היא גמרה להתפשט ואמרה: לא רוצה צבא
הייתי מתקרב אליה, כמעט נוגע בה, ונושם את הבושם שלה, שאת שמו לא ידעתי ולעולם לא אדע. ריח הבושם היה נעים וחד, והיא היתה מסתלקת לחדר השני וחוזרת משם כעבור רגע בלי שאדע למה נעלמה. המרחק בינינו נשאר תמיד אותו המרחק, קצת קרוב מדי, אבל לא נוגע. סיפור לתחילת שבוע
היא היתה פושטת את המדים, והרגליים שלה היו דקות מחוץ למדים, גם בתוכם, אבל בעיקר מחוץ להם, ואת החולצה היא היתה משאירה עוד רגע ואז מסירה גם אותה, ואת הגופיה שמתחתיה ואת השרשרת שעליה היה חרוז כחול בודד - כל התכשיטים שלה. והיא היתה נשארת לעמוד עוד רגע לפני שהיתה לובשת את בגדי הבית שלה ושולפת דרכם כמו בלהטוט את בגדיה התחתונים, ומסירה את הגרביים, וכשגמרה את שלל הפעולות האלה, הסתכלה אלי, עלי, ואמרה: "לא רוצָה צבא".
הייתי מתקרב אליה, כמעט נוגע בה, אבל לא נוגע, ונושם את הבושם שלה, שאת שמו מעולם לא ידעתי ולעולם לא אדע. הריח של הבושם היה נעים וחד, והיא היתה בינתיים מסתלקת לחדר השני וחוזרת משם כעבור רגע בלי שאדע לאיזה צורך נעלמה לאותן חמש או שש שניות. המרחק בינינו נשאר תמיד אותו המרחק, קצת קרוב מדי, אבל לא נוגע, וגם את הנשימות שלה יכולתי לפעמים להרגיש על הצוואר שלי או על הפנים. אחר-כך היינו מתיישבים כל אחד על המקום הקבוע שלו על המיטה החדשה.
היא היתה מתיישבת בצד הקרוב אל המרפסת ואני בצד הקרוב אל דלת החדר, והיינו מסתכלים זה על זה, ושותקים זה עם זה, ומדברים, אם היה על מה לדבר, ולא תמיד היה, וכשלא היה על מה לדבר היינו מקדימים לרדת לשופרסל בבן-יהודה לקנות דברים, אוכל לחתולים, אוכל בשבילנו, עוד קצת אוכל לחתולים.
לא היו לה חתולים בדירה, אבל אוכל קנינו כי רק ככה השותפה תשתכנע להכניס הביתה חתול. "קודם היא צריכה להתרגל לרעיון", היא היתה אומרת לי, "אחר-כך יבוא הרעיון בעצמו, ויילל". "אם ככה", אמרתי לה, "את יכולה לקנות את האוכל הכי זול לחתולים ולא את הכי יקר, בין כה וכה זה רק שלב בדרך", והיא ענתה, "בשום פנים ואופן, אני את עצמי לא יכולה לרמות, אני, בשביל החתול שלי, לוקחת את האוכל הכי טוב".
בדרך חזרה מהשופרסל, עם השקיות המלאות בקרטוני שוקו, פריכיות אורז, צנצנות קפה בטעם אייריש קרים, לחמניות מתוקות, מרקים מהירי-הכנה עם קרוטונים, וירקות, היא היתה הולכת מעט לפניי, באותה הליכה מעכסת שהיתה לה. הייתי מסתכל עליה, וגם על הדרך, מחלק את המרחק עד לבית שלה, בין השתיים, ובדרך אליה הייתי חושב על הלילה הזה שאני עומד לבלות אצלה, בעיר הגדולה - שהיתה לפני הכל העיר שבה גרה. המחשבות נעו במהירות ושמחתי שהן עברו בי כך, ריקות מכל כובד שהוא, נעימות באוויר הערב הקיצי שהיה מתחיל לזוז בדרך חזרה מהשופרסל.
במטבח המשותף היינו משליכים את כל השקיות על השולחן ולא פותחים אותן ולא מחטטים בהן, רק שולפים קרטון אחד גדול של שוקו ואותו לוקחים איתנו לחדר, שם היינו מתיישבים על השטיח, לוגמים לפי תור מהקרטון, אומרים "כמה טעים השוקו" ומתכוונים לכל מילה. יותר מאוחר, כשהשוקו היה כולו בתוכנו, קצת היינו משתכרים לנו על המיטה, ולמרות שידענו שלשוקו אין שום תכונות נסתרות שיש ליין ולבירה ולמשקאות שמגישים במקומות חשוכים בעיר, הרגשנו איך השוקו שלנו ממלא אותנו במחשבות טובות. היינו נשכבים זה לצד זה, מעט רחוקים בהתחלה, מעט קרובים בסופו של דבר, אף-פעם לא נוגעים, ומחייכים, ומעלים זכרונות מימים שרק לפני חודש או חודשיים עוד היו בבחינת הווה.
