ברור לי שמחלת האהבה שלי זקוקה לטיפול אחר
ישבתי שם כשידיי חובקות את בטני הכואבת ובהיתי באקס המיתולוגי רוקד, חופשי ומאושר. למחרת אני וההנגאובר השתדלנו להילחם ברגשות השליליים, אך ללא הועיל - בסוף השבוע כבר נפלתי למשכב. גיליתי שגם מערכת החיסון של מכורה לתפוזים כמוני עלולה לקרוס בהיעדר מגע
באחד הטורים האחרונים, מהטובים שביניהם, כתב זיו ריינשטיין על עוד דייט שהתחיל כשגרתי, כלל מבוכה שהפכה לתחושה נעימה שהשתלבה עם משיכה מינית, והסתיים למחרת בסקס מדהים ("יהיה פה סקס הלילה, ואת זה שניכם יודעים").
מול הידיעה כי דייטים שהתחילו כך והסתיימו בין הסדינים באותו הערב או למחרת נוטים להיעלם כלעומת שבאו הוא הציב את אחת השאלות היפהפיות ביותר בעיניי, זו שלמענה שווה לקחת כל סיכון כמעט:
"אולי הוא התרופה למחלת האהבה שלך?"
בשבוע שעבר הייתי חולה מאוד. שיעול יבש וטורדני ליווה את לילותיי, חסם לי כל אפיק נשימה אפשרי. לצידו הגרון כאב, הבטן התנפחה ונזלת צמיגית סתמה לי את התיאבון.
הנורא מכל היה בערב חתונתה של חברת ילדות יקרה. התכנון שלי היה לפזז על הרחבה עד אור הבוקר מול מי שבעבר היה "הידיד הכי טוב שלי" בשמלה השחורה שקניתי במיוחד לאירוע הנוצץ. רק שמצאתי את עצמי לאחר המנה הראשונה, דבוקה לכסא המרופד ללא יכולת מינימלית לזוז. ישבתי שם כשידיי חובקות את בטני הכואבת ובהיתי מהצד באקס המיתולוגי רוקד, חופשי ומאושר, בעוד גופי שלי נתפס ומתקפל.
למחרת אני וההנגאובר השתדלנו להילחם ברגשות השליליים, אך ללא הועיל - בסוף השבוע כבר נפלתי למשכב.
משטר בייתי הזין אותי במרק ירקות שורש ועוף, בכמויות מסחריות של דבש ולימון ובארבעה סירופים שונים לשיעול. נדרש ממני לקבל את המחלה הוויראלית הזו, לצד דעתו של המטפל הסיני שלי בעניין: "זה הטחול שלך, הוא נחלש. את צריכה לתת לו אהבה".
לאחר שערכתי רשימה קפדנית של מחזקי טחול, הסנפתי שמן אקליפטוס ללא הכרה ואכלתי שיני שום, הבנתי שההתקררות הזו היא רק סימפטום לבעיה האמיתית. ידעתי היטב את הסיבות שגרמו לי להצטנן, והיה לי ברור שמחלת האהבה שלי זקוקה לטיפול אחר. גיליתי שגם מערכת החיסון של מכורה לתפוזים כמוני עלולה לקרוס בהיעדר מגע.
הרבה לפני החום הגבוה כבר הספקתי לשכוח עד כמה לילות של דייטים בהם משיכה, בתוספת דרינק, יכולים להכין אל הדבר האמיתי. עד כמה הפשטות הזאת מסוגלת למלא איזה חלל ריק שמסרב להכיר בצרכים הבסיסיים של כולנו. תהיתי מה עוצר אותי מלצאת לדייטים כאלה, אפילו רק כדי להתחסן.
בכל פעם מחדש הבטחתי ש"ממחר" אקשיב לחשק
לא נראה לי הגיוני שאספתי לחיקי כל כך הרבה תפריטי תזונה נכונה ללב, ועדיין בכל פעם מחדש הבטחתי ש"ממחר" אקשיב לחשק. חששתי שאני עלולה להתקרר בהיעדר חום אנושי. ואכן חליתי.
חליתי במחלת האהבה המוכרת, זו שכל אחד מקבל אותה שונה בעונת מעבר זו או אחרת ונאלץ להתמודד איתה לפי המציאות הפרטית שלו.
אנשים שאלו אותי אם לא מאסתי להמציא לעצמי שיגרה בה אין מקום שמור לאיש. רבים אמרו לי שהזמן הוא תרופה. ואני, שלא דוגלת בשימוש בתרופות, ובטח שלא לאורך זמן, סמכתי על שעון ההרגל שיתקתק לי כיוונים. וגם אם שיערתי שבהעדר טיפול נכון אותו זמן עלול רק להזיק, היה לי נוח להתכרבל בחיקו ולהתפנק. מפני שבתוכי ידעתי שרק הוא יוכל לעזור לי, להזין במיטב הוויטמינים. ידעתי שרק הוא יכול להיות התרופה למחלת האהבה שלי. אותו "הוא" לא מוכר, או מוכר חלקית, שמסתובב לו בין הסיכויים.
לא הצלחתי להרגיש. חששתי לאהוב את האהבה
גם באביב שעבר הייתי חולה. וגם אז זה קרה לי לאחר שבמשך תקופה ארוכה לא הצלחתי להרגיש. חששתי לאהוב את האהבה. דמיינתי את עצמי לפעמים משתגעת, מתבלבלת, שוכחת שנועדנו לחיות בזוגות. עד שה"הוא" הופיע. התרופה הזמנית ההיא, שהוכיחה לי שהאהבה היא התרופה הכי טבעית לשיגעון.
והיום, בתוך ההתקררות הזו, בין צלילי קינוח לבין השתעלות, אני יודעת שהוא קיים. "התרופה למחלה הנוכחית". אני בטוחה שהוא נמצא אי שם בין האבקנים, גורם לנשים מסויימות להתעטש או לדמוע.
אולי בניגוד אליי הוא כן יוצא לדייטים שגרתיים, החל באלה שמסתיימים בליל המחרת במיטה ועד אלה שמקבלים בהמשך מדף בארון. אולי הוא עסוק מדי בעבודתו, מרוכז בעתיד הבטוח, מתעלם מההווה הנטול, נע בין סטוצים תפלים לבין אהבות קצרות. אולי גם הוא חולה בגלל מישהי שהדביקה אותו במחלת הנשיקה, משתוקק כמוני להבריא.
וברור לי שאינני נותנת לו ממש צ'אנס. מסרבת בנימוס לצאת, לא מנצלת את יכולתיו המדהימות של הגוף לחוות את המתרחש בבואו עם גוף אחר. ולמה? מפני אני חולה. חולה במחלת האהבה. זו שבגללה הלכתי לחתונה ההיא לבד.
אז נכון שאף אחד מאיתנו לא מעוניין להיות "רק צ'ייסר" בשביל אף אחד, אם נחזור לרגע לטור של זיו, כזה ששותים בין המשקאות הרציניים, מהר, בלי להריח או לחשוב. אבל לפעמים דווקא הם אלה שהופכים את הערב למעניין, מרחף, ממסטל. הם עוזרים לשבור משהו, את מחסום הפחד, את גבולות המותר והאסור.
יקירי, אני מזמינה אותך לרפא אותי. להזמין אותי לדרינק, גם אם כבר אינני מתרגשת, ואפילו שאני רגילה לאכזבות. מי יודע, אולי נצליח לשים את החידות בצד, נוכל לדבר על כל נושא שבעולם ולחפור בין השתיקות. אולי נתחבר, נרגיש שזה אפילו יכול לעבוד.
אולי עוד אגלה שאתה התרופה למחלת האהבה שלי.
האימייל של טל
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
