שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רוזה מרציפן
    "כלל ראשון: אל תקרא לי ד"ר הלברשטם. אני רוזה". ספרו החדש של פרופ' אמנון רובינשטיין, "כניסה נפרדת", מכיל 18 סיפורים קצרים. קבלו את הסיפור על גברת רוזה

    כניסה נפרדת

    "כלל ראשון: אל תקרא לי ד"ר הלברשטם. אני רוזה".

    עַלי מתבונן בבעלת הבית. פניה קמוטות וכמושות, רק משקפיה המיושנים חלקים ושטוחים.

    "כן, גברת רוזה".

    אבל עיניה מלאות חיים, כשל אישה צעירה.

    "לא, לא. אל תקרא לי גברת רוזה. בלי גברת. פשוט רוזה".

    ואישה כמוה, החיה לבדה, לא חוששת להכניס גבר צעיר לדירה שלה?

    "לקרוא לך רוזה?"

    "כן, כן. אל תחשוש. כך נהגתי עם כל הדיירים. כולם קראו לי בשמי הפרטי וגם אני קראתי להם בשמותיהם הפרטיים. עלי. אקרא לך עלי. בלי פורמליות. בלי צרמוניות".

    עלי. רך וצלול הוא השם.

    "כן, רוזה. בלי צרמוניות".

     

    "עם חלק מהם כה התיידדתי, עד שאני שומרת על קשר איתם. עד היום הם באים לבקר אותי, את רוזה הזקנה שלהם."

    "כן, רוזה".

    "וגם איתך, עלי. בבקשה אל תסתכל עלי כעל בעלת בית. המילה הזו – 'בעלת בית' – מפחידה אותי. לא, לא. תראה אותי כבת משפחה. אתה רחוק מהמשפחה שלך, ואני - כאן".

    "כן, רוזה".

    "אבל יש כמה כללים שאתה צריך לשמור עליהם".

    "כן, רוזה".

     

    "לחדר שלך יש כניסה נפרדת. ישר מהחצר. זה היתרון של קומת קרקע. אם לא היתה כניסה נפרדת, לא הייתי משכירה את החדר. במקור היתה כאן מרפסת. אבל מי צריך מרפסת בקומת קרקע?" היא משתתקת לרגע וממשיכה. "אני גדלתי כאן, בדירה הזאת. עם הורי הייקים. אתה יודע מה זה יקים, עלי?"

     

    "כן, כמובן".

    "וכאשר הם הלכו לעולמם, נשארתי כאן, ברחוב פרישמן. הדירה היתה גדולה מדי בשבילי אז שיפצתי חדר אחד להשכרה, הוספתי מקלחת ושירותים נפרדים. למעשה, דירת חדר נפרדת, כדי שלא תהיה הפרעה אחד לשני. תמיד העדפתי להשכיר את החדר לסטודנטים".

    עלי אינו אומר דבר.

    "אני בכלל לא מתערבת במה שקורה בחדר שלך ולא במי שבא או באה אליך".

    "תודה, רוזה".

     

    "אבל לא אחרי חצות. אחרי חצות חייב להיות שקט. אני שומעת רעשים דרך הקירות. כל רעש קטן. סיכה נופלת – אני שומעת אותה. בבתים האלה, שנבנו בשנות החמישים, אין בידוד ראוי לשמו. הרעש הקטן ביותר מקפיץ אותי ואז אני לא יכולה להירדם בכלל. אתה מבין אותי, עלי? אני לא אשן כל הלילה אם אשמע רעש מהחדר שלך".

    "כן. אני מבין רוזה".

    "אני אישה פרוגרסיבית. ליברלית. בגלל זה שלחו אותך לשכור חדר אצלי".

     

    "והשכנים יודעים?"

    "השכנים? הם לא מעניינים אותי. ואתה לא תפגוש אותם. בגלל..."

    "הכניסה הנפרדת. אני מבין. אבל אני לא רוצה אי-הבנות איתם. אני לא רוצה שיגלו אותי פתאום ויעשו בעיות..."

     

    "אני מצפצפת על השכנים. אני באה מבית מיוחד. אבא שלי כתב ב'ניו-אאוטלוק' בשנות החמישים. סבא שלי היה חבר "ברית שלום" בשנות השלושים. חבר של מגנס. אני עצמי פעילה ב'שלום עכשיו' וב'בצלם'. אז מה אכפת לי מה אומרים השכנים?"

