החזייה שהפכה לאוזני קוף

כבר כמה שנים טובות שמאור צבר הוא מעצב התלבושות הבלתי מעורער של להקת המחול הקיבוצית, אבל לא רק. בגיל 31 הוא חתום על עיצוב תלבושות וסטיילינג של להקות מחול רבות בהן "קמע", "מיומנה" ו"ורטיגו" לצד הפקות תיאטרון, החל בפרויקטים ניסיוניים כמו "הדיבוקים" של "הבימה" ועד "יוסף וכתונת הפסים", הפקה מוזיקלית משומנת ורווית כוכבים.

אחרי שזכה בפרס על עבודתו בהפקת הילדים "איה, אווץ' ואווה" של תיאטרון הילדים שלנו מטעם ארגון הגג הבינלאומי של תיאטראות הילדים (אסיטז'), חוזר צבר למחוזות הילדות, הפעם בהפקה עתירת דמיון שתעלה בבכורה בפסטיבל הבינלאומי להצגות ילדים בחיפה, שנערך בחול המועד פסח.

צבר על הסט עם צוות השחקנים. לא רק מעצב התלבושות (צילום: מוטי שני)

ההצגה "סוד האגם המלוח", המבוססת על ספרה של מירב משולם, נפתחת ביום בהיר ומבלבל אחד כשחיות היער מגלות שמי האגם שלהן מלוחים ואין להן מה לשתות. כמו המחזה, כך גם התלבושות של צבר, מאופיינות בהומור, עתירות דמיון ומעוצבות באופן מפתיע מחומרים יומיומיים אך בלתי קונבנציונליים בעליל.

קצת כמו ביצירותיו של חנוך פיבן, אשר מרכיב דיוקנאות מקולאז'ים של חפצים וחומרים שונים, כך גם צבר בעבודתו הנוכחית מפקיע צינורות ישנים, מטאטאים וסלסלות קש מהתפקיד המקורי שנועד להם. "זה לא רע להיות מושווה לפיבן", צוחק צבר, "בכל זאת מדובר ביוצר מרשים ששמו הולך לפניו".

רישום תלבושות של צבר. בהשראת פיבן ו"מלך האריות" (איורים: מאור צבר)

אבל למען האמת, גם אם פיבן היה מקור השראה, מה שהניע אותו לנטרל חפצים מוכרים מהקונטקסט השימושי שלהם, זו דווקא אג'נדה. "הצגת ילדים היא הזדמנות מצוינת לעורר מודעות לאיכות הסביבה ולמיחזור", הוא אומר.

לשחק במקום לזרוק

האג'נדה, איך לומר, השתלבה יפה ביומן של צבר. בשיא הלחץ על העבודה עם קונספט שעדיין לא סגור על עצמו, הוא נאלץ לקפל את חפציו ולפנות את הדירה והסטודיו בו הוא מתגורר ויוצר. "מצאתי את עצמי מוקף בחומרים זמינים שהרגשתי שאני חייב לעשות בהם שימוש כמו ניילונים נצמדים, צינורות שיצאו מהבוידעם, כבלים של מחשב. אז במקום לזרוק, פשוט התחלנו לשחק בהם", הוא אומר.

הסלסלה הפככה לשריון של צב

צבר שאב השראה מההפקה הבימתית המוזיקלית, "מלך האריות", שגם בה נעשה שימוש בחומרים לא קונבנציונליים. "לא רציתי לבנות עולם ריאליסטי של ג'ונגל וחיות אלא ליצור שפה גרפית, נקייה, שמעניקה אינטרפרטציה אחרת לחומר מוכר", הוא אומר, "היה לנו חשוב להעביר את ההומור שבטקסט לעיצוב התלבושת".

וכך, הפכו סלסלות קש קטנות לשריון קשיח של צב. אחוריו של הקוף הם סל עגול אליו מחוברים צינור של מזגן וידית של מטרייה. אוזני הקוף הן מילויים של חזיות. "ניסיתי לא להתחכם אלא לחשוב כמו ילד", הוא מוסיף.

