שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רחוב אלנבי, הסיפור האמיתי
    "אריק הספיק צעד אחד לתוך המסדרון. יודל'ה דחף את הפרחה בדרך החוצה. דם על הלחי. שריטה מליד האוזן עד לתוך הזקן הדליל. אריק תפס אותו במרפק". קטע מתוך "אלנבי" - הרומן החדש של גדי טאוב

    זה קרה מהר. אריק קלט את זה על המסך של המחשב, דרך המצלמות, אחרי שזה התחיל: יודל'ה ניגש למיקה. אנשים רוקדים מסביב. יודל'ה תפס אותה מסביב למותן. היא היטתה את האוזן, הרחיקה את הגוף. היד שלו נשארה על המותן שלה. הוא לחש לה באוזן. היא קילפה את היד שלו ממנה. "מה זה?" אריק אמר. ערן קם. התקרב למחשב. הסתכל גם. יודל'ה התרחק ממיקה. הניח את הכוס של הבירה על המדף, ליד העמדה של הדי.ג'יי. חזר. היא סובבה אליו את הגב. הוא תפס אותה במרפק. סובב אותה.

     

    "מכות? זה ריפליי בלייב?" ערן אמר.

    אריק פלט צחקוק, נשאר נעול על המסך. מיקה הקשיבה. ראש קרוב אליו. הרחיקה את הגוף. אמרה לו משהו. ניסתה להסתובב. הוא משך אותה חזרה. אריק קם מהכיסא. "שנייה," הוא אמר. הוא יצא, פתח את דלת הבידוד, עבר מאחורי הדי.ג'יי, עבר מאחורי הברמנים.


    טאוב, מה מתרחש בתוך מתחם אלנבי (צילום: ענבל זעפרני)

     

    התכופף מתחת לבר. נדחק דרך הקהל ל VIP. הם לא היו שם. נוקי היתה. עידו ישב עם הפנים לבר. אריק תפס את נוקי בכתף. "לאן הם הלכו?" היא משכה בכתפיים: לא יודעת. היא הצביעה לכיוון הרחבה הקדמית. אריק פילס דרך חזרה. הוא מיהר. הוא לא ראה אותם. הוא נכנס מתחת לבר. דחף את הברמנים, רץ מאחורי הדי.ג'יי. חזרה למשרד.

     

    ערן ישב בקוקפיט. אריק התקרב. לא ביקש ממנו לקום. "ראית?"

    "מה?"

    "לאן הם הלכו?"

     

    ערן הצביע על המסך, שירטט את הכיוון עם האצבע. "שירותים," אריק אמר. "כוסססס אמק." הוא יצא בריצה. עבר מאחורי הדי.ג'יי., הברמנים, מתחת לבר, חצה את הרחבה לשירותים. מסדרון צר וקצר, עם כיור, שלושה תאים של שירותים בקצה. איזה פרחה הסתכלה על עצמה במראה מעל הכיור, סידרה את השיער. אריק הספיק צעד אחד לתוך המסדרון. יודל'ה דחף את הפרחה בדרך החוצה. דם על הלחי. שריטה מליד האוזן עד לתוך הזקן הדליל. אריק תפס אותו במרפק.

     

    יודל'ה עשה תנועה להשתחרר. אריק החזיק, פתח את הפה, לא הספיק לדבר. שמע את הדלת של השירותים נדפקת בקיר. הדלת נפתחה בתנופה. מיקה יצאה. אריק הסתובב אליה. הפנים שלה התעוותו מבכי. יודל'ה משך את המרפק. השתחרר. זינק לכיוון היציאה לרחבה. אריק הסתובב אליו. הסתובב חזרה למיקה. היא דחפה את הפרחה. ניסתה לעבור גם אותו. אריק עצר אותה. היא בכתה.

     

    הוא תפס לה את המרפק. היא ניסתה להשתחרר. הוא לא נתן לה. הוא הידק את האצבעות. היא הסתובבה. היא נתנה לו אגרוף בחזה. אחד. הוא לא עזב. היא הסתובבה ממנו. הוא לא עזב. היא הסתובבה חזרה. דחפה את הפנים לצוואר שלו, חיבקה אותו חזק. הבכי התפרץ. הצלעות שלה רעדו לו בידיים. "שששש," הוא אמר לה לתוך האוזן, "שששששש." יד אחת החזיקה אותה, ביד השנייה הוא הוציא את הסלולרי מהכיס האחורי. שתיים, לחיצה ארוכה. חיוג מקוצר לדלת, לתוך מערכת הקשר. צרצור של מירס. הברמן בחוץ ענה לו. "מה קורה?" ישראל.

