יכולתי להישאר בניו יורק, אבל חזרתי לתל אביב
עם ניו יורק היו לי פרפרים בבטן ואחרי שלוש וחצי שנים כבר לא יכולתי לשאת אותה. עם תל אביב היו הרבה אכזבות והסתגלות איטית. היום אני יודעת שזו האהבה האמיתית. בין שתי ערים
בדיוק כמו שחשבתי איך אקרא לילדים שלי כשעוד הייתי ילדה בעצמי, מתוך ידיעה ברורה שיום יבוא ויהיו לי ילדים, כך גם ידעתי עמוק בליבי שיבוא יום בו אסע לחיות באמריקה. הרגשתי לא שייכת למקומי, הרגשתי שנועדתי לחיות במקום אחר, בו אנשים יותר מנומסים ופחות עצבניים וחמי מזג, בו לא תוקעים עגבנייה שאני שונאת בכל סנדוויץ' ובמקומה פורסים עלה רענן של חסה.
רצונות המושרשים כה חזק בנפש - טיבם להתממש, אבל אין לנו שליטה על המועד בו זה קורה. דווקא כשהגיעה ההזדמנות הגדולה לעקור ולהעביר את חיי לבוסטון, הרגשתי שייכת לכל עץ ברוטשילד, לכל חנות בשינקין, למרצפות הכתומות בדירתי בלב העיר, למרפסת שהוקפה בציפורים מצייצות, לתל אביבים אוהבי החופש, לבליינים הנהנתנים. הפרידה היתה קשה מנושא.
בוסטון היתה קרה ומנוכרת, הרחובות התרוקנו בשעת לילה מוקדמת ושיוו לה מראה של עיר כנסיות נוגה. החוקים הנוקשים שהכתיבו כל צעד ושעל הרגיזו אותי, היהירות של תושבי המקום לא נעמה לי, החורף הארוך והקשה דיכא אותי והאוכל לא ערב לחיכי, חסה או לא חסה. הלב שלי נקרע מגעגועים, למה עזבתי את תל אביב? כשלמדתי להעריך את השלג המנצנץ לאור השמש ואת יופיים של צבעי השלכת, וליהנות מהשקט וגם מהלבד - הגיע הזמן להגשים את חלומי הגדול ולעבור לניו יורק.
שלוש וחצי שנים חייתי בתפוח הגדול, העסיסי, המחשמל והנוצץ, מרכז העולם בו הגיוון שולט בכל. ביומי הראשון כניו- יורקרית מן המניין הלב שלי פעם בחוזקה. אנשים שחורים, לבנים וצהובים מכל קצוות תבל, קבצנים מחוסרי בית ובנקאי השקעות מיליונרים, אמנים זרוקים של הוויליג' ומדושני האַפֵר-ווסט, כולם חברו יחדיו למסה אנושית הרמונית. בדיוק כמו המבנים השונים כל כך זה מזה בגובהם, בצורתם ובחומריהם, שהשתלבו יחד ליופי שאין כמותו. החיוך לא עזב את פניי, הייתי חלק מאין ספור אפשרויות.
אחרי גירושים שניים היה בי פחד עז ממחויבות
יכולתי להישאר בניו יורק, אבל החלטתי לחזור הביתה לאהבתי המיתולוגית תל אביב, למבטים העוגבים של הבחורים היפים בעיר. כבר בטיסה חזרה, מתוך פחד להשתרש חזק מדי, החלטתי שאחרי שנה בתל אביב אעבור למדריד. בכל זאת, אחרי גירושים שניים היה בי פחד עז ממחויבות.
אחרי שבוע של אופוריה מהמפגש המחודש עם חבריי ומשפחתי, עם המגניבות של לילינבלום והזוהר הסלבריטאי של מונטיפיורי, גיליתי שדברים רבים אליהם התגעגעתי אינם קיימים עוד. שינקין התמסחרה והפכה למרכז הערסים והפרחות הלאומי, הבר השכונתי בו נהגתי להעביר את לילותיי הפך לבית קפה משעמם. החברים איתם נהגתי לבלות התפזרו בעצמם על פני הגלובוס, או שהפכו להורים שבילויים מהם והלאה.
