שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    בת 30, כבר הייתי אמורה להיות נשואה באושר

    אני נמצאת במרחק שש שנים (ולפעמים נראה לי שנות אור) מהגיל המיועד, ושום חתן לא נראה באופק. אחרי טיפול פסיכולוגי קצר, אימון אישי קצר עוד יותר והרבה מחשבה, טרם מצאתי את התשובה לשאלה המטרידה - למה היא כן ואני לא?

    יש ימים בהם אני בטוחה שחיי הם חלק מסדרת ריאליטי, רק שאני לא חלק מהסוד. לפעמים אני בטוחה שיש בביתי מצלמה נסתרת, שבצידה השני נמצא ארז טל המספר לצופים בבית על תלאותיה של רווקה בת 30 בעיר הגדולה ועל נסיונותיה למצוא לעצמה גבר ראוי. בקרוב בבית הקולנוע הקרוב לביתכם.

     

    לא ייתכן שחיי הם סתם סדרה של צירופי מקרים בלתי-נלאים. כבר יותר קל להאמין שמישהו פשוט החליט לחקור אותי ואת חיי כחלק מעבודת הדוקטורט שלו, מחקר מעניין וראוי ללא ספק. מה יכול להיות יותר מרתק מלבדוק מקרוב את חייה של שועלת קרבות ותיקה כמוני? כי אני ראיתי וחוויתי את כל סוגי הדייטים האפשריים, ונשארתי בחיים לספר על כך.

     

    שאלת המחקר תהיה מעניינת: האם מושא המחקר תישבר בסופו של דבר ותחליט לוותר על האהבה? או האם, כנגד כל הסיכויים, היא תחליט לאסוף את עצמה, לזקוף את ראשה אל-על ולהסתער בכל הכוח על המטרה? הדעות חלוקות.

     

    "החיים ילדתי הם סיפור רציני", שר לי אריק איינשטיין בקולו הענוג. לו רק היה יודע כמה הוא צודק. משחר ילדותי ידעתי שהחיים הם לא פיקניק, לא שוקולד, לא כבקשתך. ביטויים ידועים כמו "האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק" או "החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עושה תוכניות" שגורים בפי ומוכנים לשימוש כמעט בכל מצב וסיטואציה.

     

    נכון, החיים הם לא מה שתכננתי לי. כשהייתי בת 12 הייתי בטוחה שבגיל 24 כבר אהיה נשואה ואמא לשלושה זאטוטים. כשהייתי בת 12 גיל 24 נראה לי ענק, מין ציון דרך בחיים שאחריו כבר דבר לא יהיה כמו שהיה. אז עוד לא היה לי כדור קסם שקניתי בניו-יורק בשמונה דולר. אולי אם היה לי הייתי שואלת אותו אם אהיה נשואה בגיל 24, וכשהיה עונה לי "Better not tell you now" הייתי מבינה את הרמז.

     

    אני בת 30 היום, מרחק של שש שנים (ולפעמים נראה לי שנות אור) מהגיל המיועד, ושום חתן לא נראה באופק. אחרי טיפול פסיכולוגי קצר, אימון אישי קצר עוד יותר והשקעה מרובה של שעות חשיבה, עדיין לא מצאתי את התשובה לשאלה המטרידה מכל – למה? שאלת מיליון הדולר שרודפת הרבה מאיתנו היא למה היא כן ואני לא? מה יש בה שאין בי? ברפרטואר השאלות החביבות עליי, אין ספק ששתי אלה נמצאות במקום גבוה ברשימה. אולי זה ריח הייאוש? אולי זה המבט הרדוף בעיניים, המבט שאומר שאני בסרט הזה כבר הייתי, שאני ראיתי כבר את הכי גרוע שיכול להיות, ואתה עדיף לך לא להתעסק איתי? מי יודע. אולי בסוף המחקר אותו דוקטורנט יואיל בטובו לחלוק איתי את ממצאיו, ואז כולנו נהיה חכמים יותר.

     

    "קר שם בחוץ", טוען רמי קליינשטיין, ואין ספק שהוא יודע על מה הוא מדבר. כן, יהיו כאלה מביניכם שההצהרה האחרונה הזו לא בדיוק תבוא להם כשוק גדול. אבל יהיו כאלה שבשלב הזה יגלגלו את עיניהם, מפני שאין להם מושג על מה אני מדברת. כן, גברת, את שמצאת את אהבת חייך בגיל 14, אלייך אני מתכוונת. ואתה, זה שיש לך חברה מאז ומעולם. אמנם אתם נמנים על בני המזל שאיכשהו הצליחו לשרוד את הקור המקפיא ששורר בחוץ ואתם נהנים ממזג אוויר טרופי ונעים משהו, אבל רבים וטובים מאיתנו נפלו בקרב. רבים וטובים מאיתנו מצאו שקשה מאוד למצוא בני-זוג הולמים, ולאחר שניסו את המסיבות, הפאבים, בתי-הקפה, בתי-הקולנוע ובתי החברים, מצאו את עצמם באתרי היכרויות. וכן, גם אני, בדומה לכל אותם אנשים בודדים המסתובבים בעולם בתקווה למצוא מישהו לחלוק איתו את חייהם, מצאתי את עצמי באתר היכרויות. וכשמצאתי את עצמי שם שאלתי את עצמי את אותה שאלה ששאלו את עצמם הרבה לפניי – איך זה קרה דווקא לי?

     

    מצאתי שאין תשובות מניחות את הדעת. אני יפה, חכמה, בעלת חוש הומור בריא, משכילה, חמודה, חברותית ועוד הכנה וכהנה. רשימת מכולת מרשימה למדי. ובכל זאת אני לבד. שאלתי את עצמי כל שאלה שיכולתי להעלות על הדעת, חיפשתי בספרים ובמקורות, טיילתי על גדות נהר הסן, כי אולי בעיר הרומנטית בעולם תבוא לי ההארה, שאפתי אוויר נקי על פסגת הר בברצלונה, כי אולי אם אנקה את הריאות אנקה גם את הראש, ועדיין - התשובה סירבה לבוא. בשלב הזה החלטתי שדי לייאוש ועליי להרים את הראש ולא את הידיים, וכך מצאתי את עצמי גולשת בעוד אתר היכרות, ועוד אחד, ועוד אחד, ובסופו של דבר (אחרי שניסיתי להתחמק מזה בתירוצים כמו "האינטרנט לא עובד", ו"שכחתי, אני ארשם מחר") החלטתי על אתר אחד ונרשמתי. אוי לבושה.

     

    ביקשו לדעת את מי הייתי רוצה לפגוש (בראד פיט לא נחשב)

    לאחר שהחלטתי על איזה תמונה לפרסם (זאת שכמובן מציגה אותי הכי טוב שאפשר) וסיימתי למלא את כל הפרטים שלי – גיל, השכלה, צבע עיניים, צבע שיער, מבנה גוף (מממ... ללכת על הממוצע-בינוני או האתלטי?) וכו', התפניתי לשלב השאלות הפתוחות. כאן ביקשו לדעת את מי הייתי רוצה לפגוש (בראד פיט לא נחשב), מה הפגישה הראשונה המושלמת לדעתי (זאת שבסופה נסיים ברבנות?), ומה מערכת היחסים האידיאלית לדעתי (בכלל קיימת?). עכשיו הייתי רשומה באופן רשמי באתר היכרויות, ולא היתה דרך חזרה. החלטתי לדבוק בהחלטתי האמיצה וללכת עם זה עד הסוף (המר, מסתבר).

     

    בתחילת דרכי ההתלהבות היתה גדולה ומיהרתי לספר לכל מי שרק היה מוכן לשמוע שאני רשומה לאתר היכרויות ובטוחה שממנו תצמח לי הגאולה. אמרתי לעצמי שאני חייבת להיות סבלנית, כי דברים כאלה לא קורים בן לילה, ואם חיכיתי 30 שנה לנסיך שלי אני יכולה לחכות עוד קצת. אז חיכיתי. וחיכיתי. נסיך לא בא, אבל הרבה צפרדעים רצו שאני אנשק אותם.