     

    אריק צעק לתוך המכשיר, בתוך המוזיקה והרעש. "סגרו את הדלת. אף אחד לא יוצא." הוא שמע את ישראל צועק לצחי לסגור את הדלת. "תשאירו סגור," הוא אמר לישראל. "אני תכף בא."

     

    "ששששש," הוא אמר למיקה. הוא הלך איתה בתוך החיבוק. ליד הכניסה למסדרון של השירותים, הפלדלת למחסן. יד אחת מסביב למיקה, יד אחת הורידה את הצרור מהחגורה. הוא פתח את הפלדלת, הלך איתה פנימה. מחובקים. הוא סגר את הדלת מאחוריהם. בבת אחת: שקט. המוזיקה נהייתה עמומה.

     

    הוא הושיב אותה על ארגזים של רדבול. "מה קרה, ממי?" רך.

    היא בכתה. משהו לא נראה טבעי. היא לא רצתה לענות. הוא קלט את זה. היא משכה זמן. לחשוב. "מה?" לא רך.

    היא הסתכלה עליו. הוא ראה את זה עובר לה בעיניים. אם היא התכוונה לשקר היא ירדה מזה. הבכי התחלף במשהו יותר גרוע. כעס. או גועל. או שניהם. מתגרה: "הוא רצה שאני אמצוץ לו." זה נחת על אריק כמו מכה בעורף.

     

    "מה הוא רצה?"

    "מציצה."

    "בכוח?"

    "כן."

    הפסקה.

    "למה נכנסת איתו לשם?"

    מבט בעיניים. מתגרה. דרך הדמעות. "כי הסכמתי למצוץ לו, זה למה."

    "מה אמרת?"

    "כי הסכמתי למצוץ לו!"

     

    זה עבר לו בראש: להגיד לה עופי מפה. הוא הרגיש את הכעס בגוף. הוא עצר את עצמו, לחשוב רגע. הוא הוציא את הטלפון. הסתובב ממנה. הוא הכריח את עצמו לדבר רגוע. חיוג מקוצר שתיים. ישראל ענה. רגוע, שטוח: "תקשיב לי טוב. תכניס את צחי. תגיד לו שימצא את יודל'ה הדוס. הדלת שתישאר סגורה. אף אחד לא יוצא. תגיד לו שימצא אותו ויכניס אותו למחסן. הפלדלת פתוחה. שיכניס לי אותו למחסן."

    ההבעה של מיקה התרוקנה. השפתיים שלה רעדו.

     

    אריק ראה אדום. כי הסכמתי למצוץ לו. המילים נשארו באוויר. או בראש שלו. היא ניסה למיין: אם הוא מעיף אותה עכשיו מה קורה? מה קורה להם? מה קורה למשפט של דימה? מה קורה עם הדברים שלה? לאן היא הולכת? איך הוא יחזיר אותה? הוא לא הצליח לחשוב מסודר.

     

    "הסכמת למצוץ לו, הא?" הוא התנשם. הוא קלט שהוא כמעט צועק.

    מבט בעיניים. שנאה. "כן." דווקא.

    עוד חצי שנייה והפוזה התמוטטה. הבכי עלה לה. היא צעקה: "כי אני זונה, טוב לך?"

    אריק לא התקרב. הוא לא זז.

    קר: "כן? את זונה?" הפסקה.

    היא לא הורידה ממנו את העיניים. בכי. מבט ישר דרך הדמעות.

     

    "אז תגידי לי, יא זונה, למה שרטת אותו בפנים? מה?" עמד לו על קצה הלשון להמשיך: 'גמר לך בפה?' הוא עצר את עצמו. הוא לא אמר את זה. "אה? למה?"

    היא השתלטה על עצמה. לא בצעקה: "כי התחרטתי. טוב לך?"

