עשה לו את המוות

"פרידות", שיגיע לבתי הקולנוע אצלנו בסוף השבוע הבא, הוא דרמה פשוטה, מלאת הומור ורגש - לפרקים אפילו קיטשית למדי - שמגוללת את סיפורו של קוביאשי, נגן צ'לו צעיר שנאלץ לעזוב את טוקיו ולחזור עם אשתו לעיירה בה גדל לאחר שהתזמורת הכושלת בה הוא מנגן מפסיקה את פעילותה.

בהעדר מקור פרנסה מוזיקלי, קוביאשי מוצא עבודה בסוכנות המכינה מתים לקבורה – עבודה אליה מתגלגל בטעות אך מפתח אליה חיבה ומסירות, להן אפילו הוא עצמו מתקשה למצוא הסבר. עד מהרה הוא רוכש את המיומנות הנדרשת ולומד לאפר, להלביש ובאופן כללי ליפות את המתים - ואף זוכה לתגובה נרגשת מבעל שמתוודה כי אשתו מעולם לא נראתה יפה כל כך בימי חייה. זוהי אולי עבודה שטקסיה ומנהגיה זרים לצופה המערבי (או הישראלי) הממוצע, אך מהותה היא אוניברסלית לחלוטין - ועיקרה טמון במפגש המיסתורי הזה שבין החיים והמוות.

על הסט. הפקה מקומית, משמעות אוניברסלית

"כשעשיתי את 'פרידות' ממש לא כיוונתי במודע לרצות את הצופים בכל העולם", טוען טאקיטה. "אבל כשהייתי עם הסרט בפסטיבל בקוריאה שמחתי והופתעתי לגלות שהקהל המקומי נהנה ממנו, וצחק באותם קטעים כמו ביפן. מאוד מעניין אותי לראות איך יגיבו צופים ממדינות שונות ותרבויות שונות לסרט, כי בסופו של דבר - למרות שזהו סרט שהופק ביפן ועלילתו מתרחשת שם, המוות הוא משהו אוניברסלי, שאף בן אדם לא יכול להימנע ממגע איתו".

למוות יש כאן בהחלט תפקיד מכריע. הוא שמחולל את התפניות בעלילה, הוא שמעצב ומניע את חייהם של הגיבורים – קוביאשי, אשתו, המנטור המקצועי שלו והאנשים איתם הוא בא במגע. "אני חושב שהרגשתי קירבה מיוחדת לנושא הזה דווקא בזכות העובדה שההתמודדות שלי עם המוות היתה מוגבלת למדי עד אז", מספר טאקיטה. "אמנם יצא לי להשתתף בלוויות סטנדרטיות בחיי, אבל עד שהתחלתי לעבוד על הסרט, מעולם לא ממש חשבתי על הצד השני של הטקס - האנשים שלוקחים חלק בהכנתו ובביצועו. כל המלאכה הזו של הגיבור בסרט היתה די חדשה בשבילי.

"אמנם כשהייתי צעיר, לוויות היו נערכות פעמים רבות בתוך בית המשפחה והמוות היה עדיין תופעה קרובה ואינטימית יותר מהיום, אבל קשה לי להגיד שבאמת הבנתי מה המשמעות של כל זה. במהלך התחקיר שערכתי לקראת הסרט, בשלב מסוים פשוט נפל האסימון - הבנתי את התחושה הזו של מפגש מקרוב עם המוות, והבנתי שבני משפחתו של המנוח לא בזים למוות ולא מתעבים אותו. זה מפגש אחר לגמרי".

מישהו אמר מורבידי?

טאקיטה בן ה-53 החל את דרכו הקולנועית בתחילת שנות ה-80 עם סרטי פורנו רך מקומיים (ז'אנר המכונה במולדתו "סרט ורוד"), ורק ב-1986 יצא סרט המיינסטרים הראשון שלו, "!No More Comic Magazines", שזכה להצלחה בקרב הצופים והמבקרים כאחד. מאז, סרטיו של הבמאי זכו לפופולריות רבה במולדתו - מה שזכה לביטוי גם עם "פרידות" שהכניס עד כה למעלה מ-50 מיליון דולר ביפן. חלק ניכר מההכנסות הללו הוא חב לזכייה באוסקר, ששלחה כ-300 אלף איש לצפות בסרט בבתי הקולנוע בסוף השבוע שלאחר הטקס.

מוטוקי ב"פרידות". חזון שונה מזה של הבמאי

אך ההצלחה לא הגיע בקלות או בזריזות. קרוב לעשר שנים חלפו מהרגע בו הרעיון לסרט נולד במוחו של השחקן מאסאהירו מוטוקי (שמגלם בסרט את דמותו של קוביאשי) במהלך נדודיו בהודו חמש שנים קודם לכן, עד שהסרט מצא את דרכו לבתי הקולנוע ביפן. "התסריט המקורי היה שונה לחלוטין מזה שבו השתמשנו לבסוף", הוא מסביר. "השינויים המהותיים נגעו ליחסן של הדמויות למוות – אני הרגשתי שהמוות אינו אירוע אפל וקודר, אלא רגע של הומור וקסם".

איך היתה העבודה עם מאסאהירו מוטוקי? האם העובדה שהרעיון המקורי הגיע ממנו יצרה חיכוכים כלשהם?

"זה נכון שלכל אחד מאיתנו היה חזון שונה של הסרט והרעיון, אבל אני מאמין שכל אחד כיבד את השני ואת עבודתו. למרות השינויים והגלגולים שעבר הרעיון המקורי, למוטוקי היתה לא מעט השפעה על הסרט. הוא זה שהלך ללמוד את מלאכת הטיפול במתים והוא זה שהביא למסך את הקסם והחן של המקצוע. הוא ללא ספק הביא מתוכו הרבה מהאופי של הדמות הראשית".

"מעבר לכך, אני חושב שניסיתי להעניק איזשהו יופי מיוחד לקרבה המעיקה הזו למוות, ואת זה עשיתי באמצעות טיפולו של הגיבור בגופות. התחושה המדהימה שלוותה אותי כשחזיתי לראשונה בעבודה הזו של שילוח המת היא שנסכה בי את הביטחון לעשות את הסרט הזה. זה והעובדה שאחרי קריאת התסריט, למרות העיסוק הכמעט אובססיבי הזה במוות, הרגשתי מעודד. אני חושב שבסופו של דבר, זה תחביב של רוב הבמאים והיוצרים - החיפוש אחר הקסם שמסתתר מאחורי תופעות שאנשים אחרים מעדיפים לשמור מהן מרחק".