אני עיוור מגיל 4, וככה זה מרגיש

הכתבה התפרסמה לראשונה בגיליון "בלייזר", מרץ 2009. הפעם האחרונה שהלכתי מכות הייתה כשהייתי סטודנט. זה היה מישהו שהתנכל לחברה שלי, וגם הוא היה עיוור. אלה לא היו מכות של נכים, אלא כמו שכתוב בספר: פיצוצים לפנים במשך כמה דקות. אמרו לי שהוא היה בבית חולים, אבל נראה לי שאמרו לי את זה סתם כדי להלחיץ. השעו אותי לשלושה חודשים מהלימודים. אני לקוי ראייה מגיל ארבע. זה קרה מהר, תוך שעה וחצי. לא תאונה ולא כלום, ילד בריא. אמא שלי אומרת שאפילו נזלת לא הייתה לי. כילד לא התאכזרו אליי בכלל. להפך, בגלל התסכולים זה אני שהייתי אלים. זה אולי גם קשור לעובדה שכשאתה לא יכול לתפוס מישהו, אתה מחכה לו. שעה, שעתיים, שלוש - בסוף הוא יהיה לידך, ואז תפרק אותו. הייתי לוקח חבר ואומר לו, תהיה אתה העיניים, אני אהיה המכות. אני לא שונה מרוב הגברים, ושלא יצטייר פה גם שאני הערס השכונתי העיוור. שמעתם את כל שני הסיפורים שלי על מכות, וגם זה היה לפני הרבה שנים. זה בעיקר כדי שתדעו שמכות הולכים עם הביצים, לא עם העיניים. הלכתי פעם לראות משחק בטדי. בית"ר נגד הפועל תל אביב. ישבתי ביציע המזרחי, ולא הייתי צריך שדרן כדי לדעת מה קורה על המגרש. התגובות של האוהדים שידרו לי. טעויות של שחקנים הבנתי מקללות, התקרבות לרחבה זה כשכולם נעמדים על קצות האצבעות וצועקים "נו נו", ואפשר אפילו לדעת בכמה הכדור פיספס את המסגרת לפי עוצמת ה"אווווש!". היה גם את הקטע שביציע המזרחי היה שקט מוחלט, ושמעתי אוהדים במקום אחר צורחים: זה הסימן שהפועל ניצחה 0:2. מיד אחר כך שמעתי נחיל אדם נוהר החוצה, והבנתי שהם רצים ללכת מכות עם האוהדים של הפועל. הסימן לכך היה שהם צרחו "בואו נדפוק מכות לאוהדים של הפועל". לא הלכתי שוב לראות משחק. זאת הייתה חוויה מעניינת, אבל בכנות, מה אני אעשה שם? בבית אני לפחות מקבל שדרן מקצועי. בגלל זה פחות משנה לי מי משחק, יותר משנה לי מי משדר. אני הכי אוהב את יורם ארבל. גם מאיר איינשטיין בסדר. את רמי וייץ אני לא אוהב. אני גם עושה ספורט בעצמי. לא מזמן זקנה בת 80 קמה בשבילי באוטובוס ואמרה "בוא תשב, תהיה בריא". רק שאני לא חולה. אני רץ שלוש פעמים בשבוע חמישה קילומטר. רץ על הליכון, כן? לא בחוץ. אין לי חיבה מיוחדת לעמודים. חוץ מהריצה אני גם רוכב על אופניים ומשחק כדור־שער, שזה מין משחק של עיוורים עם כדור שיש בו פעמון. אבל יותר עמדים על קצות האצבעות וצועקים "נו נו", ואפשר אפילו לדעת בכמה הכדור פיספס את המסגרת לפי עוצמת ה"אווווש!". היה גם את הקטע שביציע המזרחי היה שקט מוחלט, ושמעתי אוהדים במקום אחר צורחים: זה הסימן שהפועל ניצחה 0:2. מיד אחר כך שמעתי נחיל אדם נוהר החוצה, והבנתי שהם רצים ללכת מכות עם האוהדים של הפועל. הסימן לכך היה שהם צרחו "בואו נדפוק מכות לאוהדים של הפועל". לא הלכתי שוב לראות משחק. זאת הייתה חוויה מעניינת, אבל בכנות, מה אני אעשה שם? בבית אני לפחות מקבל שדרן מקצועי. בגלל זה פחות משנה