ב"סדר" האלטרנטיבי שלנו ניגנו הפינק פלויד
ישבנו על כריות בסלון של הדירה הקטנה שלה לאור נרות וקולות ניגונים יהודיים עתיקים עלו מחלונות השכנים. בין צלחות המאכלים על השולחן הנמוך היה שמור כלי מיוחד לערימה של פיתות. אתאיסטים בשוחות, הגדה בסגנון חמץ למהדרין
היא הדפיסה לי מבעוד מועד עותק של ההגדה שכתבה בעצמה, וגם כרכה אותה יפה. 'ההגדה האתאיסטית הראשונה בהיסטוריה', היא קראה לה. עכשיו תורי.
"צא ולמד", דיקלמתי בטון של טקס מהטקסט שראיתי לראשונה בחיי, "שלא עבדים היו אבותינו במצרים, כי אם אדונים. ולא ברחו ממצרים, כי אם גורשו. כמה שנאמר: ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך". עצרתי והסתכלתי עליה, מופתע. אני אמנם חילוני, אבל ביני לבין עצמי הודיתי שהדיסוננס הזה בין הכתוב לכל מה שחונכתי לו מאז גן טרום-חובה הטריד אותי.
"למה עצרת?"
"זה פשוט... אני מבין את הכוונה עוד פחות מההגדה המקורית", אמרתי.
"תקרא את 'קדמוניות היהודים' של יוספוס פלביוס", ענתה. "הוא טוען שם שיציאת מצרים היתה למעשה גירוש של שבט רועים בשם ההיקסוס על ידי המצרים".
"הוא היה בוגד, אם אני זוכר נכון".
"הוא לא היה בוגד. הוא רק העז להגיד את האמת". שוב תורה.
"והוציאו בני ישראל את יהוה ממצרים, לא על ידי מלאך; ולא על ידי שרף; ולא על ידי שליח. לבדם יצאו".
לא ידעתי מה לחשוב על הסדר האלטרנטיבי שערכנו רק שנינו בליל הסדר. ישבנו על כריות בסלון של הדירה הקטנה שלה לאור נרות וקולות ניגונים יהודיים עתיקים עלו מחלונות השכנים. לנו התנגנה 'החומה' של פינק פלויד ברקע.
בין צלחות המאכלים על השולחן הנמוך היה שמור כלי מיוחד לערימה של פיתות מהבילות.
"פיתה זו שאנו אוכלים, על שום מה?", דיקלמה והגביהה את הפיתות, "על שום שהיא ממש טעימה, ואף אחד לא יגיד לנו שאסור". ואז העבירה אלי את הפיתה העליונה לניגוב מקערת החומוס, בעוד היא אוכלת כזית מצלוחית הזיתים.
לא ידעתי איך להתנהג עם חוזרת בשאלה
בסוף שתינו את כוס הוויסקי הרביעית, כנדרש על פי המסורת החדשה שייסדנו, ואז היא לקחה אותי ביד והובילה אותי אל חדר השינה. אני, תמים שכמותי, לא הייתי מעז בכלל להציע את האפשרות בעבר. לא ידעתי איך להתנהג עם חוזרת בשאלה. אבל היא אומרת בפשטות: "אחרי 24 שנות בתולים, יש לי פער גדול להשלים".
יש לה שיער דבש יפהפה ונמשים. "נשיקות של מלאכים", אני מסביר אותם בזמן שידיי העירומות לומדות בעדינות את מתאר פניה, אבל היא לא מחייכת. העיניים שלה עצובות והיא לא עונה.
חזרתי מיפו עם קילו שרימפס ולחם טרי. רותי התעקשה שנאכל חמץ בכל ארוחה במהלך החג, כדי שלא יווצר רושם של 'מראית עין' שהיא אוכלת כשר. "כדי שלא 'יחשדו בכשרים' ", אמרה בחיוך. מצאתי אותה קוראת בכורסה שלה.
היא קראה וקראה, בקצב שאפילו אוהב ספרים כמוני לא האמין שקיים. היא בלעה כל סופר אתאיסט שהצליחה להניח עליו את היד: תומס הובס, מארק טווין, דיוויד היום, ברוך שפינוזה, קארל מרקס, אלבר קאמי, ברטרנד ראסל, דגלאס אדאמס, רוברט היינלין, ריצ'רד דוקינס ועוד ועוד. נראה שהיא זקוקה לחיזוקים בלתי פוסקים להחלטתה.
"מה שלומך, מחמלי?", העברית שלה גבוהה. "השבח לאדושם", אני עונה ושנינו מגחכים.
פעם הערתי חצי בצחוק ש"יחסית למישהי שלא מאמינה באלוהים את חושבת עליו די הרבה", אבל היא ענתה ברצינות גמורה: "בשבילך אלוהים הוא מין מושג ערטילאי, רחוק מהקיום היומיומי. בשבילי זה משהו שגזל ממני את המשפחה הנורמלית שהיתה אמורה להיות לי".
מעולם לא הגדרתי את עצמי בתור משהו אחר מחילוני גמור. פשוט, לא ממש הקדשתי לנושא יותר מדי מחשבה. אבל רותי, היא היתה כופרת אמיתית. החיים שלי קלים – אני נולדתי ליברלי ומשוחרר, בעוד שהיא נולדה למשפחה חרדית באחת מהחברות הסגורות והמקובעות ביותר שיש, והיא יצאה משם לגמרי בכוחות עצמה.
"לא עזבתי בגלל איזו טראומה. לא התעללו בי. ההורים שלי אהבו אותי מאוד", המשיכה, אבל אז היססה. "או לפחות את מי שהייתי".
עכשיו שנינו שותקים ומנקים את פרוקי הרגליים הטעימים מעל הכיור שלה.
"מה אמא שלך אמרה?", היא שואלת אותי לבסוף.
"המצאתי לה איזה תירוץ", אני מתחמק.
זו היתה הפעם הראשונה בחיי שלא חגגתי את הסדר כהלכתו אצל ההורים שלי. אמא שלי לקחה את זה קשה, היה חשוב לה שאהיה ביחד עם המשפחה. לרותי היה קל יותר וגם קשה יותר - לא היה לה לאן ללכת.
היא האחות הבכורה. היא השאירה מאחור זוג הורים ותשעה אחים, והם ניתקו כל קשר, סירבו להכיר בקיומה. עד כדי כך גדולה הבושה. היא שלחה להם מכתב בכל שבוע, כתבה על עצמה, על חייה, איחלה להם בריאות ואושר. מעולם לא זכתה לתשובה.
פעם קיבלה טלפון מהוסס מאחת מאחיותיה הקטנות. בלחישות חשאיות הן קבעו להיפגש ולדבר. לא היה צורך להגיד שהוריהן לא ידעו על כך. רותי חיכתה לה בפינה היעודה בשעת הנקובה.
וחיכתה עוד.
היא חיכתה הרבה מעבר לפרק הזמן שלאחריו כבר היה ברור שאחותהּ לא תגיע. כמעט עד הבוקר עמדה שם, עד שרגליה לא עמדו עוד במאמץ והיא כשלה הביתה, רועדת, אל זרועותיי. "תשכב איתי", היא אמרה, "אני לא רוצה להרגיש משהו חוץ מהגוף שלי". היא לא שמעה מאחותה, או מהאחרים, מאז.
בזמן שאני פורס את הלחם היא מקפיצה את השרימפס ברוטב עדין של ג'ינג'ר, שום ודבש. הערצתי את הבישולים שלה.
היא החליטה להתגייס למקום הכי קרבי שהצליחה למצוא
הערצתי אותה. אומרים שאין אתאיסטים בשוחות, אבל רותי אמרה לי פעם בחיוך עקום שהיא התכוונה להיות הראשונה. בגיל 24, מבלי לדעת דבר על העולם האמיתי הידוע לשימצה, היא החליטה להתגייס למקום הכי קרבי שהצליחה למצוא: לוחמת אב"כ בחיל ההנדסה. היא היתה בכושר עלוב, וכמעט בכוח רצונהּ בלבד הצליחה לעבור את המסלול המפרך. לשוחות היא לא הגיעה, אמנם, אבל התקרבה הרבה יותר ממה שג'ובניק כמוני מסוגל לדמיין, זה בטוח.
אנחנו מנגבים את שאריות הרוטב הסמיך עם פרוסות עבות של לחם. חבל לבזבז אפילו טיפה.
"היה לך טעים?", היא שואלת.
"אם לא, הייתי עושה את זה?", אני שואל ומלקק את האצבעות.
"ואם לא היה לך טעים, באמת היית אומר לי?"
"מה את חושבת?"
יהודים אמיתיים עונים על שאלה בשאלה. 'להחזיר בשאלה', כינינו את המנהג הזה שלנו.
"אני לא יכולה לחזור", אמרה לי פעם. "רציתי מהחיים יותר ממה שהם הועידו לי. אני כמו ציפור שגדלה בכלוב ולפתע פתאום השתחררה. המעבר בלתי הפיך. אני אמות אם אחזור. או לפחות, משהו בי ימות".
אחרי הארוחה, עם כוס תה ביד, היא מתיישבת על המרפסת כשכפות רגליה מתנדנדות מעבר לקצה ופשוט בוהה בשמיים, מרוכזת במאבק פנימי שלי לא היה חלק בו. אני פשוט בוהה בה.
