הודו-ליווד

ראיתם את "נער החידות ממומבאי"? יופי. ראיתם איך זה נראה כשבמאי בריטי מנסה לעשות סרט הודי? עכשיו הגיע הזמן לנסות ולצפות בסרט בוליוודי אמיתי.

הוותיקים בקוראים בוודאי זוכרים שבשנות השישים הוקרנו בבתי קולנוע בארץ סרטים הודיים, שהיו תחליף זול לסרטים ההוליוודיים. השם "בוליווד" הוא מיזוג של "בומביי" ו"הוליווד" (כיום, עם שינוי שמה של העיר למומבאי, אולי צריך לשנות את שם הקולנוע הזה ל"מוליווד"), אבל תכלס, הקולנוע ההודי גדול יותר מהקולנוע ההוליוודי: בהודו מופקים יותר סרטים מאשר באמריקה ועם מיליארד צופים, גם הקהל גדול יותר.

"אום שאנטי אום". לגלות מחדש את הקולנוע ההודי 

אבל אם בשנות השישים הקולנוע ההוליוודי היה נחלתם של הצופים העממיים ביותר, ומושא ללעג מצד הצופה האשכנזי האמיד שראה בסרטים האלה תרבות נחותה - עבור מבקרי הקולנוע של אותן שנים היו אלה סרטיו הריאליסטיים והחברתיים של סטיאז'יט ריי שזכו להערכה, ולא הסרטים הבוליוודיים האקספיסטיים, הצבעוניים ומלאי הזמר - הרי שכיום הקולנוע הזה הפך לקולנוע של קולנוענים.

במאים אמיתיים יודעים להעריך את הערכים הקולנועיים שיש בסרטים ההודיים וההשפעות שלהם מחלחלות למקומות הכי משונים. "קונילמל" מ-1968, למשל, היה מיוזיקל אשכנזי שהעתיק את צורתו מהקולנוע ההודי שפרח בארץ באותה תקופה. וגם "כיכר החלומות" של בני תורתי ו"סוף העולם שמאלה" של אבי נשר הפגינו בקיאות והשפעות מסרטים הודיים (הראשון מ"סנגם" הקלאסי, השני מ"לאגאן" בן זמננו).

הקולנוע הבוליוודי העכשווי ממשיך להיות מופרז, גרנדיוזי, מלאכותי ומנסה לשעתק לתוכו עלילות של שוברי קופות אמריקאיים. לרוב עם שירים. האמת צריכה להיאמר: רוב הסרטים איומים. חלקם מכילים קטעים מלהיבים בתוך בליל של רגשות מועצמים ותקריבים מופרזים. אבל יש סרט אחד - אחד הלהיטים הכי גדולים שיצאו מבוליווד בשנים האחרונות - שעושה ספתח נהדר לחדוות ההתמכרות של הקולנוע הבוליוודי. קוראים לו "אום שאנטי אום" וניתן ממש השבוע להשיג אותו בשלל אופציות צפייה מתורגמות לעברית בארץ.

הסרט הזה הוא שניים במחיר אחד: גם סרט בוליוודי פר אקסלנס - שירים, ריקודים, קומדיה, רומנטיקה, הרפתקאות, אסונות, טרגדיה ושוב רומנטיקה. אבל הוא גם מעין הומאז' או פרודיה על כל הסרטים הבוליוודיים באשר הם, ובעיקר מראה משהו מהאופן שבו הקולנוע הבוליוודי נתפס אצל ההודים, ואת ממדי ההערצה וההתמכרות של הקהל לסרטים ולכוכביהם. אחד הקטעים בתחילת הסרט מלגלג בעקיפין על אחד הכוכבים הגדולים של הקולנוע ההודי של ימינו. ובסצנת הסיום משתתפים כ-30 מכוכבי הקולנוע ההודי העכשווי, כולם בתפקיד עצמם.

זה סרט-בתוך-סרט-בתוך-סרט, ובו שחקן זוטר בשם אום חולם להפוך לכוכב גדול. כאילו שזה לא מספיק בלתי אפשרי, הוא נקלע לתסבוכת נוספת: הוא מתאהב בכוכבת הגדולה של בוליווד, שאנטי. וכן, אום ושאנטי, קצת מאולץ, אבל יש כאן עניינים עם הגורל ההינדי ושאר ענייני קארמה. אבל אין זמן לרומנטיקה. מילת המפתח בסרטים ההודיים היא "תסבוכת". אז הנה באה עוד אחת: אום ושאנטי מסתבכים, כי מתברר ששאנטי בכלל נשואה (סוד שנשמר ממעריציה, שכן הקהל ההודי, מתברר, מאבד עניין בכוכביו מרגע שהם נשואים), והבעל הוא בכיר מפיקי הקולנוע בהודו.

הסרט נמשך קרוב לשלוש שעות - בדיוק באורך של “הסיפור המוזר של בנג'מין באטן" - כך שכל חצי ממנו הוא כמו סרט נפרד: בנקודת החצי כל העלילה מתהפכת. רוב הדמויות מהחצי הראשון כלל לא שורדות עד החצי השני, שמתרחש 30 שנה אחרי.

ועל הדרך, וזה מה שמקסים בסרט, יש שמונה שירים סופר-קליטים (א.ר. רחמן, זוכה האוסקר על הפסקול והשיר מתוך "נער החידות ממומבאי", היה אמור להלחין את השירים בסרט, אבל פרש ברגע האחרון אחרי שהסתכסך עם המפיקים על ענייני כספים וזכויות). באחד הרגעים הכי מקסימים בסרט שרים הגיבורים, ושלל סטטיסטים, שיר במגרש טניס בצבעי ורוד־סגול, ברגע של מיוזיקל שלא היה מבייש סרטים מוזיקליים של סטנלי דונן וג'ין קלי. הכוריאוגרפיות מהפנטות בצבעוניות ובתנועה שלהן. ואולי זו הסיבה שצריך לגלות מחדש את הקולנוע הבוליוודי: יש בו משהו מהוליווד הקלאסית והנאיבית. יש משהו קיטשי להחריד בקולנוע הבוליוודי, אבל קשה להתעלם מכך שיש בו עדיין משהו מאהבת הקולנוע הכי נאיבית ופנטזיונרית, זו שהולידה את תעשיית הקולנוע מלכתחילה.

"אום שאנטי אום". במאי: פראח קאן. שחקנים: שארוק קאן, דיפיקה פאדוקון. 165 דקות.

הסרט יוקרן ב-19.4 בערוץ HOT בוליווד, הוא ניתן להזמנה ב־vod (למנויים, בתשלום), ויצא באחרונה בארץ בדי.וי.די מתורגם לעברית.