלס ניסה לשכנע את פילגריוס:
"העבד שמכרת לי מת תחת שירותי".
"כשהוא היה איתי הוא לא עשה שום דבר כזה".
אז כן, ההיסטוריה חוזרת על עצמה. היא רק קצת יותר מצחיקה.
"זה צועק מדי, אולי נלך על גרניט פורצלן וזהו"
חי מניו יורק, אלה עדיין מונטי פייתון
בואו נגיד את זה כבר עכשיו: העונות הכי טובות של SNL, ובעצם היחידות שמצדיקות את תהילתה, היו השתיים הראשונות (סוף 75' עד אמצע 77'). הובילו אותן צ'בי צ'ייס (המסטול), דן אקרויד (טועם הסמים הרשמי של האנסמבל), ביל מוריי (שעף ממכינה לרפואה אחרי שנעצר עם מריחואנה בשדה התעופה), גארט מוריס (שפיתח פרנויות מקוקאין טהור), לריין ניומן (ששילבה קוק עם אנורקסיה), גילדה רדנר (שהיתה קצת מסטולה), ג'יין קרטין (שדווקא לא היתה כל כך מסטולה) וג'ון בלושי (שהתמסטל למוות). הכותבים המובילים היו מייקל אודונויו (סטלן), טום
דייויס (סטלן על) ואל פרנקן (אז על כל חומר אפשרי והיום מועמד לסנאט). המפיק האגדי, אז כמו היום, היה לורן מייקלס. נראה שהוא תמיד היה סחי יחסית.
ההתחלה של SNL כרוכה בחבורת מונטי פייתון הרבה יותר ממה שזכור היום. בלושי, מוריי ורדנר היו מעריצים מוצהרים של החבורה שנים לפני שהלכו בעצמם להצחיק בטלוויזיה. מייקלס, מפיק קנדי צעיר שהתבקש למצוא פורמט שיחליף את "המיטב של קרסון", לקח את הכותבים החדשים שלו לראות הופעה נדירה של הבריטים במדיסון סקוור גארדן, שם הם חיממו את ה"איגלז" (נשמע מוזר, אבל זה מונטי פייתון. מוזר זה הקטע שלהם). הוא הסביר לאנשיו שהוא מעוניין ליצור תוכנית שתשלב בין "הקרקס המעופף" ל"60 דקות".
"היי", פנה אל פרנקן לג'ון קליז, כשפול סיימון הציג את כולם לכולם אחרי ההופעה. "תמיד חשבתי שאתה הפייתון הכי מצחיק". קליז הסתכל על אריק איידל ואמר,
"תגיד את זה לו". נראה שפרנקן באמת אמר את זה, כי איידל הפך לפייתון הראשון שהתארח ב-SNL (כל הפייתונים חוץ מג'ונס ומגיליאם גם הנחו את התוכנית לפחות פעם אחת; פאלין ואיידל עשו זאת ארבע פעמים). זה היה בפרק השלישי של העונה השנייה, ואיידל בילה את רוב זמנו בניסיון לשכנע את חברי הצוות שההומור הבריטי יעבוד גם באמריקה. באחד מהקטעים היותר זכורים מנסים איידל והצוות, מחופשים לדבורים הקטלניות, לשדוד בית חולים למרות המבטא הבלתי מובן של איידל. אגב, בזכות המבטא של איידל כמעט הצליח שיר של החבורה בשם "שבי על הפנים שלי" לחמוק מהצנזורה בארצות הברית. אבל בסוף קבעה ה-FCC שמספיק ממילותיו מובנות למרות "רעש רקע ומבטא בריטי".
בתמונות: ווינדוז 78'
במערכון אחר משחקים בלושי ואיידל את סדרת הטלוויזיה "דראגנט" בעודם לבושים בבגדי דראג.
בלושי (יוצא מהדמות): "תראה אריק, זה לא יעבוד, בסדר? דראג פשוט לא עובד באמריקה. זה סוג שונה של הומור, אני מרגיש לא נוח בשמלה הזאת".
איידל: "אתה יכול לנסות שמלה אחרת".
בלושי: "אין לזה קשר. כלומר, שם דראג זה דבר מקובל. כאן זה פשוט לא מצחיק. אני לא סובל מתגובת יתר לעניין ההומוסקסואלי, אז אל תנסה להאשים אותי בזה, אבל זה לא מצחיק. אתה מבין? דראג לא מצחיק באמריקה!".
איידל: "טוב, אז בוא נחתוך את זה כאן".
אקרויד: "אוקיי, בסדר. אני יכול להבין את נקודת ההשקפה של בלושי. אתה יודע, אני חושב שאלה פשוט שתי תיאוריות שונות של הומור".
ואקרויד צדק: אלה שתי תיאוריות שונות של הומור, והשורשים של שתיהן נעוצים בבריטניה. בכל אופן, מיד אחר כך כולם יוצאים למירוצי דראג. אני אומר את זה רק למקרה שגם אתם, כמוני, חשבתם ש"מירוצי דראג" הם בדיחה שלכם (עוד נגלה בסוף שהירוקלס ופילגריוס כבר קרעו עם זה את האמפיתיאטרון).
הראשון שקיבל את תפקיד המנחה האורח של SNL היה הקומיקאי ג'ורג' קרלין. זה היה בתקופה הקצרה שהמנחים היו הכוכבים האמיתיים, ולא הצוות; במקור הוצגו חברי הצוות בתחילת כל תוכנית כ"שחקנים שלא מוכנים לפריים טיים" (ובכלל, כל העניין התחיל כבלון ניסוי, שבסופו של דבר המריא לשמיים על אוויר מעושן). קרלין - שאז עדיין לא השמיע ב-HBO את "שבע המילים הגסות" שלו, שאת כל אחת ואחת מהן כבר הזכרנו בסדרה הזאת - היה בדיוק מספיק מפורסם בשביל למשוך קהל, ולא מספיק מפורסם בשביל לוותר על הניסוי.
גם תשעת חברי הצוות המקוריים של 1975 היו כמעט אנונימיים לפני התוכנית. שלושה (אקרויד, בלושי ורדנר) הגיעו מתיאטרון האלתורים הקנדי Second City (שתכף נחזור אליו), וחמישה מהמחזה הקומי "הלמינגס של נשיונל למפון", שנתן
את ההשראה לסרט "ספיינל טאפ" (צ'ייס, קרטין, ניומן, מוריס והכותב אודונויו, שלא הופיע במחזה אבל כתב במגזין של הלמפון). מאז 2002 משמש "נשיונל למפון" רק שם מותג להשכיר, אבל "סקנד סיטי" לא הפסיק לספק בוגרים ל-SNL. את חלקם אתם מכירים - רוברט קליין, בריאן דויל-מוריי (אח של), ג'יימס בלושי (אח של), מרטין שורט, מייק מאיירס, כריס פארלי, טים מדוס, אמי פוהלר וטינה פיי (שליקטה שם בין היתר את ג'ק מקברייר לתפקיד קנת נער השליחויות ב"30 רוק").
תיאטרון העיר השנייה הראשון הוקם בכלל בשיקגו. אלא שהעיר הזאת קרובה לקנדה, וכבר הוכח שמשום מה הקנדים יותר מצחיקים מהשיקגואים, או
מאמריקאים בכלל (לא כולל יהודים ושחורים): החל בצמד הקומיקאים "וויין ושוסטר", שנתנו מספר שיא של 67 הופעות בתוכנית של סאליבן, ועד לורן מייקלס שהיגר עם הפורמט הזה דרומה. "סקנד סיטי" זיהה את הפוטנציאל הזה כבר ב-1973, כשפתח בטורונטו את הסניף השני של המועדון; זה היה רק שנתיים אחרי שהקנדי ג'ון בלושי הותיר רושם עז וכמות קיא לא מבוטלת בסניף המקורי. עוד שלוש שנים עברו והם כבר הציגו בקנדה את תוכנית הטלוויזיה SCTV, שהמשיכה לרוץ עד 1984 והיוותה פתח לפריצת הקריירה של כוכבים כמו מרטין שורט ויוג'ין לוי.
אבל אנחנו לא מדברים כאן על היוצאים מהכלל, כלומר על אלה שפצחו בקריירת סולו מוצלחת אחרי שהצליחו להצחיק בקבוצה. אפשר אולי ללמוד על זה משהו ממה שקרה גם ל-SNL וגם למונטי פייתון ברגע שהם הפסיקו להחזיק ידיים.
חי מניו יורק - בעצם עזבו, זה מת
ההתדררדות הרצינית הראשונה של SNL הגיעה קצת לפני (וגם זירזה את) עזיבתו של לורן מייקלס ב-1980 לחמש עונות תמימות. הקומיקאים שהתחילו בלי ציפיות למדו ליהנות מהכוכבות החדשה שהגיעה עם הג'וב: צ'ייס עזב די מהר לקריירת סולו (סרטי "חופשה מטורפת" ולא מצחיקה) ואז נעלם, בלושי ואקרויד הלכו
בעקבותיו, מריבות אגו פרצו בין רדנר לניומן, ומוריס התלונן יותר משהצחיק - בעיקר על מעמדו ועל תפקידים שחורים שנאלץ למלא ושהיו גזעניים לדעתו. הקומיקאים החדשים שהצטרפו היו עצובים (אן ריזלי, כריסטין אברסול, טוני רוזאטו), או ניחנו באגו שמתאים לשני האנשים היחידים שמביאים קהל בצוות של עשרה (אדי מרפי, ג'ו פיסקופו). ומה אנחנו למדים מזה? שבסופו של דבר, כדי שקבוצה של אנשים תהיה יותר מצחיקה יחד מאשר לחוד צריכים להתקיים לפחות שני תנאים בסיסיים:
1) כדאי שהם יחבבו אחד את השני.
2) כדאי שהם יהיו מצחיקים.
גם השישייה הבריטית לא ממש קרעה מצחוק אחרי הפיזור. שניים אמנם הצליחו יחסית (ג'ון קליז עם "המלון של פולטי", "דג ושמו וונדה", ושרשרת של תפקידים ראשיים ומשניים, ומייקל פאלין עם סדרות המסע והטיולים שלו), שניים הצליחו בערך (גיליאם כבמאי בסרטים כמו "12 קופים", "פישר קינג", ואיידל כמחזאי), אחד פחות או יותר נעלם (ג'ונס) ואחד פחות או יותר מת. מצד שני, אולי ציפינו מהם ליותר מדי.
אז ייתכן שיש כמה תנאים מוקדמים להצלחה קבוצתית - "תהיה מצחיק", כאמור, שתמיד חשוב לקומיקאי, אם הוא עובד בצוות או לא - אבל די ברור שאין נוסחה קבועה ומוחלטת. לפעמים כמה אנשים עם דפיקויות שמונעות מהן לעבוד לבד יוצרים יחד את אותה כימיה מסתורית, משלימים אחד את השני ומתפקדים כאדם אחד נורמלי שיודע לבדר. אני מתכוון, תשמעו את הביטלס, ואז תשמעו את להקת כנפיים.
סתם, אל תשמעו את כנפיים.
