המרד שלי: עכשיו אני לסבית עם ציפורניים

הרצון להשתייך לקבוצה מסויימת הביא אותי לא מעט פעמים למקומות מוזרים בחיים, כתולדה ישירה של הרצון לא להיות מי שאני, שכפי הנראה טבוע בי עוד משחר ילדותי. אני לא בטוחה כמה מהרצון הזה שייך להיותי לסבית (נראה שחלק לא קטן, אבל בוודאי לא הכל) וכמה מזה שייך להיותי, איכשהו, תמיד קצת אחרת מן המקובל. כך, גם הפעם: עשיתי בניית ציפורניים, אחרי יותר מעשר שנים שרציתי את זה בסתר ליבי ולא העזתי. אל תרימו גבה, בקהילה הלסבית זה מאוד לא מקובל. 

ניסיתי בכל הכוח להיות מעט פחות נשית ויותר "שייכת"

דרכי אל הנשיות ואל הזהות הלסבית הפאמית שלי לא פשוטה בכלל. כשהבנתי שאני לסבית והתחלתי להכיר יותר מקרוב את הקהילה. רציתי להשתייך. כל כך רציתי, שהסכמתי לוותר על מחשוף, על נעלי עקב ואפילו על החלום להפסיק לכסוס ציפורניים ולגדל ציפורניים יפות ככל שאוכל (היתה גם תקופה די חשוכה שענבתי עניבות, וזכור לי במיוחד ערב שירה בו קראתי לבושה כך, ואת חוסר הבטחון שנלווה לסיטואציה ההיא). ויתרתי, וניסיתי בכל הכוח להיות מעט פחות נשית ויותר "שייכת" למה שתפסתי אז כקהילתי: לפחות טום בוי, אם לא בוצ'. אחרי השנה הראשונה בתור דראג קינג והבנה מעמיקה על הנשיות שלי ועל כך שאין שום סיבה שאוותר על איפור או על כל סממן אחר שגורם לי להרגיש יפה יותר, חזרתי אל המחשופים ואל ההבנה העמוקה יותר של הזהות שלי כלסבית – אני פאמית, כלומר לסבית נשית, לרוב חובבת בוצ'ים. 

כמו שכתבתי בטור שלי לפורים, תמיד אהבתי שמלות, נעלי עקב, איפור ושאר סממנים שנחשבים נשיים בחברה שלנו. גם כשגיליתי שנעלי העקב, הציפורניים הארוכות ושאר המאפיינים הנשיים שאני אוהבת הם תולדה של התקופה הויקטוריאנית וסימלו את זה שאותה אשה אינה עובדת (כלומר, עשירה ובת המעמדות הגבוהים) - לא הצלחתי להפסיק לאהוב את זה. על נעלי העקב ויתרתי, עקב בעיות גב קשות שאינן מאפשרות לי לעמוד יום שלם ללא כאבים. הציפורניים נותרו סוג של חלום ומצאתי את עצמי מתביישת בכפות הידיים שלי, הלא מטופחות בעיניי.

באופן עקרוני, הפרקטיקה המינית הלסבית כוללת שימוש נרחב בידיים. יש סיבה טובה מאוד לכך שרוב הלסביות מסתובבות בציפורניים קצרות ואף כסוסות (הרגל נוירוטי, במקרה שלי) והיא הרצון לא לפצוע איברים אינטימיים של בת הזוג. גם כאן אני מעט אחרת. לקח לי שנים להשלים עם זה, אבל אני לסבית מסוג מעט שונה, והפרקטיקה המינית שלי היא מעט אחרת. אני מה שמכונה "סטון פאמית".  

אני פסיבית, וזה לא עושה אותי חלשה בכלל

המונח הזה מתייחס, באופן מעט דומה לקהילה ההומוסקסואלית, ללסביות שהן פסיביות בלבד, במובן הפשוט של "לא חודרות". יש מספיק דברים אחרים בפרקטיקה המינית הלסבית שיכולים לספק אשה, גם ללא אקט החדירה עצמו. ולאחר הרבה שנים בקהילה, הבנתי שאין סיבה להתעקש על משהו שהוא פשוט מאוד לא מהנה בעבורי. היה לי קשה לומר לעצמי שאני נשית, היה לי קשה מאוד להכיר בכך שאני לא אוהבת להיות אקטיבית, והיה לי הכי קשה לעמוד מול עצמי ולומר: אני פסיבית, וזה לא עושה אותי חלשה בכלל. זה היה החלק הכי קשה, כי הוא כלל הבנה שמי שאמרה לי, אי-שם בתחילת דרכי בקהילה, שלהיות פסיבית זו חולשה, פשוט ראתה את הדברים הללו באופן מעוות. 

עזרה להבנה הזו העובדה שהכרתי גם את הצד השני של המפה, זה של ה"סטון בוצ'". הם הצד האקטיבי בלבד, באופן מאוד דומה להומואים אקטיביים. לא מאוד מזמן הכרתי כמה וכמה כאלה, ובבת אחת, משהו בתוכי נרגע והשתחרר. לקח עוד קצת זמן והרשיתי לעצמי יותר ויותר לשים פס על כל החוקים המגוחכים ששמעתי מאז שנכנסתי לקהילה, חוקים שמרוב רצוני להשתייך, ניסיתי להתאים אליהם. בעזרת בת זוג תומכת, לא מעט שעות טיפול ולא מעט חשיבה, הגעתי עם עצמי למקום בו אני גאה בזה שאני סטון פאמית וכבר לא חושבת על זה במונחים של חולשה או כוח. זה אני, וכל השאר הם סטריאוטיפים ודעות קדומות. 

אז השבוע, בהחלטה חפוזה וברגע של דכדוך קל, התיישבתי על הכסא במספרה הקרובה למקום עבודתי, ובמקום להסתפר ביקשתי מיערה הקוסמטיקאית לבנות לי ציפורניים. היא העיפה מבט בידיים האכולות שלי וקבעה: זה יהיה קשה, אבל נעמוד במשימה. וכך, שעתיים ומשהו אחר כך, הייתי בחוץ עם ידיים שבראשונה בחיי נראו לי יפות ומטופחות. הרמתי טלפון מאושר לזוגתי שתחיה, שהשתתפה בשמחתי ואהבה מאוד לשמוע שכך עשיתי.