    רוזה מתבוננת בעלי. הוא נראה לה ילד. שחור תלתלים. עושה רושם נבון. עורו שחום ועיניו רכות וכמהות. לבוש לפי מצוות האופנה, ג'ינס צרים ומחוררים וטי-שרט לבן המבליט את שרירי גופו. שפעת תלתליו השחורים נופלת על מצחו, גולשת משני צדי פניו ומגיעה עד לכתפיו.

     

    רוזה מוסיפה: "בעיני אתה קודם כל בן אדם, אחר כך אתה ישראלי ורק בסוף –ערבי. אצלי העיקר זה מֶנטשליכקָייט - אנושיות. אנושיות פשוטה. 'כל האנשים אחים הם' - כך כתב שילר, ובטהובן הלחין למילים אלה את המוזיקה הנפלאה שלו. אתה מכיר את זה, עלי? לא? חבל. אשמיע לך את המוזיקה הזו. אחרי ששומעים את הקטע הזה, מתרחב הלב. כולנו אחים ואחיות. כולנו בני אותו אב קדמון. ושילכו השכנים לכל הרוחות".

     

    "כן רוזה. את צודקת. יהודים וערבים הם בני-דודים".

    "וחוץ מזה אתה מדבר עברית כמו יהודי".

    "זה על שום שהלכתי לבית ספר יהודי".

    "מיד מרגישים. אתה מדבר ממש כמונו. אתה נראה כמונו. אתה כמונו".

    "כולנו אחים ואחיות".

    "כן. אסור לשכוח זאת גם בימים קשים אלה".

    "אבל המשטרה ומשמר הגבול לא מבינים את זה. וגם השכנים..."

     

    "השכנים לא מעניינים אותי. יש לך כניסה נפרדת. לא תראה אותם בכלל. אתה נכנס ישר מהרחוב דרך הגינה לחדר שלך ושם יש לך קומקום חשמלי וגם פריג'ידר קטן. אתה עצמאי שם. אתה יכול להביא לחדר את מי שאתה רוצה. אני לא אראה אותו או אותה, בכלל. בגלל הכניסה הנפרדת. אבל יש עוד דבר אחד".

     

    "כן רוזה..."

    "פעם בשבועיים באים לכאן חברים לנגן מוזיקה קאמרית. רביעייה. אני מנגנת בוויולה. אנחנו מנגנים יופי. ביום חמישי בערב. בין חמש לשבע. בשעתיים האלה מוכרח להיות שקט מוחלט. אחרת אנחנו מאבדים את הריכוז."

    "מאה אחוז".

    "זה לא קשה לך מדי?"

    "בכלל בכלל לא".

    "ואם תרצה משהו, אם יש בעיה, רוזה תמיד כאן. תדפוק על הדלת ואני כאן".

     

    "אז מה את אומרת?" שואלת רוזה את אחותה שבאה ממקום מגוריה במצפה בגליל..

    "ומה אומרים השכנים?"

    "לא אמרתי להם מילה. הדירה הזו היא שלי והם לא פוגשים אותו כשהוא בא ויוצא".

    "ואם ידעו?"

     

    "אם ידעו, אגיד להם שבהכרזת העצמאות כתוב שיהיה לערבים שוויון זכויות מלא. וסטודנט ערבי שלא מוצא חדר לגור בו כשהוא לומד באוניברסיטת תל-אביב, זו תופעה בלתי נסבלת וגם מסוכנת. המרירות ותחושת הקיפוח יהפכו אותו למסוכן. וחוץ מזה אספר להם מי היה אבא שלנו ומי היה סבא שלנו. אומר להם שאנו משפחה שכזאת. ששוויון בין בני האדם הוא אצלנו עיקרון מקודש. ואם הם לא יבינו, אצפצף עליהם. עלי יישאר כאן".

     

    "את מוכנה לריב איתם בגלל בחור ערבי?"

    "כן. והוא לא בחור ערבי. הוא סטודנט ישראלי. אני רואה בעינייך שאת לא מסכימה אתי".

    מחדרו של עלי עולים צלילים של שיר ערבי.

    "את יכולה לבקש ממנו שינמיך את הווליום? רק זה חסר לי; מוזיקה ערבית ועוד בבוקר!"