    "הוא ניסה בכוח בכל זאת?" קר. הוא נשאר במקום.

    כן עם הראש. בלי להוריד את העיניים. דמעות נשרו. בקושי נגעו בלחי בדרך למטה. הרטיבו לה את הסוודר. פה סגור. מבט ישר. עיניים גדולות.

    "מה?" לא התרכך.

    "מה, מה? ניסה להוריד אותי בכוח לברכיים."

     

    הוא הסתכל על הדלת. הוא לא רצה את יודל'ה פה יחד איתה. הוא הסתכל חזרה. השתיקה נמשכה. שני צעדים לדלת. שני צעדים חזרה. שניים לדלת. שניים חזרה. הוא הזיז את השיער מהמצח. מספריים. הטלפון צילצל. ישראל. "מה?"

    "נהיה לחץ. להכניס אפשר?"

     


    יוצאים לתרבות רעה (צילום: רויטרס)

     

    אריק חשב על זה רגע.

    "סטפני פה עם עוד איזה כוסית," ישראל אמר.

    "תכניסו. שאף אחד לא ייצא."

    "את כולם?"

     

    "מה כולם? מה אתה אידיוט? סלקציה. רגיל." הוא סגר. "קומי," הוא אמר. היא קמה. הוא תפס אותה בשורש כף היד. משך אותה אחריו. הם יצאו מהדלת השנייה של המחסן לתוך המסדרון הקטן של המשרד.

     

    אריק הושיב את מיקה על הספה. התיישב מולה על שולחן הקפה. הוא חיפש את הסיגריות שלו. על השולחן של המחשב. הוא קם, לקח אחת, הדליק. חזר לשבת. היא הסתכלה עליו. חיוורת. בלי הבעה. בלי בכי. היא חיכתה. הוא לא נגע בה. "עכשיו מהתחלה, תספרי לי." ענייני.

     

    היא נשארה עם אותה הבעה. ריקה. גם הקול שלה היה כזה: "הוא בא אלי שרקדתי, הוא שאל אם אחים שלי יודעים שאני פה. אמרתי לו שיעזוב אותי. אמרתי לו שזה לא עניין של אף אחד. הוא אמר שאם הם היו יודעים שאני פה הם היו באים, והם כבר היו מלמדים אותי לקח."

     

    "על מה לקח?"

    "שהוצאתי את אחי לתרבות רעה."

    אריק צימצם את העיניים. "מה???"

    היא נשפה. "זה מה שהוא אמר."

    אריק חיכה. היא שתקה. לא התרכך. "וְ-?"

    היא לא הורידה את המבט. "שאם אני רוצה שהוא יעשה טובה ולא יקרא להם, אז שאני גם יעשה לו טובה."

    "נו."

    "אז הסכמתי."

    "לָמה הסכמת?" קר.

    משהו מהזיק חזר לה לעיניים. הכעס. "כי כּוּלה מציצה."

    "כולה מציצה?" רעד קטן בקול.

    "כן."

    "וואלה."

    שתיקה.

     

    "במועדון מצצתי בשביל מאתיים שקל. גם לו מצצתי במועדון. כמה פעמים. זה הרבה יותר ממאתיים שקל, שהוא יסתום את הפה, זה יותר שווה לי."

    "לא יכולת לקרוא לי?"

    "מה אתה יודע, אריק, הא? מה אתה יודע על האחים שלי?" שתיקה. "ואם הייתי קוראת לך, אז מה? אז הוא לא היה אומר להם?"

    טלפון. אריק הוציא אותו מהכיס. צחי. "כן?"

    הוא במחסן עם השמוק. מה לעשות איתו. אריק לא הוריד את העיניים ממיקה. "כלום. תישאר איתו שם עד שאני מגיע." הוא סגר. שם את הטלפון על השולחן.

     

    מיקה שתקה.

    "נו?" אריק אמר.

    "נו מה?" אותה הבעה.

    "נו, ומה קרה?"

    "לא הצלחתי."

    "מה?"

    "לא יכולתי למצוץ לו."

    "מה לא יכולת?"

    "מה שאתה שומע. בגללך. לא יכולתי. בגללך."

    צמרמורת. נתקע לו בגרון. הוא התאמץ לא להזיז שריר בפנים. לא להתרכך. "בגללי לא יכולת?"

    "כן." יציב. לא נבהלה. לא התחרטה. אותו מבט.

     

    הוא קם. שני צעדים הלוך, שניים חזור. שניים הלוך, שניים חזור. הוא העביר את היד בשיער. שניים הלוך, שניים חזור. הוא התיישב ליד המחשב. שם את הסיגריה במאפֵרה. הסתכל על המסך. ראה, אבל לא חשב על מה שהוא רואה: סטפני ליד הבר עם ניקול. עידו מכרכר סביבן. נוקי רוקדת. ערן עומד בצד. מסתכל עליה. הוא קם. חייג. הוא ראה את ערן מחפש את הטלפון. ערן ענה בצעקות בתוך הרעש. "תבוא רגע למשרד, אחי?"

     

    "מה קרה?"

    "תבוא, תבוא."

    "אוקיי."

    "אני פה."

    ערן סגר. יצא מהפריים. שֶׁקט. מיקה לא אמרה כלום.

    חצי דקה.

    הדלת נפתחה. ערן. "מה קורה, אחי?"

    "אתה יכול להישאר פה איתה רגע?" אריק קם. הוא הכניס את הטלפון לכיס.

    "לאן?" מיקה אמרה.

    אריק הגניב אליה מבט. קצר. לא ענה.

    ערן הסתכל עליו. עליה. חזרה עליו. "קרה משהו?"

    "כן." בלי להסתכל על מיקה. הוא לא המשיך.

     

    מיקה הרימה את הרגליים. סוליות על הספה. סניקרס לבנים על חיקוי עור שחור. היא חיבקה את הברכיים. הבעה ריקה. עיניים גדולות.

    "אין בעיה," ערן אמר.

    "שתי דקות."

     

    אריק יצא. הוא עבר במסדרון הקטן, נכנס למחסן. יודל'ה ישב איפה שמיקה ישבה קודם, על הארגזים של הרדבול. צחי נשען על הפלדלת. ידיים שלובות.

    יודל'ה קם. "אריק, מה קורה? מה זה?"

     

    אריק ניגש ישר אליו. בלי הקדמות. כאפה לפנים. בתנופה. המשקפיים עפו. יודל'ה עשה חצי צעד הצידה. נפל על הצד.

    "בן זונה!" יודל'ה צעק. "מה קרה לך? מה אתה מפגר?"

    אריק לא ענה. התקרב קצת. נעצר. ידיים על המותניים. יודל'ה דחף את עצמו אחורה על הריצפה, להתרחק. "אתה לא יודע עם מי אתה מתעסק," יודל'ה אמר. היסטרי.

     

    "קום."

    "מה אתה מפגר?"

    צחי חייך. אריק הגניב מבט הצידה. "מה אתה מחייך?"

    "כלום," צחי אמר. הפסיק לחייך. ידיים שלובות. חזר להישען על הדלת.

    "קום!"

     

    יודל'ה מצא את המשקפיים, התחיל לקום עם הפנים לאריק. יד אחת מגינה על הראש. הוא נעמד, הרכיב את המשקפיים ביד אחת.

    "תקשיב לי טוב, טינופת."

    "מה אתה רוצה? מה אתה מִת..."

     

    "סתום ת'פה. תקשיב לי טוב. יש לזה שם למה שניסית לעשות לה. יש לזה סעיף בחוק. אונס קוראים לזה. יש פה מצלמות בכל המקום. עוד מילימטר, יהיה לך פה משטרה. עוף מפה. אל תחזור. אתה לא מתקרב למועדון הזה. ואתה לא מתקרב למיקה. תיכנס, אני מחרב לך את החיים. אתה מבין אותי?" צחי לא חייך.

    "מה אתה, פסיכי, מה אונס?"

    לצחי: "תעיף אותו החוצה."

     

    אריק יצא. הלך עד הבורקס. חזר. רק כשהוא חזר הוא קלט את זה: הונדה סיביק, בורדו. שני דוסים. חונים ליד המדרכה ממול, מסתכלים. הוא נכנס למועדון. הוא עבר מאחורי הברמנים, הדי.ג'יי., פתח את הדלת המבודדת, נכנס למשרד. "בואי רגע," הוא אמר. למיקה. לא חם לא קר.

