שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    איך מפעילה המשטרה את חוק האח הגדול?
    בעקבות דרישות של האגודה לזכויות האזרח, חשפה המשטרה את הנוהל המלא המנחה אותה בהפעלת חוק נתוני תקשורת. כך המשטרה מאתרת את הסלולרי שלכם
    דמיינו מקרה בו נערה מתקשרת בבהלה למוקדת 100 המשטרתי. היא מספיקה להגיד רק "עזרו לי! אונסים אותי!", ואז השיחה מתנתקת במפתיע, הרבה לפני שהיא מספיקה לספר למוקדנית היכן היא נמצאת וכיצד ניתן לעזור לה. בעזרת חוק נתוני תקשורת (שמכונה גם "חוק האח הגדול"), יכולה המשטרה לאתר את מיקומה של הנערה בעזרת המכשיר הסלולרי ממנו היא התקשרה למוקד, ובכך לעזור לה.

     

    בשביל מקרים אלה, טוענת המשטרה, חוק נתוני תקשורת הוא הכרחי וחשוב לשמירה על ביטחון אזרחי ישראל. החוק למעשה מאפשר למשטרה, במקרים מסויימים, לקבל מחברות תקשורת (כמו ספקיות סלולריות, ספקיות אינטרנט ועוד) נתונים לגבי אזרחים, הכוללים גם איתור של מכשירים סלולרים, כתובות IP של גולשים ועוד.

     

    אך למרות התועלות שהחוק מביא, הוא גם מדליק נורות אדומות רבות בכל הקשור לפרטיות וזכויות האזרחים הקטנים. האם אנחנו באמת רוצים לחיות במדינה בה המשטרה יכולה לדעת איפה אנחנו נמצאים בכל רגע נתון?

     

    ואיך בדיוק פועלת המשטרה בנוגע לאיסוף הנתונים? שאלה זו נותרה ללא מענה עד הימים האחרונים. לשון החוק אומנם ידועה, אך נהלי המשטרה נשארו פנימיים בלבד, כך שהפרשנות שלה לחוק, והצורה בה היא עובדת בפועל, נשארו מוסתרים מעיני הציבור. בעקבות דרישה של בית המשפט העליון, שהגיע לאחר עתירה של האגודה לזכויות האזרח ומועצת העיתונות, חשפה המשטרה את הנהלים.

     

    כך תוכל המשטרה לקבל עליכם מידע

    המשטרה מחלקת את האופציות שלה לקבלת נתוני תקשורת לשלוש דרכים עיקריות, ובמידת הצורך גם רשויות אחרות, כמו רשות המיסים, רשות ניירות ערך, המשטרה הצבאית החוקרת ועוד יוכלו להעזר בנתונים אלה.

     

    הראשונה היא דרך צו בית משפט, שינתן על ידי שופט בית משפט השלום לצרכי הצלת חיי אדם, גילוי עבירות, גילוי עבריינים וחילוט רכוש. פרוצדורה זו היא האיטית ביותר, ודורשת מקצין המשטרה להשיג אישור מראש של שופט על כל בקשת נתונים. רק אחרי שהצו, בו יהיה צריך לציין מה הסיבות לבקשה, ייחתם על ידי שופט, תוכל המשטרה להעביר, באמצעות מוקד מיוחד (מחת"ק), בקשה לקבל את הנתונים מהחברות המתאימות.

     

    הדרך השניה נוגעת למקרים דחופים בלבד. כאן דרוש אישור של קצין מוסמך בדרגת סגן ניצב ומעלה, ושהוסמך לכך על ידי המפכ"ל, לקבוע כי מקרים מסויימים אינם סובלים דיחוי, ולא מאפשרים את הזמן הדרוש להשגת צו.
    במקרים אלה תוכל המשטרה להוציא נתוני תקשורת באופן מיידי וישיר מן החברות.

     

    הדרך השלישית היא פנימית, ואינה כוללת אינטרקציה עם חברות התקשורת. המשטרה תקים מאגר משטרתי שיכלול מאגר בעלויות (כך, למשל, יוכלו לשייך מכשיר סלולרי נטוש לבעלים שלו) וקבצי מיפוי אנטנות, ויטופלו טכנית על ידי המשטרה. הגישה למאגר תהיה למורשים בלבד.

     

    מה עם בעלי חיסיון מקצועי?

    המשטרה תשים דגש מיוחד על בעלי מקצועות מסויימים, שנדרשת הגנה על פרטיותם מטעמי חיסיון מקצועי. כך, כדי להוציא נתוני תקשורת של עורכי דין, רופאים, עובדים סוציאלים, כהני דתות, פסיכולוגים, עיתונאים או חברי כנסת, יצטרכו הקצינים המורשים "לקחת זאת בחשבון באופן מיוחד, ולערוך את האיזון הנדרש בין אפשרות הפגיעה בחיסיון של בעל המקצוע לעומת התועלת...". מעבר לכך הנוהל אינו מפרט באופן מפורש מה המעמד של בעלי חיסיון.