     

    סימנים של מעטפות מהבהבות היו לרגעי השיא של ימיי

    נאמנה להחלטתי המקורית, החלטתי להמשיך הלאה בדרכי החתחתים. ההתחלה היתה קצת צולעת, אני חייבת להודות, אך אחרי מספר ימים של שהייה אינסופית באתר (כל חצי שעה בדקתי אם יש לי הודעה חדשה) ראיתי, לרווחתי הרבה, מעטפה קטנה המציינת שיש לי הודעה חדשה. וכך זה התחיל. סימנים של מעטפות מהבהבות היו לרגעי השיא של ימיי (עלוב, אני מודה). עם כל סימן מהבהב מיהרתי לבדוק מי השולח המסתורי והאם נסיך חלומותיי סוף סוף מצא אותי.

     

    אבל הנסיך שלי לא מיהר לבוא. למרות שבהתחלה עוד הייתי אופטימית וחזקה באמונתי שמי שמגיע לאתרי היכרויות באמת רוצה קשר רציני ואמיתי, תקוותיי התבדו עד מהרה. התברר לי שהמצב אונליין לא הרבה יותר טוב מהמצב בחוץ.

     

    נתקלתי בלא מעט שחשבו שאם אני בלונדינית אז אני בטח פרועה, ואם בתמונה אני לובשת גופיה אני בטח מחפשת לעשות חיים. החלטתי לפתח עור של פיל ולהעמיד כל אחד ואחד מהם על טעותם.

     

    לא, אמרתי לראשון ששאל, אני לא רוצה לספר לך מתי לאחרונה יצא לי לפתות גבר, ולא, אמרתי לשני ששאל, אני לא מתכוונת להשתולל מול המצלמה במסנג'ר שלך. יצאתי עם ההוא שכתב שהוא 1.75 והתברר שהוא יותר קרוב ל-1.65, נפגשתי עם ההוא שדיבר כל הערב על החברה הקודמת שלו, עם ההוא שלא הסכים להיפגש מחוץ לאזור תל-אביב, עם ההוא שניסה לנשק אותי דקה אחרי שהקיא בין השיחים, ועם ההוא ששלח לי הודעות נאצה באתר אחרי שלא הסכמתי לצאת איתו שוב. בין אחד גרוע לשני גרוע עוד יותר פגשתי גם את דניאל, שאיתו ישבתי ארבע שעות בדייט הראשון רק כדי לגלות יום למחרת שהוא לא חושב שאנחנו מתאימים, את אופיר שאמר לי אחרי שלושה דייטים מבטיחים שזה לא זה, ועוד ועוד.

     

    לא, אלה לא היו אמורים להיות החיים שלי. אין שום ספק בליבי שמישהו פשוט פספס. אי שם למעלה במחלקת גורלות ומזלות, מנהל המחלקה זימן ישיבה שבה פשוט שכחו להזכיר את שמי. כשהם ישבו שם ודנו במי ומי, החליטו על חיים משותפים לאלה ואלה, שידכו ועסקו בעניינים שבלב, שמי פשוט נשכח מהרשימה. טעות שנעשתה בתום לב, אני משוכנעת. הרי ברור לי שבשלב הזה של חיי כבר הייתי אמורה להיות נשואה באושר, לדחוף עגלה אחת בעוד בטן מבצבצת מסגירה סוד, לגור בבית חלומותיי אבל להתלונן על המשכנתא, לעבוד במשרת אמהות, לקטר על החמות ועל הבעל שעובד יותר מדי שעות, לקנות אוטו משפחתי ולהתלונן שאין לי זמן לכלום. הלא כן?

     

    ובכן, לא. החיים הם לא מה שתכננתי לי, אבל מי יודע משהו מהחיים שלו בגיל 12? לא הכל נורא בסך הכל. נכון, שום דבר לא יצא כמו שרציתי. אבל (תמיד יש אבל) האם זה באמת נורא כל כך? האם הכל חייב ללכת בדרך מסוימת בלי שייתכנו סטיות בדרך? ואם אני אגיע לשם קצת יותר מאוחר מאחרים, אז מה?

     

    ולאותו דוקטורנט שהתמנה לחקור את המקרה המוזר של הרווקה בשעת לילה מאוחרת אני יכולה רק לומר את זה: אומרים שלכל סיר יש מכסה. ולכן, כל שנותר לעשות הוא לקוות ולהאמין שאפילו לסיר קצת עקום כמוני יש מכסה שמתאים לו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    האם מושא המחקר תישבר בסופו של דבר ותחליט לוותר?
    צילום: index open
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים