מה לעשות? אני מאוהב בה, בבוסית שלי
אשה נשואה, מבוגרת ממני בכמה שנים. יש אנשים שהאופי שלהם גורם להם להיראות יותר מבוגרים מגילם הביולוגי, כאילו לרצינות שלה יש זמן שמתקתק בקצב מהיר יותר. אני רוצה לקום מהכסא, לחצות את אוקיינוס העץ שמפריד בינינו ולנשק אותה נשיקה ארוכה ורטובה. לשבור בבת אחת את כל המחסומים
אשה נשואה, מבוגרת ממני בכמה שנים ובעיקר - מעצמה. יש אנשים שהאופי שלהם גורם להם להיראות יותר מבוגרים מגילם הביולוגי. כאילו לרצינות שלה יש זמן משלו שמתקתק בקצב מהיר יותר מהזמן הכרונולוגי של כולנו. היא מרימה את מבטה לרגע. העיניים שלי פוגשות את שלה, עיניים בוהמייניות ניבטות אליי מתוך גוף בורגני דקיק, כאילו מחפשות לפרוץ את התבנית הרצינית שדרכה אולצו לראות את העולם. שיערה הבהיר נופל באגביות על פניה הרזות והסקסיות. היא מחייכת אליי ושואלת אותי איזו שאלה על לקוח. אני מקשיב ותוך כדי אני שואב אותה לתוך עולמי הפנימי, מעבד ומעצב אותה שם מחדש, ואז משליך אותה בחזרה אל העולם החיצון באופן שגם היא אולי לא היתה מזהה את עצמה.
אני מביט בשפתיים שלה שנעות תוך כדי דיבור. אני רוצה לקום מהכסא, לחצות את אוקיינוס העץ שמפריד בינינו ולנשק אותה נשיקה ארוכה ורטובה. לשבור בבת אחת את כל המחסומים, המחיצות ויחסי המרות שביני ובינה. ייתכן שזו הסלידה שלי מסמכות שקוראת לי להסתער עליה ולכבוש אותה בכל מחיר, או שאולי פשוט מים גנובים ימתקו.
אני עובר לידה ומתחכך בה בעדינות
היא מבקשת ממני להביא קלסר מהארון שמאחוריה בעוד היא מתכוננת לפגישה הקרובה שתוכננה לה. אני עובר לידה ומתחכך בה בעדינות. באפי עולה ריח הבושם שלה, שמתמזג בצורה מושלמת עם ריח גופה. אני עומד מאחוריה ומרגיש איך התחושות שלי נשפכות מתוך גופי כאילו עלה על גדותיו. אני מסתובב ונעמד מאחוריה. היא עסוקה במריחת לק עדין על הציפורניים תוך כדי שהיא מטה את ראשה קדימה בריכוז. שיערה הגולש כאילו ממלא לא רק את מה שעיניי רואות, אלא את החדר כולו.
שוב אני חולם בהקיץ. צג המחשב ממתין באותה נקודה שעזבתי אותו. האנשים במשרד נראים אפורים וחסרי פוקוס וקולותיהם מתערבבים לצליל לא ברור. מישהו עובר ליד החדר שלי ומחייך בנימוס. אני שולף את ידי הימנית מתחת לשולחן ומחזיר אותה למקלדת באיטיות, מנסה להוציא עצמי מהמקום הפתטי הזה שנקלעתי אליו ללא כוונה. קשה לי להצביע בדיוק על הרגע בו התאהבתי בה. מאשה שהסתתרה מאחורי תפקיד המנהלת היא הפכה בעיניי למנהלת שנעלמה בתוך האשה שמולי, או שאולי הן מתחלפות ביניהן ללא הפסק. אני נמצא במחיצתה יותר שעות מכפי שהייתי עם כל בחורה אחרת כמעט. אני מכיר כל עווית בפניה, למה היא מתכוונת שהיא עושה מחווה כזו או אחרת. מתי היא עייפה, מתי עבר עליה יום קשה ומתי היא עצובה. אני יודע איך היא אוהבת לשתות את הקפה שלה, מה מרגיז אותה ומה עושה לה טוב.
ומצידה? האם היא מרגישה את הזיותיי?
ובשעות אחר הצהריים, כשהעייפות כבר נופלת עליה, אני יכול לשמוע אותה משחררת אמירות אינטימיות, שבורחות מהסדקים הנפרצים במסיכה ההדוקה שהיא עוטה על עצמה כל בוקר לפני שהיא מגיעה אל המשרד. באמירות האלה מככב בעלה השבלוני, האטום, אבל גם הנכון בשבילה. או לפחות היה כך לפני שנים, כשהתחתנו. אמירות על חלומות שהשאירה מאחור ועל חלומות חדשים שנרקמים מבעד לעיניים האלה שאני כל כך אוהב. ומצידה? האם היא מרגישה את הזיותיי? האם היא מטעינה את עצמה עם האנרגיה הגברית שלי? מתמירה אותה לאנרגיה נשית שמעצימה את נשיותה המאוחרת? לעולם לא אדע.
אנחנו מכבים את האור מאחורינו וחשיכה יורדת על מערכת היחסים שלנו. אנחנו צועדים לעבר מגרש החנייה ונכנסים כל אחד לרכבו. בדרך היא עוד מספיקה לספר לי בכעס על הפגישה הלא מוצלחת שהיתה לה ואיך הצליחה שוב לאכזב את עצמה. וכל העת אני מביט בה וחושב, אלוהים, את כל כך סקסית שאת כועסת. אני רוצה לחבק אותה, אבל אז נזכר...
האימייל של אוריאל
לפנייה לכתב/ת 