     

    "מה?"

    "בואי רגע."

    היא קמה. הוא לא החזיק לה את היד. היא הלכה אחריו. הם חצו את הרחבה. לפני שהוא פתח את הדלת הוא אמר לה, "ממול, הונדה בורדו, תגידי לי מי אלה." היא הוציאה את הראש, ראתה שיש אנשים ליד השרשרת, שלא יראו אותה, יצאה. היא הציצה בין האנשים. הוא עמד מאחוריה. היא קלטה אותם. היא הסתובבה. פתחה את הדלת, ברחה חזרה פנימה. אריק רץ אחריה, תפס אותה ביד. "זה הם," היא אמרה.

    "זה האחים שלך?"

    "כן." מבוהלת. הספיק לו לראות את הפרצוף שלה ככה.

     

    הוא עזב אותה. הוא יצא. הוא תפס את ישראל. "תישאר כאן." הוא תפס את צחי. "אתה ואיבן, בואו איתי." הם חצו את הכביש יחד. אריק ראשון, צחי ואיבן מאחוריו. שניהם עם ידיים בכיסים של מעילי הרוח. בריח אבטחה. אריק נעצר בכביש, ליד החלון של הנהג. שני גברים. נראים בין שלושים לארבעים. לנהג היתה כרס קטנה. לנוסע כרס יותר גדולה. חולצות לבנות מכופתרות. כיפות שחורות. הנהג מגולח. הנוסע עם זקן. חום. דליל. הנהג נראה מופתע.

     

    "אפשר לעזור לכם?" אריק אמר. הוא סימן לאיבן בראש. איבן ניגש לצד השני של המכונית, נעמד ליד הדלת של הנוסע. צחי נשאר מאחורי אריק.

    "מי אתה?" הנהג אמר לאריק. הוא סידר את הכיפה על הראש. דרוך.

    "מי אתם?" אריק אמר.

    "זה עניין שלך מי אנחנו? זה רחוב של אבא שלך?"

    אריק התרחק צעד אחורה. הרים רגל. בעיטה בכף רגל שטוחה. שבר את המראה הצידית.

     

    "כוססססססס אמק!" הנהג אמר. הוא ניסה לפתוח את הדלת. אריק טרק לו אותה עם הברך. אגרוף

    דרך החלון. פגע לו בלסת. הכיפה שלו עפה. הנהג הרים יד להגן על הפנים. "מה קרה לך אתה?!" הנהג צעק. הוא גישש בין הדלת לכיסא, למצוא את הכיפה. עיניים על אריק. הנוסע הוציא סלולרי. התחיל לחייג. איבן פתח את הדלת. הנוסע הפסיק לחייג, הסתכל עליו. היד עם הטלפון על הירך. רפויה. בהה. הנהג התחיל לסגור את החלון. אריק לא זז.

     

    "אתם תשימו על מיקה אצבע, אצבע, וכל מרחב ירקון עליכם. אתם והבינגו שלכם. וגם איתי יהיה לכם עסק, אתה מבין אותי?" הנהג לא הגיב. החלון נסגר. הוא התניע. איבן החזיק את הדלת פתוחה בצד השני. הנוסע בהה באיבן. פה פתוח. לא זז. היד עם הטלפון על הירך. המכונית התחילה לנסוע עם הדלת פתוחה. איבן טרק אותה במכה. הם התחפפו משם בחריקה. הם פנו ימינה לפינסקר באדום.

     

    • מתוך "אלנבי/ גדי טאוב, הוצאת "ידיעות ספרים", 526 עמ'

     

    • ד"ר גדי טאוב, סופר, עיתונאי היסטוריון המתמחה בלימודי ארצות הברית. מרצה באוניברסיטה העברית בירושלים בחוג לתקשורת ובבית הספר למדיניות ציבורית. "אלנבי" הוא הרומן הראשון שלו. כמו כן, פרסם את קובץ הסיפורים הקצרים "מה היה קורה אם היינו שוכחים את דב" (הספרייה החדשה 1992), "המרד השפוף" (הקיבוץ המאוחד 1997), "המתנחלים" (ידיעות ספרים 2007) וכן ספרי ילדים ונוער.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים