שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    החפצים ששמרו עלי בשואה

    פיסה של בד מהשמלה של אמא, ספר שאבא השאיר לי, עטיפות נייר של סוכריה שאמא נתנה. הפסיכולוגית דפנה כצנלסון-בנק, בשיחות עם ניצולי שואה על אובייקט המעבר ששמר עליהם במסתור, כשההורים כבר לא היו בסביבה

    "זה היה בלילה. הלכנו עם אבא לקומה עליונה, זחלנו על הגג, עד שהגענו לגג של בית פולני שהיה כבר מעבר לגטו. שם יצאנו בעזרת הפולני. כשנפרדתי מאבא, הוא נתן לי ספר עם תפילות נוצריות, כדי שאדע להתפלל".

     

    כך מספר ש', יליד העיר לודג', שהיה בן שש כשפרצה מלחמת העולם השניה. אמו נפטרה כשהיה בן שנה והוא התגורר בגטו עם אביו, אחיו סבו וסבתו. כבן למשפחה מאוד אמידה, אביו מימן את המסתור שלו ושל אחיו אצל משפחות פולניות, תמורת 5000 זלוטי לכל ילד. את ליל הפרידה מאביו הוא זוכר במדויק.

     

    ש' זוכר שכשהגיע לבית המשפחה מירר ממושכות בבכי ליד החלון עד הערב והם הניחו לו, כי ראו בכך חלק טבעי מהפרידה מהוריו. אולם ש' בכלל פחד שסודו יוסגר, והם יגלו שהוא לא יודע את התפילות. בסופו של דבר כשירד הערב והגיע זמן התפילה, כרע ברך ונעזר באותו ספר תפילות כדי להעמיד פנים.

     

    במשך הזמן, למד ש' את התפילות על בוריין והשתמש בהן כאמצעי להתמודדות עם מצבי חרדה: "פעם אחת, כשהייתי בצד הפולני, הסתובבתי חופשי ונסעתי בחשמלית שעצרו אותה והתחילו לצעוק 'אלע ראוס' (כולם החוצה). תעודות לא היו לי. כולם ירדו ואני נשארתי לעמוד בפינה ליד הכניסה. עלה חייל גרמני עם רובה, הסתכל עלי ואני עליו ואמרתי בליבי שעכשיו זה הרגע. מה יהיה? מה יהיה?

     

    "הוא הסתכל והסתכל והסתכל ואני נשארתי לבדי עם הנהג ומוכר הכרטיסים. באותו הרגע של השתפשפות עם המוות, רגע שזוכרים כל החיים, התחלתי להגיד לעצמי תפילה בנוצרית. לא האמנתי בזה, אבל זה היה מין קמיע כזה, קמיע שנשאר מהספר שהשאיר לי אבא".

     

    לאחיו הוריש אביו כמזכרת, מדליון מזהב. בתוך המדליון הוא שם תמונות שלו ושל הוריו ולדבריו, בעזרתו אחיו העביר את המלחמה.

     

    חפצים קדושים

    בהתפתחות תקינה, למרות שהחדר עמוס בצעצועים, ישנם חפצים אהובים במיוחד על הילד, המכונים: חפצי מעבר. יש להם משמעות חשובה של הרגעה עצמית. בזכרונות של ניצולי שואה הם תופסים מקום של חפצים קדושים.

     

    הפסיכואנליטיקאי האנגלי דונלד ויניקוט, תיאר את החשיבות הפסיכולוגית של חפצים מנחמים אצל תינוקות החל מגיל ארבעה חודשים. הוא הגדיר אותם בשם "אובייקט מעבר" - סוג של אמצע הדרך בין העולם של אמא לבין העולם של הילד. לשיטתו, על ידי השקעה רגשית משותפת של האם ושל הילד, הופכים חפצים תמימים, כגון: סמרטוט, דובי, מוצץ ובובה, לחפצים מושקעים. עבור התינוק החפצים הללו מייצגים את ההורה עצמו, ולכן הם מקלים עליו להרגיע את עצמו כשההורה אינו זמין. כשהתינוק גדל, הוא מאמץ לעצמו באותו האופן חפצים נוספים להרגעה עצמית.

