שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האופרה העצובה של ווגנר
    קורט ווגנר הוא אולי "ההוא מלמבצ'ופ", אבל בהופעת הסולו האקוסטית שלו, עם קול רועד וטקסטים עצובים, הוא בא כמספר סיפורים. הקהל גמל בהערכה ותשואות שהפתיעו גם אותו

    לקורט ווגנר אין בעיה שיזהו אותו בתור "ההוא מלאמבצ'ופ", כמו שכתוב על כרזת ההופעה שמעטרת את שערי הבארבי. וזה גם ממש בסדר מצידו אם תשבו בנוח, תשתו את הבירה שלכם ותאכלו מול העיניים שלו. לא מפריע לו שרובכם לא ממש מכירים את חומרי "קריירת הסולו" המינימליסטית שלו. והוא גם די מודע לכך שהקהל שבא לראות אותו אמש (ב') בבארבי תל אביב, שהצעירים שבו הם בשנות העשרים המאוחרות שלהם, מונה בעיקר מעריצים של להקת האם שלו.

     

    בכלל, ווגנר נראה בחור די פשוט, נוח ומתחשב. טיפוס דרומי חביב מנאשוויל, טנסי, בירת הקאנטרי והרוק הנוצרי, שגם אחרי 23 שנות קריירה ועבר כפועל בניין וצבּע, עדיין לא לוקח כמובן מאליו את החום והאהבה שמרעיף עליו הקהל הישראלי. עבור ווגנר, איש ממושקף עם מראה דרו קארי, תל אביב היא נקודת הסיום לסיבוב הופעות אישי שני שלו. הוא מגיע אלינו אחרי אירופה וארצות הברית ונראה ששום דבר לא הכין אותו לקהל הישראלי: אותו קהל שתגידו מה שתגידו עליו, הוא יודע להעניק אהבה ולהכיר תודה למי שבכל זאת החליט להתעלם מהתרעות הביטחון והתיאורים בחדשות.


    ווגנר. לא מוכן לחום של הקהל הישראלי (צילומים: דודו אזולאי)

     

    אפילו ווגנר עצמו, מצויד בכובע נהג המשאית הקלאסי שלו, מכנסי ג'ינס משופשפים וחולצת בר מצווה מכופתרת, יגיד לכם שהוא מופתע."תודה רבה, קוראים לי קורט" הוא אומר בחיוך מבויש לקהל המהופנט. קבוצה לא גדולה של אנשים שבאה לראות מופע מסוג אחר. רובם ככולם זוכרים לו שנים של רוק איכותי, כזה שמתכתב עם סול, קאנטרי ובלוז, ומחליף הרכבים בקצב היסטרי.

     

    הקהל רוצה לחבק

    אלטנרטיב קאנטרי, אוהבים לקרוא לזה אותם משווקים שצריכים למתג כל דבר. בשביל הקהל האוהב כאן הערב, מדובר בחיבור עדין בין קול רועד וטקסטים עצובים, ילדותיים, חצי תמימים וחצי מפוכחים. "אני ממש שמח להיות פה. זה באמת די מדהים. אני יודע שכל מי שמגיע לכאן אומר זאת, אבל אני באמת מתכוון לזה" הוא מוסיף בענווה. קשה לזייף צניעות כזו, שמתפרשת מכל תנועה, מכל מחווה מופתעת, מהשלמה משעשעת עם בעיות הסאונד הצורמות שבוקעות מהרמקולים של הבארבי.

     

    גם אחרי שהוביל אינספור נגנים מקצועיים באנסמבל "לאמבצ'ופ" (שווגנר הוא הצלע הקבועה היחידה בהרכב המצוין והמתחלף תדירות), הוא עדיין לא ממש זוכר את מילות השירים וזקוק למילות השירים שלו מול העיניים, דפים תלויים באטבים על חבל כביסה ארוך שמקיף אותו.


    לווגנר, פועל בניין וצבע בעברו, דבר איננו מובן מאליו

     

    "אהבה היא דבר כל כך פשוט" הוא שר בקול חצי מחוספס, ולרגעים זה נראה באמת כך. משהו במינימליזם הטהור, בפשטות, גורם לקהל לרצות ממש לחבק את הבחור. בן 51 ועדיין משדר כזו פגיעות, שעומדת אולי בקונטרסט לדמות המאצ'ו הקשוח וכבד המבטא שעולה לנו כשחושבים על מוזיקאי דרומי.