והחזיות הפכו לאוזניים של קוף

למרות הניסיון הרב שיש לו בתחום העיצוב לבמה, העבודה בהפקה הנוכחית היא חוויה יוצאת דופן עבורו. "זו פעם ראשונה שאני מרגיש שווה בין שווים", הוא אומר ומתכוון לשיח הפורה עם במאית ההצגה הדס גלבוע וצוות השחקנים.

למה זה מפתיע אותך, עיצוב תלבושות הוא הרי חלק מהעבודה על הפקה?

"עוד לא עבדתי עם במאי שהתייחס אליי כאל שותף שווה ליצירה השלמה. בדרך כלל אני מעצב התלבושות והם הבמאי או הכוריאוגרף.

פה אני באמת מרגיש לראשונה שזו עבודה שנעשתה ביחד וזה עושה חשק לעוד".

או להגשים חלומות.

"חלק מרכזי בתהליך הלמידה שלי היה הצורך לעבוד מתוך מה שאין. אני יודע שזה נשמע מוזר אבל לפעמים זה נותן יותר אפשרויות מאשר לעבוד בתחושה שהשמים הם הגבול כי אתה נדרש להיות באמת יצירתי בכדי להגיע לתוצאה שאתה שלם איתה.

"אני לא אומר שזה לא מתסכל להיתקל שוב ושוב באותה החומה. בסופו של דבר מדובר בהפקות בלי תקציב וכשאתה צריך לקחת בחשבון סאונד, מוזיקה ושחקנים או רקדנים, עיצוב התלבושות נתפס פה משום מה כמותרות שיושבות במקום האחרון ברשימה. זה עצוב וטיפשי, כי תלבושות יכולות לשנות מן הקצה לקצה את כל החזות של המופע".

מעצב בדם

למה לא בחרת בעיצוב אופנה אלא החלטת לעסוק בתלבושות לבמה?

"הרבה פעמים אני מרגיש שאני מעצב דמויות לא בגד. כדי לעצב תלבושת אתה בונה עולם שלם. אם זו פייה אז אני מדמיין מה היא אומרת, איך היא חיה, מה האביזרים שבהם היא משתמשת ואיך השיער שלה נראה. זו דמות שלמה שצריך לבנות מההתחלה".

בין מקורות ההשראה הוא מציין את בוקי שיף כמודל לחיקוי. "היא התחילה כמוני מכלום, קיבלה הזדמנות וידעה לנצל אותה. היום היא מעצבת תלבושות לאופרות הכי גדולות בעולם ועובדת עם גדולי הבמאים", הוא אומר, "העבודה שלה עם חומר וצבע מדהימה והיא אלופה בחיבורים חסרי הגיון שיוצרים את כל ההיגיון שבעולם. הלוואי עליי".

כמו צבר, גם שיף - שברזומה שלה עיצוב הפקות ענק בבתי אופרה יוקרתיים כמו השטאטסאופר בברלין, שאטלה בפריז ולה סקאלה במילאנו - עבדה לאורך הדרך גם כמעצבת חלונות ראווה.

"אני מאמין שמעצב הוא מעצב הוא מעצב", הוא אומר, "אם זה המקצוע, התחביב, האהבה והחיים שלך, אין מצב שלא תוכל לסדר פרחים, לעצב בית או גינה". ז'אן פול גוטייה הוא עבורו "סוג של גורו" בעיקר בזכות עיצובי התלבושות שעשה למחול. "הן הרבה יותר מטורפות מעיצובי הבגדים שלו. תכתבי", הוא אומר. אבל לא רק מעצבים הם מקורות השראה. עולמו המופלא של טים ברטון הוא ללא ספק השראה וכך גם זה של פדרו אלמודובר. "שניהם יוצרים עולמות תיאטרליים מאד וצבעוניים", הוא מסביר.

אז הבגד עושה את האדם?

"כן, אבל זה הדדי. גם האדם עושה את הבגד. לא משנה מה אתה אלא איך אתה לובש את זה".