מנות קרב
הסרט הדוקומנטרי "בנות קרב", המציג בחורות צעירות שבחרו להיות לוחמות, לא הצליח להתרומם מעל לקלישאות ולדאחקות. אריאנה מלמד מעדיפה שעה ביציאה
הסיפור הזה שחוק כל כך והנרטיב מוכר לכל ישראלי: הנה הופכים ילד מתבכיין ללוחם מצטיין בחסות כמה סמלים שצועקים פקודות לאורך זמן, רצוי גם בבוץ, ובסוף נהיה חייל לתפארת מדינת ישראל. אבל כשנשים צעירות מתגייסות לתפקידי לוחמות ויוצרת הסרט "בנות קרב" בוחרת לדבוק בנרטיב הנושן והגברי הזה בספרה את סיפורן, מתקבל מוצר עבש, משעמם עד דמעות.
ייתכן שהייתי צריכה לזפזפ ברגע שבו בחרה היוצרת לצלם את רוזלין, עולה חדשה ומתנדבת לצבא, יורה תוך כדי תנועה: סלואו מושן לצלילי הדנובה הכחולה - דאחקות מהסוג הזה ושילוב בעייתי של קטעי מוזיקה ("גבעת חלפון אינה עונה" כששתי נשים צעירות שומרות על בונקר תחמושת באמצע השומקום וגם צלילים מסיינפלד שלא ברור מה עשו שם). אבל לא זפזפתי. עבודה צריך לעשות בהגינות, גם אם נושא הביקורת הוא סרט חפיף לגמרי.
"בנות קרב". הבדיחה על חשבונן
חמש נשים צעירות נבחרו לייצג תופעה חברתית מעניינת מאין כמוה: מדוע בוחרות נשים צעירות להיות לוחמות בניגוד לכל הסיכויים להצטיין בפעילות פיזית שכזו, שדורשת רמת טסטוסטרון גבוהה ונטייה הורמונלית קלה לאלימות. בתוך הסיפור המופרך על שיוויון מתמטי בין נשים לגברים, בתוך האתוס המיליטריסטי הישראלי, היותן של נשים ללוחמות הוא סיפור המוצג כסוג של הישג. אפשר וצריך מאוד לתקוף את ההנחה הזאת.
אבל למה לתקוף כשאפשר לצחקק: האם תישבר הציפורן של ירדן במטווח? האם חופית תהפוך לתאומה של המפקדת שלה בגלל שהיא מורעלת? האם רוזלין תבין שצרור המילים שהיא צריכה לצעוק לפני שהיא יורה שונה מהג'יבריש של הארי פוטר? ומה יקרה לנטע-לי המסכנה, עלמה עם בעיות ראייה רציניות, שאלוהים יודע מדוע הרשו לה בכלל להתגייס לטירונות המפרכת הזאת.
הסיפור עוקב אחר הטירונות הקשה של הנשים הצעירות (מספיק כבר לקרוא להן בנות, באמת מספיק), והקריינות הנוטפת אגו זחוח ומרוצה מעצמה הולכת לעיתים קרובות בניגוד למצולם כדי לנסות להצחיק אותנו. "גם ברגעים האחרונים של המסע שומרת ירדן על הרוח הטובה שאפיינה אותה", אומרת הקריינות כשירדן נראית כמי שמוכנה לנשוך מישהו, להתאבד או ללכת לישון. זה ממש ממש לא מצחיק, וחמור מזה: זה לא מגרד אפילו את פני השטח של הטירונות הזאת.
אפשר היה לעסוק בשינויי האישיות שחלים אצל המתגייסות הטריות במשך החודשים בהן הן הופכות מילדות של אבא-אמא לנהגות משגרי פצצות. אפשר היה לדון קצת במצב היחסים בין הצעירות לצעירים שלצידן במלאכה המפרכת הזאת. אפשר היה לדבר על החלום ושברו, הפמיניזם ומשמעויותיו לנשים כה צעירות, ואפשר היה גם קצת לפרק את האתוס שטוען כי כל זה הוא סוג של הישג. אבל בסרט הזה, שום דבר לא מעניין כמו האנקדוטות הזעירות, הסתמיות והשחוקות כל כך שהובאו אל המסך. אפילו המתגייסות עצמן לא מעניינות, כמעט, וכך עד שהעסק נגמר לא נותרה בצופה תחושה שהכרנו מישהי מהן או שיש בהן ייחוד כלשהו מעבר לאיפיון הגס והראשוני שנעשה להן. מוחמץ מאוד, משעמם ומנסה להצחיק בכוח.