     

    רוזה דופקת על דלת חדרו של עלי ופונה אליו בעד לדלת: "עלי, בקשה לי אליך. אחותי ישנה אצלי בלילה. תוכל להנמיך את הרדיו? זה מאוד מפריע לה. לא לי. אני דווקא מחבבת את צלילי המזרח. אום כולת'ום. לי זה לא איכפת".

    עלי עונה מחדרו, "ואם הייתי מנגן מוצארט? גם אז זה היה מפריע לה?"

    "כן. בוודאי. אחותי לא גזענית. אנחנו שתינו ממחנה השלום!"

    עלי מנמיך את עוצמת הקול. המוזיקה הערבית נשמעת חרישית.

     

    "רוזה, אני מוכרחה לומר לך משהו," אומרת אחותה. "העסק הזה עם עלי לא פשוט. נכון. כולנו בעד שוויון זכויות. כולנו בני אדם. אבל הימים האלה אינם ימים פשוטים. אלה הם ימים של טרור ואינתיפאדה, ומתרחשים דברים איומים. אצלנו במצפה – מצפה של שמאלנים – היה גנן שממש אומץ על ידי זוג חברים שלנו.

     

    מה לא עשו למענו? מה לא נתנו לו? את הבגדים של הבעל; את האוכל לשבתות; ביקרו אצלו בכפר; הכירו את אשתו ושלושת ילדיהם; למדו כמה מילים בערבית. הכול. מה שאת רק רוצה. ואז, בזמן מהומות אוקטובר, כשהחברה שלי נשארה לבד בבית, הוא שלף סכין ובקריאת 'אללהו אכבר' התנפל עליה ודקר אותה בבטן. הטיסו אותה לבית החולים בנהריה. בקושי הצילו אותה. גם זה חלק מהחיים בימינו".

     

    "סיפור נורא. אבל עלי הוא נחמד, עדין וגם נבון – לא ראיתי בחור כמותו עם עיניים כאלה".

    "האמיני לי, גם הגנן הזה היה חומד של בחור. לכולנו היה בו אמון מלא. ואת כאן לבדך. בלי מישהו שיגן עליך. לא הייתי אומרת לך את כל הדברים האלה אילו היה כאן גבר. אילו היית נשואה. אבל להכניס גבר ערבי לבית שבו גרה אישה יהודיה לבדה? לא, זה לא. בשום פנים ואופן לא".

     

    בעד החלון רואה רוזה שלושה בחורים צעירים עולים בכניסה הנפרדת לחדרו של עלי. "אם לא אשכיר לו את החדר, הוא לא ימצא חדר בשום מקום ולא יוכל ללמוד באוניברסיטת תל-אביב," היא אומרת. "אני לא יכולה לגרש אותו כעת. אולי עשיתי טעות כשהסכמתי... אבל לסלק אותו כעת? איני יכולה. פשוט זה נגד כל האינסטינקטים שלי".

    "אל תדברי שטויות. תסבירי לו שאחותך מתנגדת. תני לו פיצוי כספי שיוכל לשכור חדר אחר – אולי חדר עם עוד כמה סטודנטים ערבים חברים מהאוניברסיטה".

     

    בזווית העין רואה רוזה עוד שני בחורים עולים במדרגות המובילות לכניסה הנפרדת. מה הם עושים כולם אצל עלי? ועוד בשעה כל כך מוקדמת? אולי כדאי שתיכנס לחדר ותפתיע אותם? אולי תסביר לעלי שלמרות הכניסה הנפרדת, אי אפשר להפוך את החדר למקום מפגש של מי יודע מי?

    "ואת גם יכולה להגיד לו שהשכנים מתנגדים. לא את. השכנים".

    לפתע, נקישות על דלתה. עלי נכנס, חיוך על פניו. "רוזה שלום. מה נשמע?"

    "תכיר את אחותי שבאה מהגליל. שכנה שלך. גרה במצפה".

     

    ריח של אפטרשייב מתקתק אופף את עלי. ניחוחו גורם לרוזה סחרחורת קלה. איך עלי יכול להשתמש בבושם זול ומגעיל כזה? זהו ריח של בושם ערבי, היא חושבת, והודפת את המחשבה הזו מראשה. לא, לא. זהו סתם בושם וולגארי שכל הצעירים משתמשים בו היום.