     

    יש בו משהו מקבל, בווגנר. וגם אם "All Smiles And Mariachi" קצת מזכיר את "Sweet Marie" של Crooked Fingers, במגע ובאווירה, אין לטעות: האזנה קשובה למילות השירים חושפות יוצר חשוף וכואב, כזה ששר על דברים יומיומיים, כאבים קטנים שעושים את החיים שלו ושלנו. אין לצפות כאן לדרמות גדולות, לאסונות גדולים. גם אסונות קטנים יש מספיק, ולווגנר תמיד הייתה היכולת לתאר אותן באופן אנושי, מעורר חמלה וקטן כל כך. "הכרתי אותך כשעוד הייתה לך חברה. היא הייתה יותר נחמדה ממך. גם אני הייתי די מאנייק אז" הוא מספר, כמו נזכר בערגה בעבר.


    זקוק למילות השירים, התלויות באטבים על חבל כביסה

     

    "I Believe In You" של דון וויליאמס הוא רגע שיא בהופעה, וניכר שהקהל כאן מקבל מה שהוא רוצה. גם "Stand", האנונימי יחסית, מקבל כאן תשואות לא אופייניות ווגנר עצמו מודה שהוא קצת בהלם: "השיר הזה מעולם לא קיבל כזו הערכה וכאלה מחיאות כפיים" הוא אומר, עוד מנסה לעכל את הכבוד וההערצה הכל כך מנומסת שמורעפת עליו כאן.

     

    בראיונות מספר ווגנר שמשהו במעמד האינטימי של הופעות סולו ובאינטראקציה עם הקהל משך אותו הרחק מהלהקה. בעוד הוא עדיין מחויב להרכב אותו הוא מניע במשך כל כך הרבה שנים, הוא כאן כמספר סיפורים, למרות שהוא לא תמיד יודה שהוא כזה.


    מאיפה הכובע? והמשקפיים?

     

    בין שיר לשיר הוא עונה על שאלות, חלקן מאתגרות ("מה המשמעות של התמונות על גבי דפי המילים שלך?" ) חלקן מטופשות וקומיות ("איפה קנית את הכובע שלך? ואת המשקפיים?"). על כולן הוא עונה ברצינות מהולה בהומור יבש. "וואו, ממש ציפיתי לדיון פוליטי נוקב פה היום, אבל אתם בקטע של להשאיר את זה קליל" הוא זורק, שובה קהל אוהד בחיוך של ילד קטן.

     

    חבל הכביסה מתקצר

    הוא ממשיך ב-"You're a Big Girl Now", חידוש מושלם לבוב דילן, שכאילו נתפר בדיוק למידותיו הגדולות. לצד להיטי עבר הוא משבץ גם פנינות חדשות יותר, כמו "Hold of You"ו-" National Talk Like A Pirate Day", הרגישים והיפים מ"או, אוהיו", אלבומו האחרון עם ההרכב.

     

    לאוזן הבלתי מזוינת ווגנר עשוי להישמע מרדים או משעמם. אין ספק שרק מעריץ מושבע, או לפחות חובב מוזיקה אובססיבי, לא ימצא את עצמו נע באי נוחות בכסא, סורק את החדר למשמע עוד שיר באותו סולם,
    עוד חידוש שקט עם שירה רוטטת. וכנראה גם האמן שעל הבמה יודע את זה, מה שמסביר את קוצר ההופעה. שעה ורבע והדרן אחד מאוחר יותר, הוא מודה לנו שבאנו, לא מבזבז זמן מיותר, לא מתענג על ליטופי האגו המחמיאים והראויים. כמו קו זמן רציף עם סוף ברור, כבר לא נשאר מקום בין ים האטבים והדפים: חבל הכביסה מתקרב אל סופו, כמו מבשר את סוף הערב.

     

    סולן לאמבצ'ופ היה כאן אצלנו, פתח את פסח ואת עונת ההופעות שמתוכננת לנו הקיץ, אינשאללה. גם אם לא ידעתם, זה ממש בסדר. ואם הייתם שם, קהל אלטרנטיבי עם נטייה ברורה לאינדי-פולק אוונגרדי וכינויים מאולצים אחרים, אתם יודעים שזה ממש לא עניין של הגדרות. כמו שווגנר אמר אתמול בעצמו: "אני עושה את זה מפאקינ' אהבה למוזיקה. מה ההשראה שלי? ובכן, אתם. והחיים באופן כללי. וחוסר התשלום".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ווגנר. מנסה לעכל את ההערצה המנומסת
    צילום: דודו אזולאי
    7 לילות
    מומלצים