גיליתי שגם אני השתניתי. התרמוסטט הפנימי שלי הותאם לחורפים מושלגים וקפואים, כך שהחום והלחות הפכו עבורי לבלתי נסבלים. חוף הים העמוס וההמוני של יום שבת כבר לא קסם לי בכלום. בבגדי מנהטן המהודרים שלי הרגשתי לא שייכת אל הג'ינסים, הגופיות וכפכפי האצבע ששלטו אפילו בסצינת הבילויים הלילית. הצבעוניות הרדיקלית שלי בלטה מדי נוכח הגוונים החדגוניים שעטו כולם.
בראשונה מזה שנים רבות הייתי רווקה בעיר, ונתקלתי בתופעות תל אביביות חדשות שלא הצלחתי להבין. תרבות הסמס, למשל, הוציאה אותי מדעתי. איך לעזאזל אפשר לתקשר באמצעות טקסט נטול טון ורגש? למצוא את שני המשפטים שיראו כמה אני שנונה וכייפית וייצרו המשכיות לדו שיח טקסטואלי מטופש? ומה העניין עם בילויים בכל לילות השבוע ומנוחה דווקא ביום שישי? אנשים לא עובדים בעיר הזו?
בניו יורק כולם מזמזמים כמו דבורים עסוקות, ממהרים ממקום למקום. בתל אביב נדמה שכולם יושבים כל היום בבתי קפה, נינוחים, באווירת שאנטי שהטריפה אותי. אני נאלצתי להעביר את ימיי במשרד סגור, בלחץ אטומי, בין חדרי ישיבות לעמדת המחשב. איך אנשים מתקיימים פה מבילויים ובטלה, איך הם משלמים את שכר הדירה השערורייתי? ולמה לי לא גילו את השיטה?
הנשים עם העגלות, הצוציקים והבטן ההריונית התפוחה, המסתובבות בחוצפתן בכל עבר, ניקרו את עיניי. בניו יורק כמעט לא רואים תינוקות ברחוב, אנשי מנהטן מעדיפים להשקיע במלתחה של פראדה מאשר בחיתולים ובחסכונות לקולג'. שם הרגשתי לגמרי טבעי להיות נטולת ילדים בגיל 30 פלוס.
מכל המקומות בעולם, זה המקום בו בחרתי לחיות?
גם דירה לא היה קל למצוא למיישמת פנג-שוואיי שכמותי, שהורגלה לדירות פרקט ושיש עם דורמן במנהטן. במציאות התל אביבית, מה שיכולתי להרשות לעצמי הוא דירות שהסלון שלהן משקיף אל ספה של שכנים בגופיות לבנות קרועות ותחתוני סבא, או דירות במבנים מסריחים משתן של כלבים, חתולים ושיכורים מזדמנים.
זו העיר אליה התגעגעתי? מכל המקומות בעולם, זה המקום בו בחרתי לחיות? אבל כשמצאתי את דירת חלומותיי, כשהבנתי כמה זה לא טריוויאלי להתחיל בכל פעם מחדש - כבר לא התחשק לי לעבור למדריד. ובכלל, במדריד שמים עגבניות בכל דבר, לא רק בסנדוויצ’ים, מה אני אוכל שם? ובכל זאת, לא רציתי להישאר בעיר המפויחת, הפקוקה, המאובקת. התחלתי לחלום על חיים במושב, במרחבים הפתוחים, באוויר הצלול, בשקט נטול הפיתויים לבילויים בברים ריקניים, מסיבות חלולות וזיונים חסרי משמעות.
אבל מבלי לשים לב, מצאתי את עצמי נהנית בלילותיי מאירועים מסעירים, מפגשים מרגשים, ומסתם שוטטות ברחובות הקסומים. מבלי לשים לב, מצאתי את עצמי נהנית מחוף הים השקט, מחוגי היוגה, מבתי הקפה ומרכיבות אופניים בפארק הירוק. מבלי לשים לב, השתנתי והפכתי לחלק אינטגרלי מהעיר. התאהבתי בתל אביב החדשה, ב"אני החדשה", בסימוסים, בנשים עם הילדים, בבטלני בתי הקפה ובשאנטי הנפלא.
אולי כך אמור להיבנות קשר נכון וחזק? עם ניו יורק היו לי פרפרים בבטן ואחרי שלוש וחצי שנים כבר לא יכולתי לשאת אותה. עם תל אביב היו הרבה אכזבות, מהמורות, רצון לברוח והסתגלות איטית. היום אני יודעת שזו האהבה האמיתית, אהבה למרות ובזכות הפגמים, על אף כל העגבניות. תל אביב ואני נועדנו זו לזו.
בתל אביב נדמה שכולם יושבים כל היום בבתי קפה.
צילום: index open
מומלצים