     

    "נעים מאוד," הוא אומר. "באו אלי כמה חברים ונגמר לי הקפה. אולי יש לך קצת לתת לי?

    אחזיר לך בערב".

    "חברים? כמה חברים?"

    "שניים-שלושה".

    "כל כך מוקדם בבוקר. ומה אתם עושים בחדר שלך?"

    "מתכוננים לבחינות".

    "לבחינות? באמצע השנה? על כל פנים, הנה הקפה".

     

    "כן, יש לנו בחינות גם באמצע השנה. עובדים קשה. תודה, רוזה. אחזיר לך את הקפה מאוחר יותר".

    כשהוא יוצא מחדרה פונה רוזה אל אחותה במבט מנצח. "נו, מה את אומרת על הבחור?"

    "נחמד מאוד. כמעט כמו הגנן שלנו".

     

    רוזה מבחינה בעוד בחור העולה במדרגות אל חדרו של עלי. לא מזמן נכנס וכבר כל כך הרבה מבקרים. איך הם יודעים את כתובתו? ומה פתאום כולם מחליטים להתכונן לבחינות? הבחינות מתקיימות בסוף השנה וכעת אמצע השנה. שטויות! עלי צודק. יש בחינות משך כל השנה ויש לו טלפון באמצעותו הודיע לחבריו היכן הוא גר. אך בכל זאת, כל כך הרבה סטודנטים ערבים – כמעט מחלקה – כולם לומדים רפואה? כל כך מוקדם בבוקר? ומתי ילמדו אם לא בבוקר?

     

    מזל שהשכנים לא ראו את כל אלה נכנסים לדירתה. מזל שיש כניסה נפרדת. היא מתנערת. אחותה מפחידה אותה לשווא. עלי הוא כבשה תמימה ושום כוח בעולם לא ישכנע אותה שהוא מחבל או שהוא עשוי לפגוע בה תוך כדי קריאות 'אללהו אכבר'. היא לא תאזין לקולות הפחד והאימה. קולותיה הם קולות התקווה – התקווה לשלום, לאחווה ולדו-קיום בין יהודים לערבים.

     

    למחרת חוזרת אחותה למצפה שלה, בגליל. רוזה חשה שהביקור עשה לה משהו רע. מדי פעם בפעם היא מעיפה מבט לעבר המדרגות העולות מהגינה ומובילות לכניסה הנפרדת של עלי. היא מוכרחה לדבר איתו. יותר מדי צעירים באים לבקרו בכל שעות היום. זה לא קשור למה שאמרה לה אחותה. החדר שלה לא צריך לשמש מקום מפגש המוני.

     

    "ד"ר הלברשטם, שלום שלום," מברך אותה השכן הפעיל בוועד הבית העומד על מפתן דלתה. "מה שמעתי? שהשכרת חדר בדירה שלך לערבי?"

    "כן. זהו סטודנט מהגליל. המליצו עליו מהאוניברסיטה. בחור עדין ונחמד, שחרחר ונבון. כדאי לך להכיר אותו".

    "ובלי להתייעץ איתנו? בלי להגיד לנו מילה?"

    "אתם יודעים שאני משכירה חדר לסטודנטים. זה לא אמור להפריע לכם".

    "סטודנטים, כן. את זה אנחנו יודעים. אבל צעיר ערבי – זה משהו אחר לגמרי. את יודעת, היו כבר מקרים".

    "ודאי שאני יודעת. אבל לא עלי. עלי הוא משהו מיוחד. בן אדם. כמונו".

    "כן. ככה גם אמרו על הגנן הזה מהמצפה בגליל".

     

    "פנאטיים יש בכל מקום. ובכלל, מי מסתכן? אתם או אני? אני מאמינה בו. גם אם אתה צודק, הסכנה נשקפת לי, ולי בלבד. גדלתי על עקרונות מסוימים ואני לא יכולה לסטות מהם. אבל תירגע, כל זה הוא רק חשש-שווא. עלי הוא אדם נפלא. אנושי. כל מה שהוא רוצה זה להיות רופא".

     

    "רופא. בוודאי. כמו דוקטור חבש. וזה לא נכון שרק את מסתכנת. את מסכנת את כולנו. את בכלל יודעת מה הוא זומם שם בחדר? הוא יכול לפוצץ את כל הבית. כבר היו מקרים. רק לפני שבועיים היו כאן הפיגועים באוטובוסים ברחוב דיזינגוף. שני צעדים מהבית שלנו, ובאחד מהם – לא שמעת ברדיו? – סייע ערבי ישראלי".

    "עשה לי טובה, אפגיש אותך איתו".

     

    "לא. אין טעם. גם אם אשתכנע שעלי שלך הוא אחד מ'למ"ד ו"ו', עדיין יכולים המחבלים לאיים על משפחתו שם בגליל ולאלץ אותו להיות שאהיד. חשבת על זה?"

    "אני מצטערת. אמרתי לך, יש לי עקרונות מסוימים ולא אוותר עליהם. לא, לא אוותר".

     

    בערב יום המחרת רואה רוזה אדם מבוגר עולה במדרגות המובילות אל חדרו של עלי. זה בוודאי אינו סטודנט. הוא אינו מתכונן לבחינות. מה הוא עושה כאן? רוזה מחליטה לדפוק על דלתו של עלי ולהיכנס לחדרו.

    "אהלן רוזה. בואי בבקשה, תיכנסי".

     

    רוזה מבחינה בשינויים שחלו בחדר. על הקיר תלויה תמונה של מסגד כיפת הסלע ומתחתיה כיתוב בערבית. על השולחן - מחשב נישא ונראה בו טקסט בעברית, מלווה באיורים רפואיים. בחדר עומד ניחוח עז של קפה העולה מהפינג'אן שעל הכירה החשמלית ויש גם ריחות אחרים - של תבלין חזק שרוזה אינה מזהה והריח החזק והמרתיע של האפטרשייב.

    "תכירי , רוזה. זהו אבו-ג'יהאד. דוד שלי מצד אמא. גם הוא מהכפר שלנו".

     

    "אבו-ג'יהאד? איזה מין שם זה?"

    "ג'יהאד זה לא מה שאת חושבת," אומר הגבר המבוגר. "זה שם מקובל אצל הערבים. הבן שלי, ג'יהאד הוא בן עשרים וחמש. קיבל את השם לפני האינתיפאדה. כשהיה שקט, כשלא היה טרור".

    "מה מביא אותך לתל אביב?"

    "באתי לראות אם הכול בסדר עם החבּיבּ שלנו, עלי, ואיך הוא מסתדר בתל אביב. אבל היה קשה להגיע. כל פעם חיבּוש. וזהות. חיבּוש וזהות. לקח הרבה זמן".

    "כן, זו באמת שערורייה איך שמתנכלים לכם. חתמתי על עצומת מחאה בעניין זה".

    עלי מהנהן בראשו. "רוזה היא שמאלנית," הוא אומר לדודו. "ממחנה השלום".

     

    "גברת רוזה," מחייך הדוד. "אני מודה לך בשם המשבּחה שלנו. הצלת את עלי. חיבּש מקום ולא מצא במשך חודשים. כל הכבוד, גברת רוזה".

    רוזה מחייכת בחזרה. "ואיך המצב בכפר?" היא שואלת.

    "מה אגיד לך גברת רוזה, המצב קשה. אין עבודה. אין ברנסה. אין יהודים שבאים לקנות. אין כסף לאוכל".

    "והקיצונים לא מנצלים את המצב הזה לגייס עוד שאהידים?"

    "מנצלים ועוד איך מנצלים! אבל אנחנו משבּחה של מתונים. רוצים לחיות בשלום עם היהודים. יש לנו ידידים יהודים טובים בקיבוץ השכן. תמיד שומרים על החוקים. אצלנו במשבּחה אין קיצוניים".

     

    "אני אגיד לך למה אני שואלת. בתל אביב מפחידים אותנו שהמחבלים יפעילו לחץ על אנשים כמותכם. אני, לא מאמינה בזה, אבל ככה אומרים האנשים." בלבה גואים ספקות. האם זה באמת דוד של עלי? אין שום דמיון ביניהם. הוא נראה לרוזה טיפוס חשוד; דו-פרצופי. אחד כזה בוודאי יכול להיות שליח של מחבלים. וחוץ מזה, כשהיא נזכרת עכשיו באופן שבו הוא עולה במדרגות נדמה לה שטיפס בשקט-בשקט, כמבקש שאיש לא ישמע את צעדיו.

     

    ככה לא נכנס דוד לחדר של קרוב משפחתו. אחד כזה יכול לנסות לשכנע את עלי התמים להיות שאהיד ולהסריט אותו לפני שיתפוצץ עם חגורת הנפץ. על טיפוס כזה היא מאמינה הכול. לא על עלי – הוא משהו מיוחד במינו. יש לו מבט רך ועצוב בעיניים.

     

    כשהיא יוצאת מן החדר לבה כבד עליה. היא נכנסת לחדרה, מסירה את איפור היום, סורקת שערה המתדלדל ועוטה את כתונת הלילה הישנה והטובה. הדוד לא נראה לה אמין; משהו בעיניו נראה לה חתרני ולא כשר. היא שמה לב לכך שגם עלי השפיל מבט והתחמק מקשר-עין עם מי שאמור להיות דודו, והשם הזה – אבו ג'יהאד – ממש מעביר בה צמרמורת. מצד שני, היא אומרת לעצמה, אין היא מכירה כלל את אורח החיים והנימוסים בין הערבים ויתכן שלא היה כאן אלא גילוי של התבטלות של צעיר ערבי בפני דוד מבוגר יותר. ואולי באמת השם "ג'יהאד" הוא שם נפוץ בין הערבים. עם ספקות אלה היא נרדמת.

     

    בבוקר היא פוגשת בחדר המדרגות את שכנתה הוותיקה מהקומה השנייה. היא לא משיבה לה שלום ומפנה אליה את גבה. שתיהן יורדות יחד במדרגות ללא אומר ודברים. למטה עומדת השכנה מקומת הקרקע – ידידה מהימים שבהם היו הוריה בחיים. גם היא מתעלמת מרוזה, שותפה לצעד גס רוח זה. היא מוחרמת בבית בו היא גרה שנים כה רבות.

     

    כל היום היא מסתובבת עם מועקת המפגש בחדר המדרגות. מי היה מאמין ששכנותיה הטובות גם הן גזעניות? היא אפופת זעם ורחמים עצמיים. עם לילה היא נכנסת למיטתה. שום קול לא עולה מחדרו של עלי.

    לאחר חצות היא מתעוררת: רעש מוזר נשמע מחדרו של עלי, חודר מבעד לקיר. לא מוזיקה. לא קול שיחה. קול של מתכת נוגעת במתכת. רעש מתמשך. משהו נפתח. משהו נסגר. מה הוא עושה שם בשעה כה מאוחרת? פותח קופסאות שימורים? מכין ארוחת לילה? אולי אחותה והשכן צדקו ויש כאן משהו חמור ביותר? אולי זה קשור בביקורו של אותו אבו ג'יהאד?

     

    ואולי כל זה אינו אלא פרי דמיונה החולני והחרדות שהטמיעו בה אחותה והשכנים הגזעניים – חרדות המנוגדות להשקפת עולמה. רוזה מחליטה להיכנס לחדרו של עלי. היא פוסעת יחפה ועומדת להקיש על דלת חדרו, אך אז היא נזכרת כיצד היא נראית: נטולת איפור, עם עיניים טרוטות ממועקה, עם קרם לילה וכתונת השינה הבלה מזוקן. היא משנה דעתה, נסוגה חרישית לחדרה וחוזרת למיטתה. מה תאמר לדיירהּ מחר בבוקר? תחשיד אותו בהכנת חגורת נפץ? תדרוש ממנו להסביר מה פשר הרעשים שעלו מחדרו לאחר חצות? היא מתהפכת במיטתה, נואשת במצוקתה ומקבלת לבסוף החלטה.

     

    "עלי, הי, היכנס בבקשה... אני מוכרחה לדבר איתך על משהו חשוב. אתה יודע מה יחסי אליך ואתה גם מכיר את השקפת עולמי... שמחתי מאוד כאשר שלחו אותך מהאוניברסיטה לשכור את החדר... ונהניתי מאוד מסעודת השבת שלנו בסוף השבוע הראשון שלך בדירה. בגלל כל הסיבות האלה, קשה לי להגיד לך את מה שאני עומדת לומר לך".

     

    "רוזה, אל תגידי... אל תוציאי אותי מהחדר... אין לי מקום אחר לגור בו... שמתי לב שבזמן האחרון היחס שלך אלי השתנה וגם ראיתי את העיניים שלך כשהדוד שלי ביקר אצלי..."

     

    "יש דבר אחד שאתה צריך לזכור, עלי. אני אישה בודדה. חיה לבד. אני חסרת אונים. חסרת ישע בפני סכנות שונות. השכנים מחרימים אותי מפני שהכנסתי ערבי לבנין שלהם." דוק של דמעות מכסה את עיניו של עלי. "מה אני צריך לעשות? כל מה שאני רוצה זה ללמוד רפואה... להיות רופא. זה החלום שלי.

     

    במאמצים רבים התקבלתי לפקולטה בתל אביב. אין פקולטה ערבית לרפואה בישראל. אני לא רוצה לנסוע ללמוד בחו"ל. אין למשפחה שלי מספיק כסף וכל החברים שלי כאן. רוזה, מה אני צריך לעשות? מה? תגידי לי את. כל כך טוב לי אצלך, כל החברים שלי מקנאים בי... רוזה בבקשה. אל תגידי לי את מה שאת רוצה להגיד לי...""מה היה הרעש הזה שהיה בחדר שלך לאחר חצות? לא נרדמתי עד שעות הבוקר!"

     

    "רעש? איזה רעש? אחרי שתיים-עשרה אני לא שומע רדיו."

    "שמעתי רעש מוזר בשעה אחת אחר חצות..."

    "לא, לא היה שום רעש... אני סוגר את הרדיו בשעה שתיים-עשרה בדיוק ועובר לשמוע מוזיקה בווקמן..." הוא משתתק. מנסה להיזכר. "אני חושב שאני יודע על מה את מדברת," הוא אומר לבסוף. "הבטריות של הווקמן נגמרו. פתחתי את המכשיר והחלפתי אותן... מבטיח לא לעשות את זה יותר..."

    "זה לא נשמע כרעש של בטריות מוחלפות".

     

    "רוזה, תני לי דקה ואני מביא לך את הבטריות הישנות. את חושדת בי שאני שאהיד? אני עלי? אני שאהיד?"

    "אני לא חושדת בשום דבר. אני אישה בודדה ויש לי שכנים מודאגים. היו כבר מקרים. אני בלחץ נפשי איום. אם לא הייתי לבדי בדירה, זה היה סיפור אחר... פשוט לא ישנתי כל הלילה..."

    "בגלל הבטריות?"

     

    "כן, בגלל הרעשים ובגלל מצבי הנפשי... אומר לך מה אני רוצה להציע... אשבור את החסכונות שלי ואתן לך כסף – הרבה כסף – כך תוכל לשכור דירה שלמה לעצמך. זה יפתור את כל הבעיות".

    "אבל רוזה, איזה יהודי ישכיר לי דירה? מי יסכים שצעיר ערבי יגור בבניין שלו? עד שהגעתי אליך נתקלתי כל הזמן בסירובים משפילים. ואצלך כל כך טוב לי".

    רוזה אינה מסוגלת להגיב.

     

    עיניו של עלי שוב מתכסות דמעות. "מה אתם רוצים מאיתנו? מה אנחנו צריכים לעשות כדי להוכיח שאנחנו אזרחים שומרי חוק... שאנחנו לא שאהידים? מה אתם רוצים שנעשה? שנהגר? שלא נחיה על האדמה שלנו?"

    "אילו לא הייתי אישה בודדה..."

     

    "אבל גם אני בודד. אני לא מרגיש בבית בשום מקום. הכפר זר לי. הדוד שלי בא לכאן לדרוש ממני שאתחתן עם בת אחותו. אני לא מוכן, אבל אין לי כוח להתווכח איתו ועם הורי. שמחתי להישאר כאן בשבת הראשונה, שמחתי שלא הייתי צריך לנסוע לכפר ושאכלנו ביחד את סעודת השבת. אבל גם כאן בתל אביב, אני לא בבית. כשאנחנו הולכים בטיילת, הבחורות מפנות לנו את הגב. באוטובוסים מחפשים אצלנו כאילו זה ברור שכל ערבי נושא חגורת נפץ. אין לי שפה.

