לכה דודי

אוליבר סאקס הוא רופא ומחברם של עשרה ספרים, ביניהם "האיש שחשב שאשתו היא כובע" ו"התעוררות" (הסרט שנעשה בהשראתו היה מועמד לפרס אוסקר). הוא חי בניו יורק, מלמד נוירולוגיה ופסיכיאטריה במרכז הרפואי של אוניברסיטת קולומביה ומכהן גם כ"ראשון אמני האוניברסיטה" (First Columbia University Artist). "הדוד טונגסטן" משרטט את ילדותו של סאקס בבריטניה בצל מלחמת העולם השנייה. 

רבים מזיכרונות ילדותי קשורים במתכות: דומה שהייתה להן השפעה עלי מעצם ההתחלה. הן היו יוצאות דופן - בולטות לעין מתוך ההטרוגניות של העולם - במהותן הבוהקת, הנוצצת, באפרפרותן הכסופה, בחלקלקותן ובמשקלן. הן נראו לי צוננות למגע, והן צלצלו כשהכיתי בהן.

אהבתי את הצהבהבות ואת הכבדות של הזהב. אמי הייתה מסירה את טבעת הנישואין שלה מעל אצבעה ומרשה לי למשמש אותה שעה קלה, בעודה מספרת לי על חסינותו של הזהב, העמיד בפני הכתמה לעולם ועד. "תוכל להרגיש כמה הוא כבד," הוסיפה. "כבד עוד יותר מעופרת." ידעתי מהי עופרת, כי כבר משמשתי את הצינורות הכבדים והרכים שהשרברב השאיר פעם. הזהב רך אף הוא, אמרה לי אמי, ולכן יש צורך בדרך-כלל לצרף אליו מתכת אחרת, על־מנת שייעשה קשה יותר.

והוא הדין בנחושת - מערבבים אותה עם בדיל כדי ליצור ארד. ארד! - המילה עצמה הייתה לי כחצוצרה, כי הקרב הוא התנגשות איתנים של ארד בארד, חניתות ארד במגיני ארד, מגינו הגדול של אכילס. ואפשר גם לסגסג נחושת עם אבץ, אמרה לי אמי, כדי ליצור פליז. לכולנו - לאמי, לאחַי ולי - היו חנוכיות עשויות פליז. (החנוכייה של אבי הייתה עשויה כסף.) הכרתי את הנחושת, את צבע הוֶורד הבוהק של קלחת הנחושת הגדולה במטבחנו - השתמשו בה רק פעם אחת בשנה, כשהבשילו החבושים והתפוחים החמוצים בגינה, ואמי בישלה אותם והכינה ריבה.

סאקס. ספר ביוגרפי חדש (צילום: Elena Seibert)

הכרתי את האבץ: אמבט הציפורים בגינה, העמום, הכחלחל במקצת, היה עשוי אבץ; ואת הבדיל, מהרדיד הכבד שבו עטפנו כריכים לפיקניק. אמי הראתה לי שכאשר מכופפים בדיל או אבץ, הם משמיעים "צווחה" מיוחדת במינה. "זה בגלל עיוות המבנה הגבישי," אמרה. היא שכחה שהייתי רק בן חמש, ולא יכולתי להבין אותה - ובכל זאת, המילים האלה קסמו לי, עוררו בי רצון לדעת עוד. היה בגינתנו מכבש דשא ענקי, עשוי יצקת ברזל - הוא שוקל חמש־מאות ליטראות, אמר לי אבי. אנו, הילדים, בקושי יכולנו להזיז אותו, אבל אבא היה חזק לאין שיעור, והיה מסוגל להרים אותו מעל הארץ.

תמיד הוא היה חלוד במקצת, וזה הטריד אותי, כי החלודה נשרה כמו קשקשים, השאירה מאחור שקערוריות קטנות וצלקות, ואני חששתי שהמכבש כולו יאוכל ויתפורר יום אחד, יהפוך לערימה של אבק אדום וקשקשים. היה לי צורך פנימי לראות את המתכות כיציבות, כמו זהב - מסוגלות לגבור על הפסדי הזמן ועל פגעיו. לפעמים ביקשתי מאמי להוציא את טבעת האירוסין שלה ולהראות לי את היהלום המשובץ בה.

