שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    רציתם חיילים דתיים? קיבלתם
    המתקפה נגד מה שמתואר כהקצנה דתית בקרב חיילי צה"ל אינה אלא ביטוי חיצוני לתחושת החלל התרבותי שהנחילה מערכת החינוך החילונית לדור שלם של צעירים

    במדינה ליברלית שבה תקשורת חופשית, הייתי מצפה לחשיבה משוחררת וחדשנית שתגלה סובלנות כלפי אנשים שונים. אך בסדרה של דיווחים ומאמרים שהתפרסמו לאחרונה, נדמה שתוקפים ציבור שלם, גדול וערכי, הנושא בנטל הביטחוני: החיילים הדתיים. תפקיד הרבנות הצבאית בחיי הצבא הפך גם הוא יעד להתקפות תקשורתיות.

     

    בשנת 1975, כשהייתי צוער בבה"ד 1, לא היה מניין לתפילה במהלך השבוע. רק בשבת התקבצו כ-15 חיילים לתפילת שבת, שכן אז לא היו אימונים. בית הכנסת הגדול עמד שומם רוב הזמן גם בזמנים שהבסיס היה מלא צוערים, בעיקר מפני שמעטים היו החיילים הדתיים שנשלחו לקורס קצינים. אז היו אלה הקיבוצניקים שבלטו בקרב אוכלוסיית הקצינים לעתיד, וכך גם בני הערים הגדולות.

     

    לפני שלוש שנים, כשבני היה בקורס קצינים, הוא סיפר שלא ניתן לקיים תפילות מסודרות בבית הכנסת (זה אותו בניין) כי הוא קטן מכדי להכיל את הצוערים הדתיים. הנוכחות הדתית התבטאה גם במספר הצוערות שחצאיותיהן נראו לכל עין.

     

    מטבע הדברים, קצינים דתיים מגיעים כיום גם לתפקידי הדרכה, גם בבה"ד 1. והנה, שומו שמיים, הם אינם רוצים להתרחץ בבריכה מעורבת! הם אינם רוצים לראות גברות בביקיני! הם שומרים על גדרי צניעות! הם מבקשים שעות רחצה נפרדות!

     

    התקשורת יודעת לדווח לנו על חיילים דתיים שעוזבים טקסים כדי לא לשמוע נשים שרות. כאילו מזדעקים ואומרים, "איך זה שחיילים ואפילו דתיים אינם חושבים כמונו, הנאורים? הפתוחים? הליברלים"? החיילים לא פוצצו את הטקסים, לא צעקו נגד שירת נשים ולא הפגינו נגדה. הם פשוט קמו ועזבו, בשקט, כדי לא להפריע את הנאתם של אלו שנשארו לשמוע.

     

    ביקורת קולנית נמתחה על התפקיד החינוכי שלקחה על עצמה הרבנות הצבאית בהנהגתו של הרב רונצקי. לי נראה כי הביקורת הזו נובעת מחוסר הרצון להודות בכך שחיל החינוך אינו ממלא את תפקידו, כי המסרים שהוא מעביר לחיילים אינם יכולים להיות טובים יותר מהמסר הכללי שמעבירה מערכת החינוך הכללית.

     

    החרדה מכך שרבנים תופסים את מקומם של קציני החינוך, נובעת מהפחד הקמאי המכרסם בקרב כמה חוגים חילוניים מפני היהדות ותפקידה בחברה הישראלית ובמדינה. יש מי שרואים בעיניים כלות כיצד מספרם של הדומים להם הולך וקטן, ואילו הפריפריה החברתית – דתיים, מזרחים, רוסים – גדלה והולכת בשל סיבות דמוגרפיות ותרבותיות.

     

    כשמדובר בשירות צבאי משמעותי, בהתנדבות ליחידות קרביות וביציאה לקורסי קצינים, קטן באופן משמעותי מספרם של אלו שעשו זאת עד כה. מנגד, באה במשפחות דתיות-ציוניות מספר הילדים גדול באופן משמעותי ממספרם בקרב משפחות חילוניות, והחינוך הדתי-לאומי לתרום, לתת ולהקריב למען המדינה מתבטא במספר הקצינים הדתיים. חייל דתי המשרת ביחידה לא קרבית מרגיש לא נוח בחברת חבריו.

     

    קיים קשר ברור בין המתקפה נגד הרבנות הצבאית, שתורמת להעלאת מורל הלחימה בצה"ל, ובין סיפורי הבדים שהביאה התקשורת בהרחבה על מעשי צה"ל בעזה. אלה התבררו כלא יותר מעדות שמיעה.

     

    המתקפה נגד מה שמתואר כהקצנה דתית בקרב חיילי צה"ל אינה אלא ביטוי חיצוני לתחושת החלל התרבותי שהנחילה מערכת החינוך החילונית לדור שלם של צעירים. אינני טוען שהציבור הדתי הוא טלית שכולה תכלת, אבל סמים, אלכוהול, הפקרות מינית ותרבות (שרותי) המועדונים, לרוב אינם מנת חלקם. לאן מוליכה התרבות החילונית את הנוער, דור הבוגרים של העתיד?

     

    צאו מזה. הבעיה איננה הרבנות הצבאית אלא מי שמשתמש בה ובהצלחותיה כאיל לנגח בו את הציבור הדתי-לאומי, הערכי והמסור, המהווה מראה למי שאינו כזה. עם של עייפי נפש ללא תודעה לאומית ונכונות להקרבה, לא ישרוד באזור המצוקה וההקצנה שבו אנחנו חיים.

     

    ד"ר מרדכי קידר, המחלקה לערבית ומרכז בגין-סאדאת, אוניברסיטת בר-אילן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים