הכי מזל טוב לכם, צוקי ותוש היקרים
אילו היו אומרים לי ביום הראשון של כיתה ג' שבעוד 20 שנה אנחנו עדיין נהיה החברים הכי טובים ושאני אעמוד ליד החופה בחתונה שלו - הייתי צוחק. כשאתה בן תשע אתה לא מסוגל לדמיין אפילו שנתיים קדימה. מוקדש לחברים בערב הגדול שלהם
הראשון היה שהוא אוהד הפועל, מאלה שיכולים ללכת איתך מכות אם תגיד משהו רע על האדומים. הדבר השני היה שאין לו אבא. הוא גם לא אהב שדיברו על אבא שלו, מה שגרם לילדים לעשות דווקא את זה כשרצו לעצבן אותו. הוא אהב גם לשחק במחשב ואת מייקל ג'קסון. לקח לנו קצת פחות משבוע להפוך לחברים הכי טובים.
אני יוצא מהמקלחת בזריזות ורואה אותה מחליפה את השמלה השלישית במספר. המיטה שלנו נראית כמו סצינת 'הבוקר שאחרי' בסרט הוליוודי רומנטי.
"מה רע בשחורה עם השסע שניסית קודם?" אני מקשה.
"אני לא בטוחה לגביה, נראה לי שהיא עושה לי בטן..." היא בוחנת את צדודיתה בראי.
"אני חושב שהיא עושה אותך יפהפיה".
"בסדר, חנפן, אני תכף מסיימת להתארגן..."
"זוכר שסיפרתי לך על השכנה שלי, היפה השקטה הזו?" הוא פתח את השיחה.
"זאת שאתה מדבר עליה כל הזמן, שפגשת בחדר מדרגות ואמרת לה רק שלום?"
"בדיוק. אז אתמול פגשתי אותה שוב מתחת לבניין, אבל הפעם דיברנו הרבה!" המשיך בהתלהבות.
"מה זה 'הרבה'? אתה מדבר על שיחה רצינית? משהו עם המשך?" התעניינתי.
"חבל לך על הזמן! ישבנו איזה שעתיים, ובסוף גם הזמנתי אותה לצאת!"
שלושה ימים אחר-כך, בשבת בצהריים, הגיע סופסוף הטלפון עם הדיווח על הדייט של אתמול. צוקי ואני ידועים בדיווחים שאנחנו מספקים זה לזה, אבל התיאור הזה היה המפורט ביותר ששמעתי. בסוף השיחה ידעתי לתאר מה קרה בכל דקה בפגישה: מה הם עשו, מה הם ראו, ובעיקר – מה הוא הרגיש.
אחרי חצי שעה של החלפת בגדים, פן, איפור, סידור השיער בצורה מסוימת, פיזורו וסידורו שוב באותה צורה, אנחנו סופסוף יוצאים.
"בסוף ניתקע בפקק", אני אומר לה ברוגז.
"בסוף נגיע לפני כולם", היא מחזירה לי.
הכבישים, למרבה הפלא, לא עמוסים כמו שחשבתי. גם מזג האוויר נראה בהיר. ברדיו מנגנים שיר יפה. נראה לי שהולך להיות בסדר.
אם מישהו היה רואה אותנו מהצד הוא בטח היה חושב שאנחנו זוממים משהו: שלושה מערביים ובורמזי צועדים במהירות ברחוב צדדי באמצע הלילה. טוב, השעה היתה אמנם תשע וחצי בערב, אבל במדינה עם משטר צבאי שהולכת לישון בתשע – זה לא המראה הכי יומיומי. למזלנו, המשפחה שהיינו בדרך אליה היתה עוד ערה. בעל הבית פתח לנו את הדלת במה שנראה כמו לונגי-פיג'מה, התנצלנו על השעה ונכנסנו. "חמש דולר לדקת שיחה ועוד דולר לכל שלוש דקות אם חוזרים אליך למספר הזה", תרגם עבורנו אנג. בהתחשב בעובדה שזה התעריף הממוצע ללינה וארוחת בוקר בהוסטל, ניר ואני החלטנו לוותר על התענוג. צוקי לא. הוא בקלות היה יכול להתקשר ביום הראשון, להגיד שזו מדינת עולם שלישי ושאי אפשר להתקשר מרוב המקומות, ולפטור את עצמו מטלפונים הביתה לשבועיים הקרובים. במקום זה הוא חיפש טלפון כמעט בכל נקודה אליה הגענו, שילם מחיר מופקע לשיחה קצרה ובאיכות ירודה, והכל כדי להגיד: "לילה טוב, תוש. אני אוהב אותך".
האוכל פה מצוין, אבל אין לי עדיין תיאבון. גם למלא את עצמי באלכוהול בשלב כל-כך מוקדם של הערב לא נראה כדאי. בהסתכלות מהירה נראה לי שאני מכיר בערך רבע מהאנשים פה. מישמיש מביאה לשנינו כוסות עם קוקטייל צבעוני וצלחת עם מזטים.
"תאכל קצת ותירגע", היא מחייכת אליי.
"אני רגוע לגמרי", אני עונה לה, "למה? אני נראה לך לחוץ?"
"נרגש משהו", היא צוחקת.
"נרגש..." אני ממלמל.
סיימנו את החלק של הטריפה המהירה ועברנו לשלב הנשנוש האיטי. צוקי לקח לגימה מהקולה והסתכל עליי ועל תמיר בחיוך. "טוב, לא סתם רציתי שניפגש היום. יש לי משהו לספר", פתח בהכרזה חגיגית.
הסתכלתי עליו וניסיתי להבין אם הוא רציני, או שזה עוד אחת מהבדיחות שלו.
"הזמנתי לי ולתוש טיסה לחו"ל, ואני הולך..." הוא הסתכל עליי וחיכה שאני אמשיך את המשפט.
"הולך מה?" לא רציתי להמר על התשובה המובנת מאליה ולטעות.
"הולך... להציע!"
מוזיקת הרקע מתחלפת בנעימה מוכרת בעוצמה מתגברת. כל האורחים משתתקים ומסתדרים סביב השביל המוביל אל החופה. אני נצמד אל מישמיש ונותן לה נשיקה על הלחי. בקצה השביל הם מופיעים, יד ביד: תוש יפהפיה כתמיד, דמעות התרגשות בעיניה, צוקי בחליפה חצי-רשמית, נראה בוגר בכמה שנים מגילו.
אילו היו אומרים לי ביום הראשון של כיתה ג' שבעוד 20 שנה אנחנו עדיין נהיה החברים הכי טובים ושאני אעמוד ליד החופה בחתונה שלו – הייתי צוחק. כשאתה בן תשע אתה לא מסוגל לדמיין אפילו שנתיים קדימה. בגיל תשע החברים הכי טובים הם אלה שכיף לך לשחק איתם כדורגל. בגיל 29 החברים הכי טובים שלך הם אלה שמכירים אותך הכי טוב.
צוקי,
אמנם החלק האחרון אמור להתרחש רק בעוד כמה שעות, אבל במשך 20 שנה לא אכזבת אותי אפילו פעם אחת, ואני בטוח שהערב הזה יהיה יפה ומיוחד, כמו שאתה יודע לעשות.
תוש,
אחרי כל כך הרבה זמן יחד, לראות אתכם מתחתנים יהיה טבעי ומרגש כאחד. זכית באדם מיוחד ונפלא, והוא זכה בבחורה מקסימה וחמה.
מאחלים לשניכם הרבה אושר והמון אהבה,
מישמיש ואני