     

    נהלים ופרוצדורות

    נוהל קבלת נתוני תקשורת וקבצי נתונים ממאגר מידע של בכל רשיון בזק הוא מסמך בן 21 עמודים. רובם עוסקים, כצפוי, בפרוצדורות. בעוד שנתונים בירוקרטיים מפורטים שם באופן מלא (כך למשל נדע שרק קצין בדרגת נצ"מ ומעלה, שהוסמך על ידי ר' אח"ם, יוכל לקבל נתונים ללא צו בית המשפט) - דווקא נתונים בסיסיים ועקרוניים יותר לציבור, כלל לא מוזכרים שם.

     

    כך, למשל, לא ברור כיצד המשטרה תגן על נתוני התקשורת הרבים שתאגור. הנהלים מציינים שהמאגר המשטרתי "יוחזר בדרך שתבטיח הגנה עליו ותמנע שימוש בלתי מורשה בו", אך לא מפרטת איך וכיצד. שרתי מחשב מאובטחים? כספת ממש ממש גדולה? שומר חמוש בכניסה לחדר? רק למשטרה פתרונים.

     

    שאלה נוספת שנשארת בלתי פתורה, היא שאלת הפקידות. בעוד קציני המשטרה המורשים להוציא ולבקש נתוני תקשורת רגישים ידועים מראש, הפקידים שיהיו אחראים על קבלת והעברת החומר בפועל נשארים עלומים. ה"מוקדנים של מוקד המחת"ק הארצי" יהיו בפועל צוואר הבקבוק, ודרכם יעברו כל הבקשות לנתונים וכל הנתונים עצמם. לא ברור מה דרגתם, מה הכשרתם ועד כמה הם מודעים לרגישות המידע העובר תחת ידיהם.

     

    מי הם יהיו? מה יהיה הסיווג הבטחוני שלהם? לא ברור. למרות שמדובר במוקדנים בלבד, כמות המידע הרגיש שתעבור תחת ידיהם מחייבת פיקוח קרוב על התפקיד הזה.

     

    ומה עם המאגר?

    עוד נתון שנעדר מהנהלים הוא מאגר המידע המשטרתי. בדיון קודם על הנושא שנערך בוועדה בחודש אוגוסט, העבירו חברי הכנסת ביקורת על דרישות המשטרה מחברות התקשורת לצורך הקמת המאגר. זאת לאחר שנציג חברת סלקום שנכח בדיון הציג

    בפני הוועדה מסמך לפיו המשטרה ביקשה להעביר לידיה נתונים אשר כלל אינם מופיעים בחוק.

     

    נציגי המשטרה, מצידם, טענו אז כי העניין נבע בין השאר מהבדל בין המונחים בהם המשטרה משתמשת לבין המונחים של חברות התקשורת. רב פקד אלעזר כהנא, מלשכת היועץ המשפטי של המשטרה, הסכים ש"היה צריך לעשות את זה יותר טוב" ולהעביר את המסמך תיקוף משפטי, אבל טען בדיון כי נעשו מאמצים של מעל ל-100 אחוז להעביר את ההנחיות לגורמים במשטרה.

     

    ניצב יוחנן דנינו, אז ראש אגף חקירות ומודיעין, הבטיח בדיון מאוחר יותר שלא ייעשה שימוש לא ראוי במאגר: "ברור שאין לנו שום כוונה לחרוג מהנחיות והוראות החוק וכוונת החוק המקורי", אמר דנינו שהוסיף כי החוק יסייע למלחמה בפשיעה. דנינו העריך כי בעזרת שיתוף פעולה של חברות התקשורת, המאגר יוקם תוך חודשים ספורים.

     

    ילחם בפשיעה או יפגע בפרטיות?

    קשה לפגוע מראש האם חוק נתוני תקשורת הוא אכן חוק שיגן על אזרחי המדינה תוך כדי פגיעה מינימלית בפרטיות, או חוק דרקוני ופולשני שלא לחינם זכה לכינוי המאיים שלו, "האח הגדול", המתייחס לשליט רואה הכל הספר "1984" של ג'ורג' אורוול.

     

    מה שבטוח זה שהמשטרה רואה בו כחיובי במיוחד, ומציינת 546 מקרים בהם היתרים כאלה ניתנו במקרים של הצלת חיים בין החודשים יוני לדצמבר 2008 בלבד - אלא שמקרים של הצלת חיים אינם נתונים במחלוקת. נשאלת השאלה: מה עם שאר מאתיים ותשע הבקשות שהוגשו בתקופה זו. האם אכן היו נחוצות?

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים