שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    קורט מלח על הפצעים

    15 שנה עברו מאז קורט קוביין התאבד והעולם המוזיקלי השתנה ללא הכר. האם היה פותח חשבון טוויטר, הופך מנומנם כמו ניל יאנג או פאתטי כמו כריס קורנל? עמי פרידמן מפנטז מה היה קורה לו סולן נירוונה היה נשאר בחיים

    טריי פארקר ומאט סטון, יוצרי "סאות'פארק" ושוחטי פרות קדושות סדרתיים, ביססו פרק שלם של הסדרה על יסוד 21 השנים: העיקרון הפשוט אומר שלאחר כמות מסוימת של שנים שעברו מאז אסון או מאורע היסטורי, כבר אפשר לצחוק עליו ולספר בדיחות בנושא. הטאבו הופך מושא ללעג וניתן למצוא את הזווית המאתגרת בהנחה הרווחת של כל דבר.

     

    כמו במקרה של קורט קוביין, ילד נצחי שהזמן שמר עליו אמיתי וזוהר כל כך הרבה שנים, עשור וחצי לאחר מותו - יכול להיות שכבר מותר לאתגר קצת את התפיסה המובנת מאליה לגבי הנשגבות המיוחסת לו. במילים אחרות, כמה מהכל היה אמיתי ואותנטי? כמה היה אשליה תלוית רוח תקופה, רוח נעורים? מה באמת היה קורה לאותו מהפכן, אם לא היה מכבה את עצמו לפני ששלהבת התהילה היתה נכבית?


    קורט קוביין. האיש שנשבע שאין לו אקדח, ושיקר (צילום: AP) 

     

    ראשית כל, אין ספק שהספֵירה המוזיקלית שקורט קוביין פעל בה - בחופשיות ובטבעיות של רוקסטאר מלידה - כבר לא קיימת כל כך היום. נכון, מעמדו של כוכב הפופ עדיין נותר רם ונישא ותופעת ההערצה נותנת, ברוך השם, גם היום מענה לצורך האנושי הטבעי להאדיר ולפאר את כל מי שהוא לא אנחנו.

     

    אבל המשחק המוזיקלי, כמו זה הסלבריטאי, שינה את חוקיו בשנים האחרונות בקיצוניות כזו, שקיימת בהחלט האפשרות שקוביין אמנם לא היה שוקע לאלמוניות, אך כן היה נהדף הצידה לטובת תשומת הלב שמורעפת על פליטי ריאליטי, שחקני קולנוע דרג ב' ומסות של כוכבי אינסטנט (שרק המחשבה על עצם קיומם כתופעה הייתה יכולה לגרום לו לדפוק לעצמו כדור בראש גם היום. או אולי לכתוב על זה כמה שירים טובים).

     

    בין 1994 ל-2008 עבר העולם קפיצת טכנולוגית וחברתית משמעותית יותר מזו שבין, נאמר, 1979 ל-1994. קשה לדמיין כיצד קוביין המהפכן, איש המילים הפוגעות, הטקסטים העירומים ובסך הכל – אדם די פשוט וצנוע, לפחות מהחומר התיעודי שנאסף עליו, היה מתמודד עם השפע הטכנולוגי והתרבותי ששוטף אותנו. נסו רק לחשוב על עמוד המייספייס של "נירוונה", או הטוויטר של קוביין (לדייב גרוהל, כמובן, יש). קשה להאמין שאדם כל כך משוחרר ונטול עכבות היה משתף פעולה עם עמוד הפייסבוק המושקע שחברת התקליטים היתה מתעקשת שיוציא. גם רעיון אתר אינטרנט ידידותי למשתמש של "נירוונה" יכול להישמע מגוחך למי שקצת הכיר את הבחור. אולי אחרי הכל, הסיפור כאן היה קונטקסט.


    נירוונה. ספק אם דייב גרוהל היה זוכה להערכה לו נותר מאחורי התופים

     

    הרבה עבר על המוזיקה מאז 94'. יש אומרים כי הרוק מת אז באופן רשמי. הגופה נרצחה עוד מספר פעמים עם ניסיונות נואשים להחיותו מחדש, אם בצורת הניו-מטאל הילדותי של תחילת העשור או תופעת האימו מלאת הפאתוס, שהרבה יותר משהיא תופעה מוזיקלית – היא עניין אופנתי של מלתחה ועיצוב שיער.

     

    קצת קשה לחשוב על גיבור הגיטרות האמיתי של הניינטיז, המשורר עם המבט המטורף, האיש שטום פטי השווה ל"עוף החול", לא פחות, כעוד כוכב רוק מזדקן. בהנחה שדור הגראנג' תיפקד כצורה הטהורה והמוצלחת האחרונה של הרוק, כשקוביין הוא נער הפוסטר של סולני התקופה, צריך לבחון לאן הגיעו חבריו לתופעה עם השנים שעברו.

     

    אמור לי מי חברייך

    אולי השם שנוטה לבוא תמיד לצד "נירוונה", כמכונני המהפכה, הוא "פרל ג'אם". מעניין שדווקא "פרל ג'אם" היא הלהקה היחידה מלהקות התקופה שעדיין קיימת ופעילה גם היום. סיבובי ההופעות שלה עדיין מהווים אטרקציה גם למי שנולדו הרבה אחרי תור הזהב של להקות הפלאנל והג'ינסים הקרועים. איש מחברי הלהקה לא מת בנסיבות לא טבעיות ובשש השנים שעברו לאחר מותו של קוביין הם המשיכו לשחרר אלבומים טובים ורלוונטיים. ועם כל כמה שזה מעורר הערכה, כמו גם נטייתם המסוקרת היטב להתחשב במעריצים במונחים של מכירי כרטיסים להופעות ושחרור עשרות בוטלאגים, זה בהחלט לא תרם למעמד האגדה שיכול היה להיות להם, אם היו ממשיכים בדרך שונה.

     

    אם וודר היה פועל בנפרד מהלהקה, מעבר לרמת הפרויקט האקראי פה ושם, סביר להניח שהיה ממשיך להזין את המיתוס, וגם אם יש ספק אם הוא בכלל רוצה בכך, חייבים להודות שזה עדיף על מה שנהיה מ"פרל ג'אם" בשנים האחרונות, ועל כך יעידו לא מעט מעריצים לשעבר. כן, להשוות אלבום חדש של "פרל ג'אם" ל"Ten" או "VS" המיתולוגיים זה מתבקש, אבל גם נורא לא פייר. הרי גם בשנים שאחרי דעיכת הגראנג', "פרל ג'אם" שחררו אלבומים מעולים, מסוג "No Code" או אפילו "Binaural" מ-2000.


    פרל ג'אם. תקופת הפלאנל והג'ינסים הקרועים 

     

    מה שקרה להם אחר כך הוא מה שמדאיג. גם בלי לנסות להתחשבן איתם על העבר, האלבומים האחרונים שלהם היו מעוררי פיהוק והכילו לא יותר משניים-שלושה שירים שמתחשק לשמוע שוב. אז כן, אדי וודר הוא עדיין דמות מעניינת ויש בהחלט להעריך אותו על היכולת הנדירה לשמור על פאסון וצניעות אחרי כל כך הרבה שנים של הערצה יציבה. אבל האנרגיות המרדניות פינו את מקומן למשהו מנומנם, מהורהר יותר ובועט פחות.

     

    יחד עם פרל ג'אם בחבילה היו גם את אליס אין צ'יינס, שאלבום האולפן האחרון והמצוין שהוציאה היה ב-95', 7 שנים לפני מותו של הסולן ליין סטיילי ממנת יתר. סטיילי, ממש כמו קוביין, היה נפש חרוכה וכואבת, רדוף על ידי כמות שדים לא בריאה, שהשימוש האובר מאסיבי שלה בסמים פטר אותה מכל ביקור בלונה פארק. כמו לקוביין, גם לסטיילי היו קול ולחני שירה שקשה לפספס ומילים שתופסות אותך חזק. רק שבעידן הפוסט-גראנג' קשה היה להגיד שנותר ממנו הרבה מעבר לפצצת זמן מסוממת, שאכן התפוצצה, ולטובתה הותירה שובל מפואר של אבק כוכבים מלוכלך, כזה שאי אפשר לנקות בשום תהליך התבגרות.

     

    מהצד השני, תהליך התבגרות שבצידו מהפך, הוא הדוגמה של כריס קורנל, האיש עם הקול הטוב ביותר מבין סולני הז'אנר, שהצליח בתהליך עקבי של שנים להפוך לבדיחה ממש גרועה. או מפילה מצחוק, תלוי מאיזו זווית אתם בוחרים להסתכל עליו. חיבור א-סימטרי עם חברי רייג' אגינייסט דה משין ב"אודיוסלייב", שהיתה טובה לאלבום אחד ואחר כך הפכה בנאלית, אלבום סולו של להיטי אמצע הדרך ואלבום נוסף שהמילה "זבל" קטנה עליו עם טימבאלנד, כזה שמיתג אותו סופית כאחיו המרקד והחינני פחות של ג'סטין טימברלייק, הביאו את קורנל למעמד של איש לא רלוונטי בסקיני ג'ינס. קורנל הצליח למחוק כל שריד לעבר המפואר שלו.

     

    להתבגר ולהתגבר

    בהנחת העבודה שהחברים שלך מעידים הרבה עליך, המצב לא נראה מעודד במיוחד עבור קוביין, לו היה עוד עימנו. קורט קוביין היה הילד הרע של הרוק במקום ובזמן שהתאימו לכך. הנפש המיוסרת, הזוגיות המזוהמת עם קורטני לאב והעומק הרעיוני והלירי של אז היו מאוד תלוי הקשר. ספק אם היום, כשיוטיוב, פייסבוק, אימיול, מייספייס ופרז הילטון הם השמן שמגלגל תעשיות שלמות, מישהו היה עוד מתרשם מכך.

     

    אם כך, לקוביין היו שתי אופציות: הראשונה, להישאר הילד האבוד שהיה, על שלל אפיוניו הרלוונטיים לאותה תקופה, עם אותם פחדים וחומרים נפיצים שהגבירו את המשיכה שלו. השנייה – להתגבר ולהתבגר, למצוא את עצמו בנישת האיכותי-גם אם קצת מרדים, שאדי וודר וניל יאנג מייצגים היום ולשחרר פולק-דיסטורשן מבורגן, רגוע ולמוד ניסיון, אבל לא מעניין בעליל.


    קוביין. אמור היה להיות היום בן 42 (צילום: Gettyimages)

     

    לו היה בוחר במקרה הראשון – יש סיכוי סביר שהדיסוננס בין הגבר המבוגר (קוביין היה אמור להיות היום בן 42) לבין הטקסטים המבולבלים והתדמית הפרועה היה מעורר סלידה ואף זלזול. תנו מבט בסקוט ווילנד, איש סטון טמפל פיילוטס ובן גילו של קוביין, ותראו למה הכוונה.

     

    במקרה השני – החיפוש העצמי במחוזות מוזיקליים חדשים היה מביא לרגרסיה ברורה בכמות המעריצים, בעלייה משמעותית בגילם וביקורות לא מחמיאות על חוסר רלוונטיות ואי-יכולת לרגש יותר. מבחינה זו אפשר אפילו להגיד שהבחור ללא ספק מת בזמן הנכון, לפחות בדפי ההיסטוריה של עולם הרוק.

     

    במותו ציווה את הפו פייטרז

    קוביין בחר לעשות אקזיט מהעולם הזה בתקופה שלפתוח MTV ולקבל את "In Bloom" או "Black Hole Sun" בשעה שתיים בצהריים היה שבשגרה. סביר להניח שבכללים של היום, הוא היה הולך לאיבוד בין ים להקות הנויז הטורדניות שהופכות את MTV2 לתחנה מונוטונית במקרה הטוב. ובדרך מעוותת, יש בזה משהו חיובי.


    דייב גרוהל. קורנל הציג אותו לעולם (צילום: רויטרס)

     

    במעשה ההוצאה להורג הפרטי שלו, קוביין הציג לעולם את דייב גרוהל, דמות חשובה ומוערכת בתעשייה היום בזכות ה"פו פייטרז", שספק אם היה מתפתח ומגיע לאן שהגיע לו עדיין היה מתחבא מאחורי התופים של הלהקה המקשישה. במותו, קוביין חסך מאיתנו ומעצמו את הפתטיות הבלתי נמנעת שיש באייקוני רוק מזדקנים. אותה פתטיות שמשליכה גם עלינו ומבהירה לנו שהכל ארעי, שהזמן חולף וגם רוח הנעורים שלנו הולכת ומתרחקת לה בצעדי ענק מתברגנים.

     

    האיש שנשבע שאין לו אקדח (ושיקר) גאל את עצמו למעשה ממבוכת הגיל, מחוסר הרלוונטיות, מהתקמטות, מהתיישנות, מחזרה על עצמו. מותו, שגם הוא נעשה כאילו בוים במלאכת אומן של במאי מוערך, חסך מאיתנו את האכזבה שבהבנה שגם האלילים הגדולים ביותר, אלו שהעניקו לנו שעות של כאב לב ומשמעות, יכולים למצוא את עצמם בצד הקהה של הסכין.

     

    במותו, קוביין סימל מוות של תקופה שלמה, של הלך רוח שכל כך סימל את שנות ה-90 ועל הדרך קנה לעצמו מעמד של אייקון על, חסין מנזקי הזמן והגיל. קוביין לקח מאיתנו את האופציה להתאכזב ממנו, לעזוב אותו תמורת דברים חדשים או גרוע יותר, לבחון אותו במימד של זמן ותקופה אחרת.

     

    שלושה ימים ומכתב עצוב אחד אחרי שנעל את עצמו בבית, קוביין הפך לכוכב הרוק האחרון שהיה לנו כאן. כן, היו לנו גדולים ופרועים וכותבים בחסד גם אחריו. אבל איש מהם לא לקח את חובת ההוכחה לרמות קיצוניות כל כך ובהיעדר ביטוי אחר, התאבד על האמת שלו. עם כל הכבוד לאליוט סמית' כמובן. קוביין נקטע בשיא והותיר את עצמו אניגמה מהוללת וסמל לדור שכבר לא כאן. בדיוק לפני 15 שנה, קוביין החליף חיים גשמיים בחיי נצח משיחיים. יכול להיות שבדרך עצובה ואכזרית, הרווחנו מכך.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קוביין. המשורר עם המבט המטורף
    צילום: Gettyimages Imagebank
    סטיילי. נפש חרוכה וכואבת
    צילום: מתוך הדי.וי.די Alice In Chains Unplugged
    קורנל. הפך לבדיחה גרועה
    צילום: AP
    לאתר ההטבות
    מומלצים