מתבגר

סטנלי טוצ'י אולי לא התכוון לכך, אבל השנה הוא פשוט משתלט על המסכים. שחקן האופי הניו יורקי האיכותי, הקירח והסקסי בן ה-48 מופיע כעת אצלנו בסאטירה ההוליוודית "מה בדיוק קרה?" לצידם של רוברט דה נירו וברוס וויליס וגם בקומדיה "מתי תתבגר?", שבה הוא משחק את מנהל הקמפיין החלקלק והאגרסיבי של נשיא ארצות הברית הרפובליקני. וזאת רק תחילת מתקפת הטוצ'י. השיא שלה יהיה ללא ספק ב"העצמות המקסימות", סרטו החדש של פיטר ג'קסון ("שר הטבעות"), שבו הוא מגלם גבר שאונס ורוצח את שכנתו.

טוצ'י מופיע בסרטים האלה בתפקידי משנה, והוא מודע לכך שנגזר עליו להיות שחקן משנה נצחי ומוערך. "כנראה שכבר לא אזכה לקבל תפקיד ראשי", הוא אמר בפיכחון כשראיינתי אותו בפסטיבל ונציה. "בכלל, לשחקנים בגילי קשה להיות המובילים. בהוליווד התפקידים הבולטים הולכים יותר ויותר לשחקנים צעירים. הופעתי בעבר בתפקידים ראשיים, אבל זה היה בסרטים עצמאיים או בסרטים שביימתי, לא בלהיט הוליוודי ענק. לפעמים אני מאחל לעצמי שאזכה להיות מלוהק לתפקיד מוביל ולפעמים אני שמח שאני לא מקבל כאלה תפקידים. למזלי, ב־12 השנה האחרונות יצא לי לגלם מגוון תפקידים, לחוות התנסויות שונות, להגיע לקהלים שונים, להמשיך לחפור ולחפש, ולאתגר את עצמי כשחקן".

מה מנחה אותך בבחירת התפקידים?

"כל תפקיד שיש בו עומק רגשי, דו־משמעות, אירוניה".

טוצ'י נולד בניו יורק למשפחה ממוצא איטלקי. אביו היה סופר ואמו מורה לאמנות. בצעירותו עסק בספורט, כולל בייסבול. במקביל למד משחק. ב-1982 הוא עלה לראשונה על במות ברודוויי, וסרט הביכורים שלו היה "הכבוד של פריצי" (1985), שבו כיכב לצד ג'ק ניקולסון וקתלין טרנר. טוצ'י מזוהה בעיקר עם הקולנוע האמריקאי העצמאי, אבל גם עם סדרות וסרטי טלוויזיה נחשבים. על עבודתו הטלוויזיונית הוא זכה פעמיים בגלובוס הזהב ובפרס האמי (למשל על ההתארחות שלו ב"מונק"). טוצ'י הופיע בסדרות בית חולים אחדות, ולאחרונה הפציע ב"E.R". "אין לי הסבר למה יש כיום כל כך הרבה סדרות בית חולים", הוא אומר. "אני לא טורח לראות אותן. אני לא מעוניין לראות אנשים מדממים או חוטפים התקף לב כל כמה דקות. אבל נדמה שאנשים אוהבים אותן".

"מתי תתבגר?" מגלם מנהל חלקלק

אחד התפקידים היותר מפורסמים של טוצ'י הוא מעצב האופנה ההומו בלהיט מרסק הקופות "השטן לובשת פראדה". טוצ'י הדעתן מצא את עצמו מתערב בתסריט ובשכתוב הדמות. "אמרתי ליוצרי הסרט: 'יש דברים בתסריט שאנחנו לא זקוקים להם, בואו נוריד אותם ונחזור לדברים כפי שהוצגו בספר המקורי'. וכך היה. מה שאני אוהב בדמות של המעצב שהוא לא סימפטי, וגם שהוא חושף את הרגישות והפגיעות שלו בסוף הסרט".

עשית את המעצב קצת נשי. זה די מפתיע בעידן רודנות התקינות הפוליטית, שבו משתדלים להציג הומואים בצורה לא קריקטורית.

"הוא אכן נשי, וזה בסדר, אבל לא עשיתי אותו קאמפי מדי, כי זה לא היה מעניין. זה היה הדבר הכי קל לעשות, ורציתי שהדמות תהיה יותר מורכבת".

איך ההומואים הגיבו לדמות הזאת?

"ההומואים שאני מכיר, וגם כאלה שאני לא מכיר, ניגשו אליי ברחוב ובמקומות אחרים ואמרו 'תודה על מה שעשית, ותודה על כך שלא גילמת אותו בצורה מעליבה ופוגעת', וזה היה נחמד לקבל תגובות שכאלה".

ערכת תחקיר על ההוויה של "השטן לובשת פראדה"?

"לא טרחתי לעשות תחקיר ולא לפגוש עם אנשים מהתחום. גם לא הייתי רוצה לעבוד בעצמי במגזין אופנה. שעות העבודה לא מתאימות לי".

שינית את דעתך על תעשיית האופנה?

"כן. אני שמח שאני לא חלק ממנה. זה עולם קשוח, אולי קשוח יותר מהוליווד. אפשר למצוא בין שתי התעשיות הללו לא מעט קווי דמיון: הדברים משתנים במהירות, הטרנדים נוצרים ונהרסים על ידי אותם אנשים, ושתיהן עוסקות באשליה ובפיגורה".

עולם האופנה לא זר לטוצ'י. "אומנם אין לי סטייליסט ואין לי ספר, בגלל שאין לי שיער בכלל, אבל אני אוהב בגדים", הוא מתוודה. "למרבה המזל אני מקבל בשנים האחרונות הרבה בגדים ממעצבי אופנה, וזה נחמד. זאת תחושה נהדרת להתקשר למעצב ולהגיד לו: 'תשמע, אני צריך כך וכך', ואז הוא אומר: 'אין בעיה, תבוא לחנות ותיקח כל מה שאתה צריך'. ואז אני מגיע לחנות, והמעצב אומר: 'קח את זה, ואת זה, ואת זה', אז אני מרגיע ועונה: 'לא, אני רק צריך שתי חולצות ושני זוגות נעליים, בגלל שיש לי כמה אירועים, וזה כל מה שנדרש לי', והמעצב בשלו: 'יאללה, בוא תיקח את זה ואת זה'. וכשאני מציע לשלם על הדברים שבחרתי, הוא לא נותן לי. זה פנטסטי. זה היתרון הגדול בלהיות מפורסם".

מצאת עוד יתרונות?

"כן, אני יכול ללכת לכל מסעדה ולקבל שולחן נחמד בלי לחכות בתור ובלי להזמין מראש, במיוחד אחרי שעשיתי פעם את הסרט 'לילה גדול', שעסק במסעדה איטלקית".

את הראיון המלא ניתן לקרוא בגיליון פנאי פלוס החדש