היא הקריבה קורבנות שקשה לי לדמיין
היא הבחורה הכי אמיצה שפגשתי בחיי. היא בנתה לה חיים בשתי ידיה. לא היה לה כלום, והיא נאלצה לעבוד בשלושה מקומות שונים רק כדי להרשות לעצמה את הדירה העלובה שלה. היא כל-כך הרבה יותר חזקה ממני. צעירה ממני בשנתיים, חסרת השכלה אמיתית אבל נבונה כמו שד ובעלת כוח רצון שיכול להזיז הרים. היא הקריבה קורבנות שקשה לי לדמיין וחוותה דברים שלא הייתי מסוגל לשאת. היא גזרה על עצמה ניתוק ממשפחתה ומכל מי שהכירה ואהבה. היא זכתה לחופש שאני מקבל כמובן מאליו, והגיעה בכוחות עצמה למסקנות שאותי האכילו בכפית.
במקום בו חוזרים בשאלה ניצבים, חילונים גמורים לעולם לא יעמדו.
אני מחבק אותה מאחור, ואחרי היסוס של רגע היא מאמצת את זרועותיי לחיקה. רציתי לקחת ממנה חלק מהנטל, להקל עליה במעט, אבל אני יודע שהיא לא זקוקה להגנה שלי. היא רק רוצה שאהיה איתה ואכיל אותה ואחלוק איתה.
ההורים שלה קראו לה חיה, אבל היא טוענת שלא חייתה באמת עד שיצאה לחופשי. הדבר הכמעט ראשון שעשתה היה לשנות את שמהּ לחירות.
אני קורא לה רותי.
טוענים שאיינשטיין, שהתנדנד תמיד על הגבול שבין מדע ודת, אמר פעם: "צירוף מקרים הוא הדרך של אלוהים להישאר אנונימי". אבל מה בנוגע למי שלא מאמין באלוהים? האם עבורו צירופי מקרים הם סתם צירופי מקרים? האם הכל אקראי וכאוטי? היקום הוא בליל אנתרופי ושרירותי שמפריד אנשים באותה הקלות שבה הוא מפגיש אותם, קר ואדיש? האם אני והיא ביחד מכוח צירוף מקרים חסר חשיבות? המחשבה הזו בלתי נסבלת.
"אלוהים זה לחלשים", היא אומרת תמיד, "אנשים שלא מסוגלים לקחת אחריות מלאה על החיים של עצמם".
אבל אני, בסתר ליבי, מודה לו על שהפגיש בינינו.
- הכותב ידוע בכינויו "אוריה החיתי". קבלו אותו בשמו האמיתי
טוקבק כדורבנות:
הצעה לפרשנות יחסימית / קורטז אורבאן
המקרה שמתואר הוא אסון סוציאלי, שהנפגעת ממנו מתעלת את זעמה עליו לאפיקים נרחבים יותר, כמו אמונה ואג'נדה דתית. כאילו אם תשלול מכל וכל את כל מה שמשפחתה מאמינה בו, כך תהיה הצדקה גדולה יותר לשנאה שהיא רוחשת כלפיהם וכך גם הנקמה שלה בהם ובמה שהם מייצגים תהיה שלמה יותר.
כמו כל אדם חדור מוטיבציה, גם היא כמובן מחפשת שותף להיתלות בו. מישהו שיעניק לה משוב חיובי ויחזק את ידיה ויפיג את הבדידות הרעיונית שלה.
הבחור שהיא פוגשת בסיפור משתף פעולה - אבל מסיבותיו שלו. הוא לא ממורמר תאב נקמה, אלא נמצא במצב של איזון פנימי. ה"מטוטלת" שלו לא משוגעת. הוא לא נע ממצב קיצוני אחד למשנהו. הוא רגוע, והוא רגוע מספיק כדי לתמוך בה עד שה"מטוטלת" שלה תתיצב.
ועכשיו תחשבו על זה: האם זה לא מצב העניינים בערוץ "יחסים"?
אצל רוב המגיבים והמגיבות פה ה"מטוטלת" משוגעת! האג'נדה הלוחמנית שהתעצבה אצלהם בעקבות טראומות מכוננות מניעה אותם לקיצוניות רעיונית כללית ומרירות. אבל זה כל כך ברור שהם בסך הכל "כופרים" זמניים והם בסך הכל מחפשים מישהו מהמין השני להיתלות בו . אותו המישהו צריך להיות מאוזן, אך בו בזמן לשתף פעולה ולהנהן בהסכמה, גם אם הדבר נעשה מסיבותיו שלו. אותו המישהו צריך להיות אמפתי ופסיבי דיו כדי להכיל לוחמנות שמספיקה גם לעשרה אנשים.
ואותם מגיבים ומגיבות שעונים על הקריטריונים גם זוכים לפופולריות הגדולה ביותר, מפני שבתת מודע הם מאובחנים ע"י הלוחמניים כ"מעצור למטוטלת", קטליזטור לדעיכת הלוחמנות ובחזרה לשפיות.
לכן , הסתכלו על הסיפור כסוג של אלגוריה. ובאלגוריה, לפעמים כל האמצעים כשרים להעברת המסר.