היה לו בוהק שלא היה דומה לכל דבר אחר שראיתי מימי, כמעט כאילו הוא פולט יותר אור ממה שהוא קולט. היא הראתה לי באיזו קלות הוא שורט זכוכית, ואמרה לי להצמיד אותו לשפתַי. הוא היה קר, וזה היה מוזר, מדהים; המתכות צוננות למגע, ואילו היהלום קר כקרח. זה מפני שהוא מוליך חום מעולה, אמרה - עדיף על כל מתכת - ולכן הוא שואב את חום הגוף מהשפתיים כשהן נוגעות בו. זו הייתה תחושה שלא שכחתי לעולם.

בהזדמנות אחרת היא הראתה לי שאם מצמידים יהלום לקוביית קרח, הוא שואב חום מהיד הנוגעת בו אל תוך הקרח, וחותך בו כאילו היה גוש חמאה. אמי אמרה לי שהיהלום הוא צורה מיוחדת של פחמן, כמו הפחם שהבערנו בכל חדרי ביתנו בחורף. זה התמיה אותי - איך יכול הפחם השחור, הפריך והאטוּם, להיות זהה לאבן־החן הקשה והשקופה שבטבעת שלה? אהבתי את האור, בייחוד את אור נרות השבת בלילות שבת, שאז הייתה אמי לוחשת תפילה בעת שהדליקה אותם.

לא הורשיתי לגעת בהם אחרי שהודלקו - הם קדושים, אמרו לי, הלהבות שלהם קדושות, לא עניין למשחקים. חרוט הלהבה הכחולה שבמרכז הנר הפנט אותי - למה הוא כחול? היו בביתנו אחים של פחם, ופעמים רבות התבוננתי בלב האש כדי לראותה משנה צבע, מזוהר אדום עמום לכתום, לצהוב, ואז הייתי מפיח במפוח עד שנעשה הבוהק כמעט מלובן. אם הוא יהיה מספיק חם, תהיתי, האם יבער בכחול? האם הוא ייעשה מכוחל? האם השמש והכוכבים בוערים ככה גם הם? למה אין הם כבים לעולם? ממה הם עשויים?

נרגעתי כשלמדתי כי גלעין כדור הארץ הוא כדור גדול של ברזל - זה נשמע מוצק, דבר שאפשר לסמוך עליו. ושמחתי לשמוע שאנו עצמנו עשויים מאותם היסודות עצמם שמהם עשויים השמש והכוכבים: אחדים מהאטומים שלי אולי נמצאו פעם בכוכב רחוק. אבל זה גם הפחיד אותי, כי הרגשתי כאילו האטומים שלי רק הושאלו לי, והם עלולים להסתלק בכל רגע, לטוס למרחקים, כמו אבקת הטלק הדקיקה שראיתי בחדר האמבטיה.

המטרתי שאלות על הורי, בלי־הרף. מנין בא הצבע? למה משתמשת אמי בלולאת הפלטינה התלויה מעל התנור כדי להדליק את מבער הגז? מה קורה לסוכר כשבוחשים אותו בכוס תה? לאן הוא הולך? למה יש בועות במים כשהם רותחים? (אהבתי לצפות במים הרותחים על הכיריים, לראות אותם רועדים מחום לפני התפרצות הבועות.)

אמי הראתה לי עוד פלאים. הייתה לה מחרוזת של חרוזי ענבר צהובים, מלוטשים, והיא הראתה לי שכאשר היא משפשפת אותם, פיסות נייר זעירות טסות באוויר ונדבקות אליהם. לפעמים הייתה מקרבת את הענבר המחושמל לאוזני, והייתי שומע ומרגיש נפצוצים זעירים, ניצוצות. שני האחים הגדולים שלי, מרקוס ודייוויד, המבוגרים ממני בתשע ובעשר שנים, אהבו מגנטים ונהנו להדגים את פעולתם לפני, להזיז את המגנט תחת פיסת נייר שפוזרו עליה גרגרים של נסורת ברזל.

מעולם לא נלאיתי מלצפות בתבניות המרשימות אשר קרנו מקוטבי המגנט. "אלה קווי כוח," הסביר לי מרקוס - הסבר שלא החכים אותי כהוא־זה. ועוד היה רדיו הגביש שנתן לי אחי מייקל, ובו שיחקתי במיטה, טלטלתי את התיל הצמוד לגביש עד שקלטתי תחנה בקול צלול ובהיר. והיו השעונים הזוהרים - הבית היה מלא בהם, כי הדוד אייב היה מחלוצי פיתוחם של הצבעים הזוהרים. גם אותם, כמו את רדיו הגביש, הייתי לוקח אל מתחת למצעים בלילה, למרתף הפרטי והסודי שלי, והם היו מאירים את מערת הסדינים שלי באור ירקרק שלא מן העולם הזה.

כל הדברים האלה - הענבר המשופשף, המגנטים, רדיו הגביש, מחוגי השעונים עם הבהוביהם הבלתי־נלאים - העניקו לי תחושה של קרניים לא־נראות וכוחות סמויים. חשתי כי מתחת לעולם הנראה והמוכר, עולם של צבעים ומראות, מסתתר עולם אפל של כוחות מסתוריים ותופעות מוזרות. כל אימת שהיה אצלנו קצר חשמלי, אבי היה מטפס ועולה אל תיבת הנתיכים העשויה חרסינה, שהייתה קבועה במקום גבוה על קיר המטבח, מזהה את הנתיך ש"נשרף" והפך עתה לגוש חסר־צורה, ומחליף אותו בנתיך חדש, עשוי מתכת מוזרה, רכה.

היה קשה להעלות על הדעת שמתכת עשויה להינתך - האומנם אפשר לעשות נתיך מאותו חומר שממנו עשויים מכבש דשא או קופסת שימורים? הנתיכים עשויים מסגסוגת מיוחדת, אמר לי אבי, שילוב של בדיל ועופרת ומתכות אחרות. לכל אלה יש נקודת התכה נמוכה יחסית, אבל נקודת ההתכה של הסגסוגת שלהן נמוכה עוד יותר. כיצד ייתכן הדבר? תמהתי. מהו סוד נקודת ההתכה הנמוכה כל־כך של המתכת החדשה והמשונה הזאת? ואם כבר, מהו חשמל, ואיך הוא זורם? האם הוא מין נוזל, בדומה לחום, שגם אותו אפשר להוליך? למה הוא זורם דרך מתכת, אבל לא דרך חרסינה? גם זה היה טעון הסבר.

היו לי שאלות בלתי־פוסקות, והן עסקו בכל הדברים כולם, אם כי בדרך־כלל הן חזרו סחור־סחור, פעם אחר פעם, אל המתכות שנכנסו בי כמו דיבוק. למה הן נוצצות? למה הן חלקות? למה הן צוננות? למה הן קשות? למה הן כבדות? למה הן מתכופפות, ולא מתנפצות? למה הן מצלצלות? איך ייתכן ששתי מתכות רכות כמו אבץ ונחושת, או בדיל ונחושת, מתחברות ויוצרות מתכת קשה יותר? מה נותן לזהב את הזהבות שלו, ולמה אינו מוכתם לעולם?

אמי הייתה סבלנית, על־פי־רוב, והשתדלה להסביר. אבל בסופו של דבר, אחרי שהתשתי את סבלנותה, היא הייתה אומרת: "זה כל מה שאני יכולה לספר לך - אם אתה רוצה לדעת יותר, תצטרך לשאול את הדוד דייב." קראנו לו "הדוד טוּנגסטֶן" מאז שיכולתי לזכור אותו, מפני שהוא היה יצרן של נורות חשמל, ונימות הלהט שלהן היו תיילים דקיקים של טונגסטן.

החברה שלו נקראה טוּנגסטָלַייט, ואני נהגתי לסור לביקורים תכופים במפעל הישן שלו בפָרינגדון ולראות אותו עובד, בצווארון מכונף, רשמי ונוקשה, ובשרוולים מופשלים. אבקת הטונגסטן הכבדה והכהה נכבשה, נכתשה בפטישים, דובקקה בחום עד שהאדימה, נמתחה לתיילים דקים יותר ויותר, ובסופו של דבר נהפכה לנימות. האבקה השחורה מילאה את החריצים בכפות ידיו של הדוד, ושום שטיפה לא יכלה לסלקה עוד (לשם כך היה צורך להסיר מעליו את כל רובד האפידרמיס, וגם אז, ניתן לחשוד, זה לא היה מספיק).

אחרי שלושים שנות עבודה עם טונגסטן, תיארתי לעצמי, נמצא היסוד הכבד הזה בריאותיו ובעצמותיו, בכל כלי דם ובכל איבר פנימי, בכל רקמה בגופו. בעיני היה זה פלא, לא קללה - גופו שאב מרץ וחוזק מהיסוד האדיר הזה, נעשה חסון ועמיד במידה כמעט על־אנושית. כל אימת שביקרתי במפעל, הוא היה מראה לי את המכונות או מבקש ממנהל העבודה שלו להראותן לי.

(מנהל העבודה היה איש גוץ ושרירי, מין פופאי בעל זרועות אדירות, עדות מוחשית ליתרונות העבודה עם טונגסטן.) מעולם לא נלאיתי מהמכונות המחוכמות ההן, שהיו תמיד נקיות למשעי וחלקלקות ומשומנות, או מהכבשן שבו נדחסה האבקה השחורה והחליפה את פרירותה הגרגרית בצפיפותם הקשה של מטילים אפורים, בוהקים. במהלך ביקורַי במפעל, ולפעמים גם בבית, היה הדוד דייב מלמד אותי על מתכות בעזרת ניסויים קטנים. ידעתי שהכספית, המתכת הנוזלית המשונה, היא חומר כבד וצפוף במידה שלא תיאמן.

אפילו עופרת צפה על פניה, כפי שהראה לי הדוד כשהניח כדור רובה עשוי עופרת בקערה של כסף חי. אבל אז הוא הוציא מכיסו מטיל אפור קטן, ולמרבה השתוממותי, זה שקע מיד אל הקרקעית. המטיל, אמר, עשוי מהמתכת שלו, מטונגסטן. דודי אהב את צפיפותו של הטונגסטן שייצר, ואת עמידותו בפני חום גבוה, ואת היציבות הכימית הגבוהה שלו. הוא אהב למשש אותו — את התיילים, את האבקה, אבל יותר מכול את המטילים הקטנים והמסיביים. הוא ליטף אותם, הוא איזן אותם (ברוך ובעדנה, כפי שנראה לי) בשתי כפות ידיו.

"משש את זה, אוליבר," היה אומר ומושיט לי מטיל. "שום דבר אחר בעולם לא נותן לך את ההרגשה של טונגסטן מדובקק." הוא היה מקיש על המטילים הקטנים, והם היו משמיעים צליל עמוק. "צליל הטונגסטן," אמר הדוד דייב. "לא דומה לשום דבר אחר." לא ידעתי אם זו אמת, אבל מעולם לא הטלתי ספק בכך.

כבנה הצעיר ביותר של הבת הכמעט צעירה ביותר (אני הייתי האחרון מבין ארבעה, אמי הייתה השש־עשרה מבין שמונה־עשר), נולדתי כמעט מאה שנה אחרי סבי מצד אמי, ולא הכרתי אותו מעולם. הוא נולד בשם מרדכי פרדקין, ב-1837, בכפר קטן ברוסיה. בנעוריו, הוא הצליח לחמוק מגיוס לצבא הקוזקים וברח מרוסיה בעזרת דרכונו של אדם מת בשם לנדאו; הוא היה אז רק בן שש־עשרה.

שמו היה עתה מרקוס לנדאו, והוא עשה את דרכו לפריס והלאה לפרנקפורט, שם התחתן (גם אשתו הייתה בת שש־עשרה). כעבור שנתיים, ב־1855, אחרי שבא לעולם בנם הבכור, הם עברו לאנגליה. לפי כל הסיפורים, אביה של אמי נמשך במידה שווה אל הרוחני ואל הגשמי. במשלח-ידו, הוא היה יצרן נעליים ומגפיים, שוחט ואחר־כך חנווני - אבל הוא גם היה בקיא ביהדות, מיסטיקאי, מתימטיקאי חובב וממציא.

רעיונותיו התרוצצו למרחקים: בין השנים 1888 ל-1891 הוא הוציא לאור עיתון, ג'ואיש סטנדרד, במרתף ביתו; הוא התעניין במדע האווירונאוטיקה שאך-זה בא לעולם והתכתב עם האחים רייט, שסרו לבקרו כשהגיעו ללונדון בתחילת העשור הראשון של המאה החדשה (אחדים מהדודים שלי עדיין זכרו את הביקור ההוא). הוא היה להוט אחר חישובים חשבוניים מסובכים, סיפרו לי דודותי ודודי, ואת אלה נהג לעשות בעל־פה בעת ששכב באמבטיה.

אבל יותר מכול קסמה לו המצאת פנסים - פנסי הבטיחות של כורים, פנסי כרכרות, פנסי רחוב - והוא הוציא פטנטים רבים על פנסים בשנות השבעים של המאה התשע־עשרה. סבא, איש האשכולות שקנה את השכלתו בכוחות עצמו, השתוקק בכל מאודו להעניק השכלה - ובמיוחד, השכלה מדעית - לכל ילדיו: לתשע בנותיו לא פחות מאשר לתשעת בניו. אם משום כך, ואם משום שהיו שותפים להתלהבויות הנשגבות שלו עצמו, שבעה מבניו הגיעו בסופו של דבר למתימטיקה ולמדעים הפיסיקליים, ממש כמוהו.

בנותיו, לעומת זאת, נמשכו ברובן למדעי האדם - לביולוגיה, לרפואה, לחינוך ולסוציולוגיה. שתיים מהן ייסדו בתי־ספר. שתיים אחרות היו מורות. אמי התלבטה בתחילה בין המדעים הפיסיקליים לאנושיים: הכימיה קסמה לה במיוחד בילדותה (אחיה הגדול מִיק אך־זה החל את הקריירה שלו ככימאי), אבל לאחר זמן נעשתה אנטומאית וכירורגית. היא לא איבדה מעולם את אהבתה, את רגשותיה למדעים הפיסיקליים, כשם שנותר בה תמיד היצר להעמיק אל מתחת לפני השטח, להסביר.

ולכן, אף־על־פי שהמטרתי עליה אלף שאלה ושאלה בילדותי, כמעט מעולם לא קיבלתי תגובות קצרות

רוח או בוטות, כי תשובותיה היו מדוקדקות והקסימו אותי (גם אם חלפו בדרך־כלל מעל ראשי). למן ההתחלה עודדה אותי לחקור ולדרוש. עם כל הדודים והדודות האלה (היו עוד אחדים, מצד אבי), מספרם של דודנַי היה קרוב למאה; ומכיוון שרוב בני המשפחה התגוררו בלונדון (גם אם היו לה שלוחות רחוקות באמריקה, ביבשת אירופה ובדרום אפריקה), היינו נפגשים כולנו לעתים תכופות, שבט שלם שהתכנס לאירוע משפחתי זה או אחר.

התחושה הזאת של משפחה מורחבת הייתה דבר שהכרתי, והתענגתי עליו, ככל שיכולתי לזכור, ונלוותה אליה ההכרה שעִסקנו, העסק המשפחתי, הוא לשאול שאלות, להיות "מדעיים" לא פחות מכפי שהיינו יהודים, או אנגלים. אני הייתי אחד הצעירים מבין הדודנים - בדרום אפריקה היה דודן מבוגר ממני בארבעים וחמש שנה - ואחדים מהדודנים האלה כבר עסקו במדע או במתימטיקה לפרנסתם; אחרים, שהיו גדולים ממני רק במקצת, כבר היו מאוהבים במדע. דודן אחד היה מורה צעיר לפיסיקה; שלושה למדו כימיה באוניברסיטה; ואחד, בן חמש־עשרה ופיקח מכפי גילו, הפגין כישרון מתימטי מבטיח מאוד. בכל אחד מאיתנו, הרגשתי בעומק עצמותי, היה משהו מסבא שלנו.

מתוך "הדוד טונגסטן"/ אוליבר סאקס. מאנגלית: עמנואל לוטם, זמורה ביתן, 350 עמודים