לילה ראשון שאני ישן עם מישהי בת"א ואני חוטף קנס
כמו למשל האפטר הראשון שקיבלה מהצבא, והנסיעה הראשונה בחיפושית שלי מהבסיס שלה עד לתל-אביב, לבית שלה. הלילה הראשון שישנתי אצלה, קרוב ולא נוגע, והנייר הרשמי שהיה מוצמד למגב החיפושית בבוקר כשירדתי אל האוטו. את רואה מה זה, לילה ראשון שאני ישן עם מישהי בתל-אביב ואני חוטף קנס. ככה העיר שלך מקבלת אותי?
אחרי שהשוקו היה יורד לנו מהראש אל הבטן וממשיך משם עוד למטה, היינו מבקשים סליחה זה מזה, פעם אני ממנה ופעם היא ממני, ועושים את דרכנו, כל אחד לבדו, אל השירותים. אבל בדרך כלל זה היה קורה לנו ממש ביחד, אולי בגלל שכל-כך היינו צוחקים על המיטה שלה, ומי יודע למה דווקא שם היינו צוחקים בלי סוף, לא בשום מקום אחר כמו במיטה שלה. לא כשהיינו הולכים ברחובות ומסתכלים על חנויות ומדברים על אנשים שראינו, או נכנסים לסרט, או יושבים על חוף הים עד שהשמש היתה נגמרת... בכל המקומות האלה צחקנו, מובן שצחקנו, כי הצחוק היה בא לנו בכזאת קלילות משתלמת, אבל כשהיינו נשכבים על המיטה, אז היינו צוחקים.
בחדר השירותים שבבית שלה היה תלוי הפוסטר של שייקה אופיר בתור השוטר אזולאי. בזמן שהייתי משתין אל תוך האסלה ותמיד מפספס במשהו, יכולתי לשמוע את שייקה בקולו החנוק, במבטו היודע כל, אומר "לא נורא, חבוב, בפעם הבאה יהיה יותר טוב, תסמוך עלי". ואז היתה פורצת שיחה ביני ובינו על החיים ועל כל מה שמעניין בחור בראשית שנות ה-20 של חייו, והשיחה היתה מסתיימת רק כשהייתי נזכר שהגיע הזמן לנגב את הרצפה הרטובה בנייר טואלט, בושה, בושה, וכשיצאתי משם הכול שוב הפך למציאות, או לחלום, והיא הצטרפה אלי בחדר שלה, וסגרה את הדלת.
על הצד הפנימי של הדלת שלה היה שלט קטן שעליו היה כתוב החדר של דנית, השם היפה הזה, ולמרות שהשלט הקטן היה מיועד לצד החיצוני של הדלת היא אמרה שהיא לא רואה שום תועלת בשלט שהשם שלה מופיע עליו והיא לא יכולה לראות אותו, לכן השלט היה על הצד הפנימי, והחדר היה הופך להיות החדר של דנית בכל פעם שהדלת היתה נסגרת, והניאון החיוור, העלוב, היה מתחלף בחושך מפואר ומאיר עיניים.
באותם ימים, או לילות, כי לא תמיד היתה לנו סיבה להבדיל ביניהם, כשהשעון היה מצלצל, היא היתה ממלמלת משהו על צבא ועל משמרת בוקר ומושכת את השמיכה למטה אבל נשארת לישון, קרוב אלי, כל-כך קרוב אלי, ואני הייתי מתהפך מצד לצד, על המיטה החדשה שלה, וממלמל בעצמי משהו על צבא ועל משמרת בוקר שהיא מוכרחה לקום אליה.
הרדיו היה נדלק ב-07:17, קצת אחרי השעון, שעה יפה לקום בה, אתה לא חושב? ומעיר אותנו. השירים היו גונבים את החלומות, וכך היינו מתעוררים, פוקחים את העיניים לאט כדי לא להסתנוור מאור השמש שפרצה ככל שיכלה מבעד לתריסים אבל לא חיממה מספיק, אף-פעם לא חיממה מספיק.
היתה מתמתחת על המושב, וכל הצבא היה נמתח מעליה
אז היא היתה מורידה את בגדי הבית בכזה חוסר-רצון, ולובשת אותם, את המדים הירוקים. עוד כמה דקות כבר היינו למטה, והחיפושית חיכתה לנו, יפה, זוהרת, רטובה מטל הלילה, חונה בשני גלגלים על המדרכה ושני גלגלים על הכביש. ורק אחרי שהרדיו בחיפושית היה נדלק, והיא היתה מתמתחת על המושב שלה, וכל הצבא היה נמתח מעליה, ועל פניה. רק אז, היא היתה אומרת משהו כמו, "ישנתי טוב הלילה", ומתכוונת אולי לדבר אחר. ואני הייתי אומר," כן..." ומתכוון אולי לאותו דבר אחר.
לא הייתי בטוח מעולם מהו אותו דבר אחר, אבל ידעתי שהוא קשור בה והוא קשור בי והוא קשור בכל אותם רגעים קטנים שהצטרפו יחד והיו החיים שלנו, שמאז לא חזרו.
לפחות לא כך.
לפנייה לכתב/ת 
