סערות יצרים

שמואל בן-ארצי, אביה של שרה נתניהו, יליד פולין 1914, הוא סופר משורר בעל תואר ראשון ושני בתנ"ך, בספרות ובלשון עברית מאוניברסיטת חיפה. היה חבר באצ"ל ובהגנה ולאחר קום המדינה היה מורה, מנהל ומחנך בישובים ברחבי הארץ.

הוא פרסם אחד-עשר ילקוטים בנושאי עיון ויהדות, שלושה ספרי שירה, שני ספרי ילדים, רומן, לארץ חמדה יולד (עקד, 1999) ואת רב-המכר נוֹבַרְדוֹק (ידיעות ספרים, 2007). "בין יוצרו ליצרו" מביא את סיפורו של בן-ציון, המתאבל על אשתו הראשונה והאהובה, ומתמודד עם נישואי הפשרה שלו לשושנה, על רקע חבלי הקליטה הקשים בארץ.   

לא אגזים אם אומר, שכל המושבה, אף שברובה חילונית היתה, כיבדה ואהבה את ר' שרגא לבמן, ששימש כשוחט ומשגיח על הכשרות בפנסיונים ובחנויות במשך הרבה שנים. הדוּר פנים היה. זקנו הבלונדי, שחוטי כסף החלו להתערב בו, עשוי היה תמיד. עיניו החומות, המאירות, אף שעצבות קבע נשקפה מהן, הביעו טוב לב. מורגל היה להיות לבוש תמיד בקפידה, הרגל שנעשה טבע משנות עלומיו. לבושו אופנתי היה וכמקובל בעולם הרבני הצעיר והמודרני יותר מאבותיו: חליפה בהירה, מחויטת, עם מגבעת אפורה בימי חול בקיץ, וחליפה כהה עם מגבעת חומה בחורף.

בן ארצי, בן 95 ועדיין כותב. (צילום: ניר דרום) 

רק בשבת נהג לחזור אל הקפוטה השחורה עם החתך הארוך, עד לאמצעה, בצד הגב, ואל מגבעת הקטיפה השחורה, רחבת התיתורה. עניבותיו, שמהן לא נפרד מחוץ לביתו גם בימים חמים, היו מותאמות לחליפותיו. "מאני מכבדותא." ואמנם לבושו המהודר והנקי ללא רבב הוסיף יופי ליופיו הטבעי. לא שאהב להתהדר, אלא שכך חונך, לכבד את האדם שנברא בצלם, נוסף למה שאמרו חז"ל, שתלמיד חכם אסור שיימצא רבב על בגדו.

גם בי עורר ר' שרגא רגשי כבוד, כל אימת שנתקלתי בו ברחוב והוא נענע כלפי באצילות את ראשו כמענה לברכתי. אך כבר בפגישת ההיכרות הראשונה שלנו ידעתי, שלא רק בגלל הופעתו המכובדת מלבר הוא זוכה כאן לחיבה הרבה ולהערכה הבלתי מסויגת, אלא, בעיקר, בגלל מידותיו התרומיות, אצילותו ויופיו מלגו.

דמות רבנית, חניך ישיבה ליטאית, הנוטה להתלבש בלבוש מודרני יותר ולנהוג בחברה בצורה פתוחה יותר, לא היתה כבר יוצאת דופן בארצנו בשנות החמישים והשישים; אך כאן, במושבתנו, הוא היה דוגמה יחידה ומיוחדת, מעוררת סקרנות והערכה רבה. בשם "הרב" כינוהו כולם בכבוד ובחיבה, אף על פי שמעולם לא ניצל את סמיכות הרבנות שלו ולא רצה להשתמש בתגא שלה.