     

    למדתי בבית ספר עברי, אז איני יכול להוציא משפט אחד מהפה שלי בערבית בלי שאשרבב לתוכו מילים בעברית. ולמרות זאת, כשאני מדבר עברית, שומעים מיד את המבטא הערבי שלי. למדתי לבטא את הפ' הדגושה, לא להדגיש את האותיות ק', ע' וח' כפי שאנו נוהגים, אני יודע את 'המתמיד' של ביאליק בעל-פה, אבל כשאני הולך ברחוב, אפילו לפני שאני פותח את הפה, מיד יודעים שאני ערבי והמבט בעיניים משתנה. גם אני בודד, רוזה".

     

    עולמה של רוזה מתמוטט. אך, כנגד כל האינסטינקטים שלה, היא איתנה בהחלטתה. "תבין, אני לא יכולה. הבדידות שלי, והחרם של השכנים - זה יותר מדי. אני יודעת שאמרתי לך שהם לא מעניינים אותי. אבל..." כעת גם עיניה מתכסות דמעות. "אשבור את החיסכון שלי ואתן לך פיצוי. אני לא יכולה לעבור עוד לילה כזה".

     

    עלי עוזב את חדרו כשבידו האחת מזוודה ובשנייה – התמונה של מסגד כיפת הסלע עם הכתובת
    בערבית. הוא לא פונה לאחור ואינו אומר שלום אחרון. הוא יורד במדרגות הכניסה הנפרדת וממשיך לדרכו. רוזה צופה בו מחלון חדרה, המומה מהצעד בו נקטה ומתחרטת על מעשיה. היא גירשה את עלי מביתה רק משום שהוא ערבי. בבת אחת חרב עליה עולמה. היא שעתה להסתה של אחותה ונכנעה לחרם של השכנים הגזעניים. היא עשתה מעשה שלא ייעשה.

     

    רוזה, אינה מאופרת, רצה פרועת שיער, החוצה, אל הרחוב. עלי ודאי לא הרחיק לכת. לאור היום היא ניצבת על המדרכה וצועקת: "עלי, עלי , חזור הביתה".

    עוברים ושבים סוקרים אותה בתמיהה.

    "עלי אני מצטערת. חזור הביתה, לרוזה," היא ממשיכה לצעוק.

    אבל עלי איננו. תחנת האוטובוס ממול ריקה מאדם. עלי נסע. עלי נעלם ואיננו והיא אינה יודעת אפילו לאן מועדות פניו.

     

    החדר ריק מעלי. הבית ריק מעלי. אין עוד מוזיקה ערבית הבוקעת ממכשיר הרדיו. רוזה נכנסת אל תוך החדר הנטוש בלאט, בדממה מוחלטת. הקיר נושא את ריקנות היעדרה של תמונת המסגד. על הרצפה מונח עיתון ערבי. בחלל החדר עומדת עדיין ארומה של קפה מר וריח של אפטרשייב מתקתק. המיטה סתורה. הכר המעוך נושא את תבנית ראשו של הדייר הנעדר.

     

    רוזה, בחלוק הלילה ובעיניים כבויות נשכבת על המיטה. נשימתה הכבדה שואבת את ניחוחו של שחור התלתלים וגומעת את מתקתקותו של האפטרשייב שלו. היא נאנחת. עליה לטלפן למדור האכסון באוניברסיטת תל אביב ולומר להם שהחדר פנוי להשכרה – לסטודנט או לסטודנטית היודעים לשמור על השקט. אנחתה הופכת לגניחה. הגניחה מתעמקת. רוזה טומנת ראשה בכר ופולטת מקרבה זעקה עמוקה כשאול.

     

    "כניסה נפרדת"/ אמנון רובינשטיין, הוצאת זמורה ביתן, 251 עמ'

     

    פרופסור אמנון רובינשטיין, משפטן ופובליציסט. שימש כשר החינוך בממשלת יצחק רבין השנייה ובממשלת שמעון פרס. חתן פרס ישראל למשפטים לשנת תשס"ו (2006). כיהן גם כדיקן הפקולטה באוניברסיטת תל אביב וכן כנשיא המרכז הבינתחומי הרצליה. פרסם את הרומנים "השמיכה", "כביש מספר חמש" ו"הים שמעלינו". "כניסה נפרדת" הוא ספר הפרוזה הרביעי שלו ומכיל 18 סיפורים קצרים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: צביקה טישלר
    רובינשטיין. נכנס בכניסה נפרדת
    צילום: צביקה טישלר
    7 לילות
    מומלצים