     

    חפצים אלו, ש"אסור" לכבסם או להחליפם, מסייעים לפעוט גם בגיל הגן להתמודד עם מצבי פרידה מגוונים: גן חדש, מטפלת ושאר מצבי מצוקה. מבחינתם, מדובר בסוג של "חבר טוב" שמסייע להם להתמודד עם מצבים של צער ותסכולים. באמצעות המשחק ניתן לבטא כלפיו את הכעס שחש כלפי הוריו, תחושות של הזנחה או של קנאה וגם לחלופין חוויות של ידידות וחיבה. ככל שהילד גדל והבנתו השכלית והנפשית מתרחבת, אין לו צורך בחפצים קונקרטיים כדי להתמודד עם העולם החיצוני. עם זאת, רבים מהמבוגרים נוטים לייחס משמעויות של "קמיעות" למתנות מסוימות שהם מקבלים מאחרים.

     

    על חשיבותם של חפצים כאלה ניתן ללמוד מההתפתחות התקינה של פעוטות מתלות לעצמאות וגם מתוך מצבי פרידה טראומטיים.

     

    ש' הוא אחד משלושה ניצולי שואה מפולין איתם שוחחתי, אשר היו ילדים קטנים כשפרצה המלחמה. הם סיפרו לי על חפצי המעבר אשר עזרו להם לעבור את הפרידה הקשה מההורים, את הפחד ואת הקשיים שבמסתור.  

     

    הסוכריה האחרונה

    כשפרצה המלחמה, ק' היה בן שבע. ביולי 42 התחילו להשמיד באופן שיטתי את כל היהודים וגם אותו העביר אביו לצד הפולני תמורת כסף. "את יום הולדתי האחרון חגגתי עם אמי ב-22 לאוגוסט. הייתי אז כבר ילד בן עשר וזה היה בעיצומה של האקציה הגדולה. אמי קנתה לי שתי סוכריות לכבוד יום ההולדת ואני שמרתי למזכרת את הניירות של הסוכריות. כחמישה ימים אחרי כן אמי נלקחה".

     

    ק' שמר לעצמו את הניירות הללו עד לשיחרור. העטיפות נחמו אותו כשהסתתר במרתף סגור מלא פחם. הוא אחז בהן כבקמיע יקר ערך בכל פעם שנשמעו צעדים בחדר שמעליו והוא נחרד שמא תזוזה קלה תסגיר אותו. "זה בעצם הדבר האחרון שנשאר לי מאמא וזה היה מאוד יקר. לצערי, יום לפני שנפרדתי מאותה פולנייה, היא השמידה את כל הניירות ובתוכן גם שתי העטיפות".

     

    השמלה של סבתא

    ק' הייתה בת יחידה בת שש כשאביה נשלח לאקציה. בבת אחת נגנזה ילדותה. כשיצאה מן הגיטו עם אמא שלה, הסתתרה בדירה של פולנים ולקחה אחריות על עוד שבעה יהודים. בגלל המראה הפולני שלה היא נשלחה להחליף כסף, דולרים וזהב. בכל יום יצאה למאפייה והביאה לחם לשלושה עשר אנשים. לבעל המאפייה סיפרה שהיא פליטה מוורשה ושיש לה דודה חולה והיא רוצה להתפרנס כמוכרת לחם. כך הצדיקה את כמויות הלחם הגדולות שקנתה. רק לאחר המלחמה התחוור לה שהוא בעצם ידע כל הזמן שהיא יהודייה.

     

    במסע ההישרדות שלה לא היה מקום לחפצים מייצגים, אולי מפני שהיא בעצמה הייתה ילדה הורית ואולי בגלל שהיא הסתתרה ביחד עם אמא שלה. מנקודת ראותה הבוגרת "אני הייתי מאוד עניינית כי הייתי צריכה להיות מן אבא". לעומתה, אמא שלה, המבוהלת וחסרת אונים כילדה, התנחמה בחלק שנותר משמלה ישנה של אמא שלה: "אמא שלי האמינה שהחלק הזה, משהו כמו ליבה רקומה בחרוזים משמלה שלה, יכול להציל אותה. את הדבר הזה אמא שלי לקחה לכל מקום ובכל פעם היא הייתה מראה לי את זה במחבוא, ספק בשבילה, ספק עבורי".

     

    זיכרונות קדושים

    האנשים שסיפוריהם מובאים בזה, בפעם הראשונה העלו בדעתם שאותם חפצים שייצגו עבורם את ההורים, סייעו בידיהם לצלוח את הזוועה. אובייקט המעבר מוכר להורים רבים, אולם בעבורם מדובר בזכרונות קדושים.

     

    • ד"ר דפנה כצנלסון-בנק, פסיכולוגית קלינית בכירה.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים