ציפור בארץ הארזים

דִּמְעוֹת תַּנִּין

חַי וְזוֹכֵר מֵהֶחָזֶה וּלְמַעְלָה.

אֹרֶךְ הַטְּרָגֶדְיָה כְּאֹרֶךְ חַיָּיו.

מֵאָז,

כָּל ‏יוֹם, אֶצְלוֹ, לְעוֹלָם

בְּדִּמְעוֹת תַּנִּין

בצר לי אני הולך לבית הכנסת. אולי אמצא שם מעט שלוות נפש.

אבל אני מוצא רק את יונה קורא תהלים.

גם הוא לא יצא למבצע. הוא נקוע רגל...

"ערב טוב."

"ערב טוב, אנסבכר."

"תהִלים, הא?"

"תהִלים."

"יש לך גם בשבילי?"

יונה נותן לי את ספר התהִלים הירוק שלו ומוציא רזרבי מכיס התפילין.

אני אוהב את בית הכנסת ביחידה. יש משהו פשוט וטהור במקום הקטן והנעים הזה. כולם מגיעים לפה בערבי שבת, מניחים את כלי הנשק המשוכללים בערימה בכניסה, והופכים שווים. אין דרגות או תפקידים - רק מתפללים.

"יאיר, אני יכול לשאול שאלה?"

"כן, אחי, שאל..."

"מה בדיוק הסיפור שלך... עם הדת, אני מתכוון."

"אני לא יודע ממש..."

"אתה מאמין בהשם?"

"כן."

"אתה מאמין בתורה?"

"כן..."

"למה אתה אומר תהִלים עכשיו?"

"כי אני מוכרח לעשות משהו..."

"ומשהו זה דווקא תהִלים? לך תראה סרט בווילה."

"אני צריך עכשיו להתפלל."

"תתפלל, יאיר, תתפלל היטב."

נימת קולו של יונה שקטה ועצובה וגורמת לי לתת בו מבט שני. הפנים שלו נראות לי לפתע נפולות באופן מיוחד. אולי הוא יודע משהו שאני לא? הוא מתחמק. "יונה, אם אתה יודע משהו - תגיד לי עכשיו! זה הצוות שלי, דבר כבר!" יונה מניח את התהִלים בצד, סוגר את הספר באטיות, מנשק אותו ומתקרב מבלי להסתכל לי בעיניים. "תשמע, יאיר... זה סוד, אף אחד עדיין לא יודע... אפילו המשפחה. יש פצוע, המצב שלו קריטי, זה גיא."

אני לא מאמין שזה קורה. אני צונח לאט על ספסל העץ המרופד... יושב בבית הכנסת, משתדל לא לחשוב מחשבות רעות ולעשות משהו שלא עשיתי הרבה זמן - להתפלל מכל הלב:

שלום, אבא...

ה'...

לא יודע איך לקרוא לך...

אני מבקש ממך...

לא... אני מתחנן אליך, שמור על גיא.

אתה יודע כמה הוא יקר לנו, כמה הוא טוב. אתה הרי יודע איזה בן אדם הוא, נכון?!

אני לא תמיד מתנהג כמו שצריך... אני מתבייש ממך.

אני חי רחוק מדי, אני בא לבקר לעתים נדירות מדי, אני צריך לשנות את זה.

אבל היום, הלילה, יש לי בקשה מיוחדת. אני לא מבקש יותר מדי... זה בשבילך עניין של רגע, וזה הדבר הכי חשוב לי בעולם. תציל את גיא. שמור עליו. הוא כמו אח גדול בשבילי. הוא הבנאדם הכי טוב שיש, תציל אותו. לי אתה לא חייב כלום. אני גרגר חול, אתה אדון הכול אבל זאת טובה קטנה - לכולנו, לכל היחידה, לכל עם ישראל, למשפחה שלו, שמור לנו עליו. שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד.

בבוקר שהפציע אחרי אותו לילה נורא סיפר ארז: הכוח נכנס למחנה הפליטים בג'נין. מחלונות האביר יכולנו לראות מחבלים חמושים נעים ברחובות, הם היו קרובים. חלק מהם ירו לכיוון הרכבים המשוריינים בשיירה, והתעלמנו מהם. גם כי היו נסתרים וכמעט אי‑אפשר היה לפגוע בהם תוך כדי נסיעה וגם כי היתה לנו משימה ולא רצינו עדיין לחשוף את הכוח לחלוטין. הגענו לנקודת הפריקה. איליה היה הראשון שצריך לצאת. הוא פחד לפתוח את הדלת אבל פתח בכל זאת. הוא החזיק פלטת מיגון גדולה ביד שמאל כדי להגן על עצמו, והנשק שלו היה מוכן ביד ימין אבל לא ירו עלינו. הכוח התפצל כמו בתכנון וסגר על ביתו של המבוקש. בגלל הצפיפות באזור חלק מהלוחמים עלו על בית אחר וחיפו על כל הגגות כדי שלא נופתע מהקומות העליונות על ידי המחבלים.

כשירדתי מהאביר ראיתי את שני הכלבנים והכלבים שלהם מיחידת עוקץ. איציק המ"פ הורה להם לעמוד ליד הרכב הממוגן שחנה ברחוב עד שיקראו להם כדי לסרוק את הבית החשוד. אחד הקצינים אמר להם לחפות לעבר סמטה צרה. הוא מסר להם הוראות פתיחה באש והסתובב בעצמו לכיוון בית המבוקש. גיא, והקשר שלו נֹעם, ירדו במהירות מג'יפ הסופה שנסע אחרי האביר. הם התקדמו לכיוון הבית של המבוקש ואז חזרו לעבר הכוחות שהתרכזו על יד האביר.

גיא, שרעש הרכב המונע הפריע לו, רצה לשמוע טוב יותר את מכשיר הקשר. הוא התקדם כמה מטרים אל מאחורי האביר וכרע ברך ליד מכונית אדומה שחנתה שם. מבלי לדעת הוא איגף את אחד הכלבנים שחיפה לאותה פינה. לכלבן לא היה אמצעי ראיית לילה. הוא לא ידע שגיא התקדם ועבר אותו...

פתאום, במרחק של עשרה מטרים ממנו, הוא הבחין בדמות שחורה, שנראתה לו כורעת ומתגנבת לעברו. הכלבן נבהל והגיב במהירות קטלנית - כיוון לעברה של הדמות וירה מחסנית שלמה. הכלבן השני הצטרף ל"היתקלות" וירה שישה כדורים נוספים לאותו כיוון. מיד לאחר מכן הם דיווחו על היתקלות ועל ירי. גיא נפגע מהמטח הראשון. הוא הספיק לומר, "נתקלנו," והתמוטט. שני כדורים פגעו בו, אחד בחזה והשני בברך. הכדור המסוכן מבין השניים חדר מצד הגוף, בדיוק בין לוחות המיגון של השכפ"ץ הקרמי, עבר דרך היד השמאלית, וניקב את הריאה.

"גיא נפגע!" צעק נֹעם הקשר לתוך מכשיר הקשר וגרר את הגוף הכבד לעבר מחסה. הוא חשב שירו עליהם מאחד הגגות והתחיל לתת אש להיכן שחשב שהאויב נמצא. בינתיים, התחילו המפקדים להבין מה קרה. החוליה הרפואית זינקה מהרכב כדי לטפל בפצוע. רופא היחידה החליט שמצבו של גיא קריטי ושחייבים לבצע ניתוח שדה בו במקום ולייצב אותו בשטח, עוד לפני שמדברים על פינוי.

באשר לגיא, הוא ניגש לשיקום של עצמו באותה רצינות שבה הוא ניגש לכל משימה בחייו. בעקשנות המפורסמת של בני הקיבוץ שבו גדל והתחנך הוא עשה פיזיותרפיה במחלקת השיקום של בית החולים תל השומר במשך חודשים ארוכים, התחיל לשחות, לשחק כדורסל ולעשות כל מה שעשה לפני הפציעה. היחסים שלנו איתו לא הפסיקו אחרי שעזב את הצבא. הצוות התקרב והתגבש סביבו חזק מתמיד וביתו בקיבוץ הפך למוקד של עלייה לרגל. גיא עצמו תמיד מדהים אותי בכך שנותר כל כך אופטימי וחזק. עוזרת לו מאוד בת זוגו הגר, שעמדה לצִדו ושעדיין עומדת ברגעים הקשים הרבים שבוודאי עוברים עליהם.

כשנה אחרי הפציעה גיא והגר התחתנו. החתונה נערכה בקיבוץ רמת רחל בירושלים והוכיחה לנו ולעצמם שהאהבה שלהם חזקה יותר מכל מכשול אחר. גיא התייצב על הרגליים. הוא ביקש שלא לקבל עזרה ולא להשתמש בכיסא גלגלים. במשך חודש שלם התאמן על הליכה באמצעות קביים והפתיע את האורחים בכך שהצליח לדדות בכוחות עצמו את כל הדרך אל החופה, מרחק של כמאה וחמישים מטר. רק שם הוא עצר, הניח את קביו ונתמך מאחור בעזרת החברים כדי שיוכל לאחוז בגיטרה. אף פעם לא שמעתי אותו מנגן לפני כן ואני לא חושב שאשמע מישהו מנגן ככה אי פעם בעתיד...

עַל כָּל הַחֶסֶד וְהָאֱמֶת

וְהַטּוֹבָה וְהָרָעָה וְהַטּוֹבָה

שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּדִי וְעִם בֵּיתִי

וְעִם קְרוֹבַי וִידִידַי

וְעִם בְּנֵי עַמִּי וְעִם אַרְצִי

וְעִם כָּל הָעוֹלָם וְהָאָדָם

אֲשֶׁר בָּרָאתָ.

עוֹלוֹת נִפְרָשׂוֹת,

עֲתִידוֹת עֲתִידוֹת לִקְרָאתֵנוֹ

וְאַתְּ מְחַיֶּכֶת, אֵלַי

מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה.

טוֹב מִטּוֹב, טוֹב מְאֹד

זֶהַ מַתְחִיל כְּבָר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר

וְאַתְּ מְחַיֶּכֶת אֵלַי מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה.

(מאיר אריאל)

הגר שברה את הכוס.

• "כצל ציפור", יאיר אנסבכר. הוצאת ידיעות אחרונות. 335 עמודים