כל אחד מתמודד בדרך אחרת עם הבדידות
יש אנשים שנכנסים לזוגיות, כל זוגיות, גם אם היא לא טובה להם, ונשארים בה, רק מהפחד להיות לבד. יש אנשים שמדברים אל עצמם בפאב. ואפשר גם לאמץ חיית מחמד
יהונתן גפן כתב ב"שיר בין ערבים" את המילים העצובות והנכונות האלה:
"מבדידות האנשים הופכים קשים /
מעטים יוצאים ממנה נשכרים /
יש הפוחד מהדממה /
יש המגלה בה נשמה".
אני לא חושבת שיש דבר שיותר מפחיד אותנו וכואב לנו, כולנו, בני האדם, מבדידות. אנחנו חיה חברתית, צריכים אנשים מסביבנו, צריכים חברה. לפי התיאוריה של צ'רלס קולי "האני במראה", אנחנו למעשה מגדירים את עצמנו לפי איך שאנחנו חושבים שהאחרים מגדירים ורואים אותנו. אפשר לראות גם שהשיטות הכי קשות של ענישה הן בידוד חברתי, אם זה "חרם" בבית הספר ואם בבתי סוהר - בצינוק.
וככל שאולי נרצה להתעלם מהרעיון, מדובר במתמטיקה פשוטה - באיזשהו שלב אנשים מתחילים להסתדר כמו בתיבת נוח, זוגות זוגות, ומבלים יותר ויותר זמן עם הזוגי מאשר עם החברים או החברות. כך שהרווקים שבינינו לאט לאט נשארים יותר ויותר לבד, גם אם שומרים על הקשרים עם החברים הזוגיים. נראה שיש פחות נושאים משותפים לדבר עליהם, אם בגלל שחושבים שהצד השני לא יבין או שלא יזדהה, או אם בכלל שמאסנו בעצמנו לדסקס על אותם נושאים בדיוק, יש גם פחות ופחות אופציות עם מי לצאת, מתי ולאיפה, ולפעמים לא כזה כיף להיות גלגל שלישי. יותר מכך, לפעמים יציאה עם זוג רק גורמת לך להרגיש קצת יותר לבד. אין כאן האשמה או מרירות, זה פשוט המצב.
הסתכלתי עליו ברגשות מעורבים. מצד אחד זה ברור לחלוטין שלבחור יש שריטה עמוקה, חברים דימיוניים אמורים להיעלם אחרי גיל ארבע-חמש, וחברים בשר ודם אמורים לתפוס את מקומם. אבל אני לא יכולה להגיד שלא מצאתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים מנהלת שיחות דימיוניות עם כל מיני בחורים, בסלון ביתי, לבד, כסוג של הכנה, חזרה גנרלית למה שאני רוצה להגיד להם פנים מול פנים אבל לא תמיד מוצאת את האומץ או את הגישה. אז אולי ההבדל היחיד ביני לבין אותו בחור על הבר הוא שלי יש עדיין סוג של ביקורת חברתית שאומרת לי לא לעשות זאת כשאחרים יכולים לראות אותי.
חשבתי מה גורם לאדם לאבד את המנגנון הזה, לא לחשוב בכלל על איך אחרים תופסים אותו, ולהעדיף עולם בידיוני על עולם החברה. אולי הוא סכיזופרן שאינו מבחין בין מציאות ודימיון, אבל אולי לא. אולי זו שליטה. כשאתה בעולם דימיוני אתה שולט במצב, מנווט אותו כרצונך, לא נמצא באפלה או בחוסר ודאות. אולי זה קיבעון כלשהו על בחורה מסוימת, שהלכה כבר מזמן, והדימיון שלו משאיר אותה קרובה, וזה כל מה שחשוב. אני לא יודעת מה גרם לו להתנהג כך, בכל מקרה, זה היה עצוב. הוא נראה לי כל כך בודד, עד שכבר השלים עם בדידותו ובחר להתנתק מהעולם. ואז שאלתי את עצמי אם הוא זה שבחר להתנתק מהעולם, או שאולי העולם, יותר נכון החברה, בחרה להתנתק ממנו והוא מצא את האופציה היחידה שנותרה לו בכדי לא להרגיש בודד לגמרי.
אנחנו עושים כל מיני דברים כדי להפיג את הבדידות, או את ההרגשה שלה. כל אחד בדרך אחרת. יש אנשים שנכנסים לזוגיות, כל זוגיות, גם אם היא לא טובה להם, ונשארים בה, רק מהפחד להיות לבד. יש אנשים שמעסיקים את עצמם עד אין קץ - מעבודה, לחברים, לקורס, לחדר כושר, לערב שירה בציבור וכן הלאה, רק כדי לא לחזור לבית שומם. יש אנשים שמוצאים נחמה בטלויזיה או באינטרנט, ויש אנשים שמגדלים חיות מחמד.
אתה אף פעם לא לבד אם יש לך כלב
תמיד טענתי שאתה אף פעם לא לבד אם יש לך כלב. והנה, בעודי כותבת שורות אלה, הקטנה יושבת לי על הברכיים, כתמיד, כשהראש שלה מונח לי על היד. מידי פעם גם מוציאה אוויר בקול כזה, כדי להזכיר לי שלא נעים לה כל התנועות הקטנות האלה שאני עושה עם היד כשאני מקלידה. (ממש לא בסדר מצידי, אני יודעת).
היא לא תחליף לכלום. לא לבן זוג (למרות שאני ישנה איתה כפיות), לא לילד, היא כלבה. כלבה קטנה, שחורה ומדובללת. אני תמיד צוחקת ואומרת שהיא בעצם כלבתולה, כי יש בה משהו חתולי. ולראייה - פעם כשהלכנו לטיול בוקר, נתקלנו בילד קטן שהסתובב עם אביו. הילד הצביע עליה ואמר לאביו בגאווה "מיצי!" אביו מיהר לתקנו "לא מיצי - הבהב".
אני לא מתביישת להגיד שהכלבתולה שלי היא האושר שלי, וגם המצפן שלי. מספיק להסתכל עליה ולגלות ולראות שלא הכל חייב להיות במסגרות, ולא לכל דבר חייבת להיות סטיגמה שתתקע אותו במקום אחד. למעשה, הכלבתולה שלי במבט אחד קטן מראה לי שכל מקרה הוא לגופו, תמיד מחזירה אותי לקרקע.
היא מצד אחד לגמרי כלבה - היא נאמנה, היא אוהבת לנבוח, במיוחד בחדר המדרגות כשהאקוסטיקה גורמת לי לאבד את עור התוף ולפעמים גם את העשתונות. היא מראה לי את כל האהבה שבעולם, אני בטוחה וסמוכה שיבוא היום בו היא תהרוג אותי בליקוקים. והיא צריכה אותי, הקטנה צריכה אותי, נקודה. גם אם היא הולכת לאנשים אחרים, חברים שבאים ואומרים לה שלום, והיא מאוד נהנית מהליטופים והמשחקים איתם, היא תמיד תגניב אלי מבט כאילו בכדי לשאול - זה בסדר? את לא נעלבת, נכון? ומיד לאחר מכן תקפוץ על ברכיי ותתן לי לק באף, רק בשביל להזכיר שהיא שלי ושאני שלה.
מצד שני היא חתולה: היא מתגנדרת, מנקה את עצמה שעות. היא ישנה המון, ואם היא עייפה, חס וחלילה שאני אפריע באמצע בסשן חיבוקים, זה הרי הזמן שלה עם עצמה. היא מתפנקת וחולה על ליטופים (לגרגר היא אמנם עדיין לא למדה, אבל לא רחוק היום). היא מחליטה על דעת עצמה את מי אוהבת ואת מי לא ומתי לתת לו תשומת לב, והיא לפעמים מעירה אותי בלילה כשהיא רעבה. אמנם לא נותנת לי כאפה, אבל כמה לקים באף יעירו כל אדם אם הם מבוצעים בדבקות למטרה כמו שהיא מגלה.
והכי חשוב, היא מצחיקה אותי וגורמת לי לחייך ולא להרגיש לבד. אני מאמינה שכל בן אדם צריך לדעת מה הדברים שגורמים לו לחייך ולא להרגיש לבד וללכת איתם. אם זה מיצי או הב-הב או ילד או חבר טוב או בן/ת זוג או קולגות לעבודה/לימודים. בקיצור, כל דבר שהוא חוקי מתקבל בברכה. אנחנו עושים דברים שונים כדי להפיג את הבדידות. מי קבע שדרך זו או אחרת היא הנכונה והטובה ביותר? ויותר מכך: למה, לעזאזל, יש מי שמוצא לנכון לרדת על אחר ולהקטין אותו, רק מפני שבחר להפיג את הבדידות בדרך שונה? הרגשת הבדידות גם ככה קשה, אני לא חושבת שצריך לזרות מלח על הפצעים. אולי כדאי שבמקום שנוציא אנרגיות במתיחת ביקורת על הזולת, נבדוק בתוך עצמנו למה אנחנו כל כך ביקורתיים.
נ.ב.
אני ממליצה לכולם - רווקים, זוגיים ומשפחתיים לאמץ חבר על ארבע. זו מצווה וזה הכיף הכי גדול בעולם.
לפנייה לכתב/ת 
