שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    כולם אוהבים את ריימונד

    ריימונד צ'נדלר היה שתיין, אהב לעשן כמעט כל דבר וסבל מדכאונות קשים, אבל בעיקר היה מי שהביא לעולם הספרות והקולנוע את הבלש "פיליפ מארלו". 50 שנה למותו

    "חייהם של סופרים מלאי לחץ. הם מקריבים מידה רבה של אנושיות להשגת מידה מעטה של אמנות". היום לפני 50 שנה הלך לעולמו ריימונד צ'נדלר, מי שהגה את המשפט הזה ונחשב לגדול סופרי המתח האמריקניים, מי שהביא לעולם את הבלש פיליפ מארלו הבלתי נשכח, וחקק את דמותו בברזל המלובן של ההיסטוריה הספרותית והקולנועית.

     

    צ'נדלר אמנם נתפס בתודעה קודם כל כ"סופר בלשי", כמי שלקח את המסתורין, המתח והקשיחות וערבב אותם לנוסחת פלאים מדויקת, אך עם הזמן השפעתו חלחלה מעבר לגבולות הנישה. כיום, לפחות בארצות הברית, הוא נתפס כ"סופר מופת" ויושב בנוח ובגאווה בצמוד לקלאסיקונים כבדים בני דורו דוגמת הנרי מלוויל, הנרי ג'יימס, וויליאם פוקנר וארסנט המינגווי, ואת יצירותיו אף מלמדים באי אילו אוניברסיטאות. כמו כן, כותבים כמו וו.ה. אודן, אוולין יוז ואיאן פלמינג הודו לא פעם בהשפעה הגדולה שהיתה לצ'נדלר על יצירתם.


    צ'נדלר. חיים מלאי לחץ

     

    גם סלבוי ז'יז'ק, אחד הפילוסופים הטרנדיים של השנים האחרונות (שלא לומר טרנדיים עד מיאוס) הקדיש למארלו מאמר שלם בספרו "התבוננות מן הצד". מעניין במיוחד לקרוא את הניתוח של ז'יז'ק על הדמויות הנשיות שמארלו פוגש בדרכיו.

     

    בין היתר הוא כותב: "הפאם פאטאל ברומנים הללו היא זו שהורסת את חיי הגברים ובה בעת היא קורבן התשוקה שלה להתענגות, מונעת בכפייתיות על ידי האיווי לכוח, מתמרנת בלי סוף את בני זוגה. מה שמעניק לה הילה של מסתורין הוא בדיוק האופן שבו לא ניתן למקם אותה בבירור ביחס שבין אדון לעבד. לעולם איננו יכולים להיות בטוחים אם היא סובלת או מתענגת".

     

    מוות, אלכוהול ודיכאון

    הביוגרפיה של צ'נדלר הייתה רצופה במאבקים, טלטלות ואכזבות. הוא נולד ב-23 ביולי, 1888. למלאכת הכתיבה הגיע רק בגיל 50, אחרי שאת מיטב שנותיו בילה בעסקי הנפט. הוא התחתן עם אישה מבוגרת ממנו, ובעיקר היה ידוע בחיבתו היתרה לטיפה המרה. אצלו היא היתה מתוקה-מרה. אשתו סיסי מתה ב-1954.

     

    שילוב של אבל, אלכוהול ודיכאון הביא אותו אל טיפול בקליניקות וגם ניסיון התאבדות אחד לא ברור. הוא התקשר למשטרה ואמר כי הוא מתכנן להרוג את עצמו. האישה שאהב באותה עת, ג'ודית פרימן, אמרה לאחר מכן שזו בסך הכל היתה "קריאה לעזרה". חמש שנים לאחר מכן, בלה ג'ולה, סן דייגו, הוא מת מסיבוך בריאותי.

     

    "אילו היו הספרים שלי טובים פחות לא היו מזמינים אותי להוליווד. אילו היו טובים יותר - לא הייתי בא", אמר פעם. ואכן, צ'נדלר יצר דריסת רגל משמעותית בהוליווד. הוא עבד עם במאים כמו בילי וויילדר ואלפרד היצ'קוק. הסרטים שלו זכו לעיבודים בסגנון הפילם-נואר, שכאילו נתפר במיוחד עבור האפלוליות האותנטית שבספריו, כפי שהמפרי בוגרט נתפר במדויק לתוך דמותו של מארלו: קשוח עד חלחלה, שטוף כריזמה, ציני, שנון, אוהב להתנגש עם אנשי משטרה, נע כמו עכברוש בצללים בתוך סאון אורבני גועש, בין בתים נוצצים מזהב וסירחון מוסרי של לקוחות עשירים, עד לסמטאות סליזיות מלאות יצורי שוליים מפוקפקים. ניו יורק של שנות ה-40 וה-50 מבעד לעיניו של מארלו היא מקום קסום, קשה, מלא ניגודים.

     

    אידיאליסט קשוח

    מארלו הגיח לאוויר העולם כמתוך לוע של תותח ב"השינה הגדולה", שיצא לאור ב-1939. הוא סימל מין "בלש חדש" – קשיחות של דמות מערבונית, אך שבתוכה פועם לב מלא טוב, מלא אידיאליזם, לב שרוצה להילחם ברוע ולהחזיר את המציאות לתיקונה, להשליט את הצדק המוחלט. היתה לו ראייה חדה וזיכרון אנציקלופדי לפרטים קטנים ושוליים לכאורה.

     

    כמו צ'נדלר עצמו, גם מארלו היה מוצא נחמה בוויסקי ובורבון, למרות שבאורח פלא הדבר מעולם לא שיבש אותו יותר מדי, לא האט אותו, רק חימם לו את המנועים. והוא לא לגם איזה שלוק או שניים - הוא גמע כמויות מעוררות השתאות, ועושה רושם שכלל לא היה איכפת לו מה בדיוק מוזגים לו. כשנשאל ב"השינה הגדולה" על ידי גנרל סטרנווד "איך אתה אוהב את הברנדי שלך, אדוני?" הוא עונה "בכל צורה".

     

    אבל לפני הכל, מארלו היה מקצוען חסר פשרות. הוא ידע להשתמש באקדח, להפליא באגרופיו ולעטר בחבורות פרצופים רעים. ב"צרות הן המקצוע שלי" הוא אומר: "אף פעם לא היה לי 0.45. מי שצריך אקדח כזה גדול, עדיף שישתמש באת חפירה". מדי פעם הושמעו טענות כנגד דמותו של מארלו על כך שהוא חסר עבר. אין שום רמז בספרים לסיבות שכוננו את המרירות המשתלחת שלו. ובכל זאת, ידוע שהוא היה חייל, שם קיבל ככל הנראה את הקשיחות, את חוכמת הרחוב, אולי גם את הטראומות שהפרו את הציניות החותכת שלו.

     

    עלי תירס ודירות של בלונדיניות

    "אני מכור לעישון, ולפי מצבי הרוח שלי אני מעשן טבק, מריחואנה, תירס ועלים יבשים. אני עורך

    תחקירים מעמיקים לפני שאני כותב, בעיקר בדירותיהן של בלונדיניות גבוהות. את ההשראה שלי אני מקבל בדירות שונות, אבל האהובה עליי ביותר היא זו שבה אני מחטט בשולחנותיהם של סופרים אחרים בשעות הלילה. אני בן 38 מזה 20 שנה. אני לא מגדיר עצמי כצלף, אבל אני מסוכן מאוד עם מגבת רטובה. הנשק החביב עליי ביותר הוא שטר של 20 דולר".

     

    סך הכל, הרזומה של צ'נדלר מסתכם בעשרה רומנים. יחד עם "השינה הגדולה", עוד רומנים מוכרים הם "היי שלום, יפתי", "החלון הגבוה", "הגברת באגם", "האחות הקטנה", צרות הן המקצוע שלי" ועוד. חלקן גם יצאו בעברית בשנים האחרונות. כמו כן, צ'נדלר כתב קרוב ל-30 סיפורים קצרים ועוד שמונה ספרי עיון. אותם, אף אחד עדיין לא תירגם.

     

    "אני בדיוק כמו הדמויות בספריי", כתב פעם צ'נדלר על עצמו. "יש לי חברים מכל שכבות החיים. יש לי 14 טלפונים על שולחן הכתיבה שלי עם קווים ישירים לניו יורק, לונדון, פריז, רומא וסנטה רוזה. הארכיון שלי נפתח והופך לבר נייד ונוח מאוד והמוזג החי במגירה התחתונה הוא גמד".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    השינה הגדולה. הולדתו של מארלו
    עטיפת הספר
    צילום: איי פי
    המפרי בוגרט מתוך קזבלנקה
    צילום: איי פי
    לאתר ההטבות
    מומלצים