כל יום, לאחר תפילת שחרית, היה עומד במבנה הבטון הקטן שהוקם לשם כך ליד בית הכנסת המרכזי, שוחט את העופות שהובאו אליו באותו בוקר, וזורקם החוצה למביאיהם דרך החלון הקטן. עם גמר מלאכתו היה חוזר לבית הכנסת ללמוד שעה אחת, ואחר כך הולך לפנסיון הקבוע שלו, יושב בפינתו הקבועה ואוכל את ארוחת הבוקר. עוד שעות אחדות היה מסתובב בפנסיונים, באִטליזים ובחנויות ובודק מה שטעון בדיקה, וחוזר לביתו לאחר ארוחת הצהריים בפנסיון.

לבד מתפקידיו הרשמיים שהיה מחויב אליהם לפי משרתו, היה, לעתים, ממלא מקומו של הרב דמתא בסידור חופה וקידושין, בהספד על איש חשוב שהלך לעולמו, ובתפקידים ייצוגיים אחרים מטעם הרבנות בימים שהרב דמתא המלומד, שהיה גם מרצה במוסדות גבוהים ומגיד שיעורים בתלמוד לבני תורה בעיר הסמוכה, לא יכול היה להופיע בעצמו.

את כל תפקידיו, הרשמיים והבלתי רשמיים, מילא ברצינות האופיינית לו, במסירות ובחביבות רבה. לא היה איש מבין הבאים עמו במגע בכל עניין שהוא, שלא מילא פיו שבחים על הרב הזה, המקדש שם שמים בהתנהגותו המעוררת כבוד. אך לא רק בתפקידיו הנ"ל קנה לו שם טוב וזכה להערצה רבה ולפופולריות נרחבת, אלא גם, ומוטב לומר בעיקר, בגלל היותו אוהב בריות ועושה חסדים בסתר ובגלוי.

מכל החוגים במושבה באו לשטוח לפניו את בעיותיהם האישיות והמשפחתיות; והוא, בסבלנותו הרבה, הטבעית כמעט, ובמידת החסד הטבועה בלבו, ניסה לעודד, לפשר, לחזק ידיים רפות, ככל אשר מצאה ידו. במיוחד בחר לו להתעסק בהשכנת שלום בין איש לאשתו, שהיתה בעיניו משימת החסד החשובה ביותר מכל המשימות האחרות שנטל על עצמו.

לגמרי במקרה יצא כך, שפגישת ההיכרות הראשונה שלי עמו והפגישה הטראומטית האחרונה, לאחר פגישות רבות שבינתיים, התקיימו לאחר ששנינו הזדמנו לגמול חסד של אמת: הראשונה - בהלוויית תלמידה מצוינת שלי, שנקטפה באִיבה; והאחרונה - בהלוויית אחד מיקירי המקום.

ביום פגישתנו הראשונה, לפנות בוקר, נפחה את נשמתה הטהורה תלמידתי אורית ז"ל. ידעתי שהיא חולה במחלה קשה, בסרטן המוח; פעמים אחדות גם ביקרתיה. לאחר שנותחה גברה התקווה שתישאר בחיים, אך, לצער הכול, התבדתה התקווה הזו, והיא הלכה לעולמה בגיל שבע עשרה. ההלוויה נקבעה לשעה שתיים אחר הצהריים. זמן קצר לפני מועד ההלוויה באתי הביתה מבית הספר, ובטרם הספקתי לנוח קצת ולאכול, צלצל הטלפון.

"המורה בר משה? מדבר השו"ב, שרגא לבמן. שלום! לא איש בשׂורות אנוכי היום. ברוב צער ותוגה נטול עלי להודיעו, שאורית, אורית, זיכרונה לברכה (הפסיק לרגע קל), טובת השכל וחוכמת הלב, השיבה נפשה הטהורה לבוראה היום עם שחר. 'ד' נתן וד' לקח. יהי שמו מבורך.' ומה אנו ומה חיינו כי נדרוש במופלא ממנו. כיוון שבימיה האחרונים התרפקה אורית הרבה על שנות לימודיה האחרונות בבית הספר הממלכתי והזכירה כמה פעמים את כבודו, שהיה מחנכה בשנים ההן, ביקשוני הוריה להתקשר עמו ולבקשו, שיעשה עם בתם חסד אחרון ויספידה על יד קברה הפתוח.

ומי יתן שלא נדע דאבה עוד, במיוחד דאבה נוראה כזאת של ילדים מתים על פני הוריהם. ועל אסון כזה צריך, בוודאי, להתפלל 'ובילע המוות לנצח'." על אף פנייתו אלי בגוף שלישי ובשם הוריה של אורית ז"ל, חשתי בחמימות מה בקולו, והנחתי שכבר שמע עלי משהו, אולי מפיהם של אורית ז"ל והוריה, או מאחד מאנשי ועד ההורים של בית ספרי, שהייתי אז מנהלו, והוא רוצה להכירני.

למרות הנסיבות העצובות והצער שהקיף את לבי למשמע הבשורה הקשה, חלפה בי תחושה נעימה שלא מדעת, שצפויה לי היכרות רבת עניין עם איש נפלא ומסתורי במקצת זה, שאותו השתוקקתי להכיר מקרוב, לתהות על קנקנו ולדלות ממנו משהו על חייו בעבר ובהווה. "קנה לך חבר," הרהרתי בהניחי את שפופרת הטלפון במקומה; אולי זימן לי מזלי כאן חבר מן הסוג שאני זקוק לו ביותר, ועלי "לקנותו" לי בכל מחיר.

אף על פי שמעולם לא הספדתי איש, לא יכולתי לסרב לבקשת הוריה של אורית תלמידתי על ידי שליחהּ המכובד, ר' שרגא, ונעניתי לו. לא אתאר כאן מה שהתרחש בבית העלמין בעת הקבורה: התעלפותו של האב הגברתן, יבבתה שוברת הלבבות של אמה, בכייתם של המלווים הרבים, וכל מה שעבר עלי באמצע ההספד, כדי שלא לערב סיפור בסיפור, ואעבור מיד לפגישה עם הרב שרגא לבמן.

לאחר ניחום האבלים במורד בית הקברות, כשישבתי כבר באוטובוס, קם ממקומו והתיישב לידי. הודה לי על שהסכמתי להכין דברי הספד בשעה הקצרה שעמדה לרשותי עד ללוויה. למרבה פליאתי עבר פתאום לדבר אלי בלשון נוכח, "דבריך נאמרו מתוך כאב אמיתי וברגש כן ועמוק של השתתפות בצער המשפחה. לא לחינם אמרו חז"ל, שהמורה הוא שותפו הרביעי של האדם, מלבד הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו."

כשהאוטובוס נעצר בתחנה שבה עמדתי לרדת, פנה אלי שוב בסגנונו המליצי ואמר, "מכותלי דבריך

הכרתי, שבן תורה אתה וליחך לא נס; ואולי גם לא כהתה עינך מלעיין בדף גמרא. אפשר תמצא זמן להיכנס אלי במוצאי שבת ל'שיחת חולין של תלמידי חכמים'? הרי שנינו אנשי ספר אנחנו. אתה מרביץ תורה בבית ספרך ואני בבית מדרשי במושבה. שנינו משתדלים לזכות קצת את הרבים..." שמחתי בלבי. להזמנה זו חיכיתי בסתר לבי.

"אבוא בנפש חפצה ובלי נדר במוצאי שבת הקרובה או במוצאי שבת אחרת," עניתי לו וירדתי מן האוטובוס. לא אכחיש גם זאת, שפנייתו אלי כאל בן תורה ובתואר תלמיד חכם, אחרי שנים רבות שלא נמצאתי בחברת תלמידי חכמים העוסקים בתורה, דגדגה קצת את יצר הכבוד שלי. משמע, לא רק מורה עממי, אחד מִני רבבות מורים ומורות, חברים בהסתדרות המורים, אני, אלא מחובר אני עדיין במשהו להסתדרות בלתי מאורגנת, כל עולמית, של תלמידי חכמים. הרי הכיר בי כבן תורה ואמר במפורש, שהוא מזמינני לשיחת חולין של תלמידי חכמים.

• מתוך "בין יוצרו ליצרו"/ שמואל בן ארצי, ידיעות ספרים, 278 עמ'