סיפורו של דוב מלא בקש וזיכרונות

הפרידה לא הייתה קשה במיוחד: שקית זבל אחת אספה לתוכה את פירורי הקש ואת קרעי הבד הנושן, הכפתור הירוק שהיה העין האחת נמצא בטאטוא, שוכב מתחת למיטה - וזהו. טדי, דוב בן ‭,81‬ הצטרף ללהקת צעצועי הפרווה השמיימיים.

הוא נולד בברלין. ב‭1927-‬ לא לכל ילד בעיר הזאת או בעולם בכלל היה דוב פרווה, והדוב לא היה היצור הרך, החביק והכביס שאתם מכירים היום. המעטפת - אריג דוקרני חום - נתפרה סביב עיסה מיובשת של קש דחוס ודבק. במקום בו מחברים גפיים לגוף, קונסטרוקציה ממתכת הבטיחה שאלה לא יתפרקו וגם ינועו. עצם העובדה שהדוב ידע לשבת, או לנופף בידו כשהרמתם את ידו, הייתה אז בבחינת חידוש מרהיב עבור בת השנתיים שקיבלה אותו, וברוח החינוך הגרמני והימים ההם מיד נמצא לו תפקיד הולם: הוא היה היצור הפלאי שמשגיח על באטריס, סרבנית אוכל מובהקת, והוא לבדו גרם לה לבלוע אפילו כף שמן דגים ביום, כדי שלא תהיה כל כך חיוורת.

היא גררה אותו איתה לכל מקום, ובתמונת מחזור - ילדות בצווארונים לבנים מעומלנים ובשמלות שחורות מגעילות, 27 ילדות בלי חיוך אחד - רואים אותו לצידה בכיתה ב‭.'‬ הוא כבר חבוט ומרוט ויש לו רק עין אחת, וגם זו - תחליף ירוק לכפתור הענבר המיוחד שכמוהו כבר אי אפשר היה להשיג. באמצע שנות השלושים יהודים שלא היו מוכרחים לנסוע לברלין כבר לא נסעו. ודאי לא כדי לתקן דוב.

באטריס התעקשה לקחת אותו לגטו. שניהם שרדו. כיוון שדובים ובני אדם כאחד התקשו לשלוט בגורלם במאה העשרים, אחרי המלחמה השניים לא חוו שחרור מיוחל, כי תכף ומיד נאלצו לחיות תחת שלטון קומוניסטי. מה טדי חשב על כך, אינני יודעת. לבאטריס היה ברור שברגע שתוכל, היא והדוב יימלטו אפילו בעור שיניהם ויגיעו לארץ ישראל.

אבל כשהצליחו לצאת סוף סוף מארץ-שם, כפליטים עם שתי מזוודות, נלוו לבאטריס ולטדי גם בן זוג וגם ילדה קטנה. הוא היה הצעצוע הראשון שהונח במיטתי, וגם אחד הזיכרונות הטיפשיים הראשונים שלי: אם הקשת על בטנו של טדי באצבע, נשמע מתוכה צליל עמום וחלול. בדמיוני, טדי ידע לדבר, רק שהוא לא רצה.

ברכבת מארץ-שם לווינה, שם היינו אמורים לעלות על מטוס ולהגיע למקום הזה שיש בו הרבה ים וחול, בבדיקה של משמר הגבול, שוטר אחד הקיש על בטנו של טדי וחשב שאנחנו מבריחים משהו בתוכו. לנגד עיניי המבועתות הוא שלף אולר מחגורתו וביקע את כרסו של הדוב וחשף את הקש. אמא שלי יודעת לספר שצרחתי, ואחרי שהשוטרים השתכנעו שאין בו כלום, היא הוציאה מן המזוודה את כלי התפירה שלה והסבירה לי שטדי היה חולה. אפנדיציטיס, אמרה, ועכשיו עשו לו ניתוח והנה תופרים אותו והוא ירגיש טוב יותר.

ואכן היה לו טוב בארץ הים והחול. שנתיים היה התינוק שלי, ספון בעגלת בובות - אחר כך הפך לאביהם של כמה יצורי פרווה, כבר לא נוקשים, וביחד הקימו משפחה יחידנית לתפארת על מדף אחד שהכיל את כל מה שנחשב חיוני וראוי: כמה חפצי גומי עם ריח לוואי נורא, מאפיין של צעצועים מראשית שנות השישים, בובות מרוטות וטרקטור וג'יפ. אמא שלי הייתה פמיניסטית והאמינה בהזדמנות שווה לכל צעצוע.

אבל את כל אלה לא גררתי איתי למקלט במלחמת ששת הימים. רק את טדי. אחר כך עבר דירה לירושלים והתחיל לנדוד איתי בטבעיות גמורה בנתיבי חיי. באטריס התעקשה לתפור לו חולצה מדי פעם, אני דגלתי במראה הטבעי, כולל צלקת נושנה בבטן. למכרים חדשים מצאתי את עצמי מסבירה מה החפץ המשונה הזה עושה אצלי ולמה אני לא זורקת אותו.

אף פעם לא הודיתי שאני מחכה לדור שלישי של חובבי טדי, אבל כשהם הגיעו כבר היה קשה לתווך ביניהם לבינו וליצור אהבה חדשה. להם כבר היו פו ופדינגטון ועשרות בני דודים של אלה בכל צבעי הקשת, ברכות שהיא סמל לעולמם המוגן והמרופד - או לפחות כך אנחנו רוצים להאמין כשאנחנו מתאהבים בהם בחנות, רגע לפני הקנייה. בני ביקש שיהיו לטדי שתי עיניים. תפרתי. טדי כנראה לא רצה בה, והיא נשרה והוא נותר הדב ירוק-העין-האחת. בתי אמרה שהוא קשה לה מדי ולא כיף לישון איתו, ובכל זאת שניהם התחרו במשמורת עליו בעת מלחמת לבנון השנייה, שגם אותה בילה איתנו במקלט.

ויום אחד - לא מר ונמהר, צריך להודות - התרחש לו צירוף של אורח בן ארבע, מספריים מפלסטיק וכמה רגעי שקט בחדר ילדים, כשאמו של האורח ואני מנסות לשתות קפה. השקט נמשך זמן רב מדי, וכידוע לכל הורה זהו אות לצרות. הצצנו. על הרצפה היו אניצי קש לרוב וחלקי מעטפת גזורים וילד אחד שהתבונן בכל זה בחדוות יצירה.

היסיתי את אמו שרצתה להתנצל ולנזוף בעת ובעונה אחת. הלב נשבר? אה, לא. יגון? מה פתאום. החיים קצרים, יפים ועשירים מדי, ואני לא נוסטלגית די הצורך לחיות בעברו המפואר של דוב צעצוע, גם אם חייו השיקו לחיי. אספתי את הגזרים והקרעים והקש לשקית הזבל, ורק ברגע האחרון, סתם ככה, חילצתי מתוכה את העין הירוקה והחבאתי, עמוק עמוק בכיס.