לי מי משחק, יותר משנה לי מי משדר. אני הכי אוהב את יורם ארבל. גם מאיר איינשטיין בסדר. את רמי וייץ אני לא אוהב. אני גם עושה ספורט בעצמי. לא מזמן זקנה בת 80 קמה בשבילי באוטובוס ואמרה "בוא תשב, תהיה בריא". רק שאני לא חולה. אני רץ שלוש פעמים בשבוע חמישה קילומטר. רץ על הליכון, כן? לא בחוץ. אין לי חיבה מיוחדת לעמודים. חוץ מהריצה אני גם רוכב על אופניים ומשחק כדור־שער, שזה מין משחק של עיוורים עם כדור שיש בו פעמון. אבל יותר מהוכל אני אוהב את הים, והגעתי יחד עם חבר למקום השלישי באליפות העולם לשיט עיוורים. אגב, מחלת ים אין לי. זה מצב שנובע מההבדל בין מה שאתה מרגיש למה שאתה רואה, כך שזה דילג עליי. כשהתנדבתי לשרת בצה"ל הציבו אותי ביחידת התצפיתנים. סתם נו, בהדרכה. כחלק מההכשרה שלי עשיתי מטווח. אף אחד לא בדק לי את המטרה, פשוט נתנו לי כיוון כללי. בפעם הראשונה זה היה מרגש, אחר כך פשוט הרגשתי רתע ושמעתי פיצוץ. היה לי מעניין לנסות כלי נשק שונים, אבל כשהמפקד שלי שאל אותי אם אני רוצה לירות שוב באותו נשק, אמרתי שזה לא מעניין אותי: אם זה עושה בום ולא יורה כלום, זה אותו דבר מבחינתי. כשאני חושב על זה, יכול להיות שנתנו לי לירות כדורים חסרי קליע. הייתי רוצה להיות לוחם בצבא, ויותר מהכול טייס. אולי כי כמו בים, גם באוויר אין הרבה דברים שאפשר להיתקע בהם. זאת הסיבה שבאופן מוזר, יש יותר סיכוי שעיוורים יטיסו מטוס מאשר ינהגו ברכב פרטי. כשטסתי לאיטליה לתחרות שיט נכנסתי לראות את הקוקפיט, והטייס נתן לי סיבוב על ההגה. החזקתי קצת באיזה מוט ועשיתי קולות של מגניב. לא משנה לי איך בחורה נראית. הדברים שמדברים אליי הם קול, מגע וריח. אצל מי שרואה, המשיכה הראשונית היא דרך העיניים. הוא לא יתחיל עם מישהי שלא נראית לו. אצלי זה בעיקר הקול: אני יכול לשמוע בו דברים כמו טון דיבור, סגנון, שפה, אינטונציה, דיקציה. ראייה היא אמצעי תקשורת. כשאני יושב בפאב אני לא יכול להסתכל על מישהי ולסמן לה, אין הצטלבות מבטים. אני גם לא יכול להכיר נשים במקום שיש בו מוזיקה מעל ווליום מסוים, אלא רק באירועים אינטימיים. אנשים רואים חושבים שהם יודעים לפרש מבט של בחורה. אני חושב שאני יודע לפרש את המגע שלה. כנראה ששנינו טועים. אצל עיוורים הכול יותר תחושתי, גם הסקס. רוב האנשים מעמעמים את האור, אצלנו עושים את זה בחושך מוחלט. טוב, סקס הוא חוויה שבאופן טבעי מעורב בה הרבה דמיון. חבר שרואה אמר לי לא מזמן שפינוק עצמי מבוסס על דמיון ויזואלי, כי את התחושה הוא לא יכול לשנות מפעם לפעם. לא חשבתי על זה מעולם, אבל זה לא חסר לי כי אף פעם לא היה לי את זה. הדמיון שלי בא מהזיכרון התחושתי. אם אני אפנטז על מישהי שבא לי עליה, זה יהיה על הריח שלה, על הקול שלה, על איך זה מרגיש להיות לידה. פורנו, למשל, זה ויזואליזציה. לי אין צורך בזה, זה לא מעניין אותי ולא מגרה אותי. זה בטח לא משנה לי אם למי שגונחת יש חזה קטן, גדול, שחור או לבן, ואם קוראים לה אנג'לינה ג'ולי או ציפי שביט. כל מה שאני יודע על בחורה במיטה זה איך היא זזה, איך היא מרגישה ואיך היא נוגעת. המראה לא משפיע. יש מצב שאנחנו היחידים שיודעים מי באמת יודעת להזדיין. גבריות בעיניי זה להגן על האישה שלך פיזית. זה המון בראש ומעט במציאות, אבל זה עדיין משהו שהייתי רוצה. זה, וגם לבוא לאסוף אותה ברכב. אני מתחבר לגבר שיכול לשדר עוצמה בלי מאצ'ואיות, שהוא עדין יותר. בגלל העיוורון אני לא יכול להיות הגבר החזק והפיזי. זה קצת מכריח אותי להיות גבר רגיש, חזק מבפנים. לקבל עזרה זה משהו שנתפס כלא גברי, ולא ברור לי למה. אני מסתדר מצוין לבד, אבל אין לי בעיה גם לקבל עזרה מאנשים. למשל כשאני רוצה למצוא איזה מקום, הדבר היחיד שאני צריך כדי להסתדר הוא בדיוק מה שצריך כל אחד שאין לו מפה, ג'י.פי.אס ובעיות אגו: לשאול איך מגיעים. בקטע של הלבוש יש בי קצת מהגבריות הישנה, רק לא מהסיבות הנכונות: פשוט לא אכפת לי מה אני לובש. זה די משחרר. הדבר היחיד שחשוב בבגדים זה שיהיו נוחים. אז איך אני יודע איך אני נראה? אני עובד הרבה על פידבקים. נשים תמיד אומרות מה הן חושבות על איך שאני לבוש. זה פידבק טוב אבל זה לא חוכמה, כי יש לי כלב נחייה שהוא מגנט נשים. בחיי, אם הכלב הזה היה בן אדם הוא היה מזיין כמו כלב. יש לי ילדה בת שנתיים. הייתי בלידה, וכשהיא יצאה רציתי להחזיק את הראש שלה. הרופאים אמרו לי שלא כדאי, ושהרבה אבות מתעלפים בלידה. אידיוטים, אני לא רואה כלום, ממה להתעלף? בכל מקרה, זאת אחת החוויות היותר מרגשות שהיו לי בחיים. חוויה של מגע, כמו כדור צמר רטוב כזה. יצאתי מחדר הלידה ורציתי לראות שוב את הבת שלי, מצאתי את חדר התינוקות ונכנסתי. החדר היה מלא צרחות של תינוקות. ביקשתי מהאחות שתראה לי איפה היא. התרגשתי כשנגעתי בה, למרות שבאותה מידה יכול להיות שהאחות שמה לי את היד על תינוק סיני. מכירים את זה שהילד רואה טלוויזיה, מצביע ושואל "אבא, מה זה"? אז בפעם הראשונה שהיא שאלה אותי, עניתי לה "מאיפה אני יודע". אבל עם הזמן פיתחתי שיטה: אני שואל אותה בחזרה מה זה. היא כמעט תמיד יודעת, אבל בכל זאת ממשיכה לשאול "זה פרפר?". "אין לי מושג", אני אומר לה, "זה נראה כמו פרפר?". "כן, זה נראה כמו פרפר". "אז זה פרפר". אבל שוב, יכול להיות שזה גמל, לך תדע. את אשתי הכרתי באוניברסיטה. ישר ידעתי שהיא יפהפייה, למרות שבתכלס זה היה יכול גם להיות בחור. לא שאלתי אותה "אפשר להרגיש אותך רגע? אני רוצה לבדוק אם את כוסית". הסתפקתי בגון הקול שלה. כשהיא אמרה "נעים מאוד" בקול של אישה, קלטתי בחושים המחודדים שלי שהיא אישה. בנינו קשר שמבוסס על אמון, ואשתי סומכת עליי בעיניים עצומות. זה כנראה קשור לעובדה שגם היא עיוורת. התקתוקים האלה של רמזור ירוק הרבה פחות מעצבנים מאנשים מטומטמים. לפני כמה ימים חציתי את שדרות בן גוריון, ושוטרת עצרה אותי ושאלה למה אני חוצה באדום. תגידי, כל הכלבים שאת מכיר

אני עיוור מגיל 4, וככה זה מרגיש

אודות ועזרה

כלים ושירותים

ערוצי תוכן