נשים הן מרוסיה, גברים הם מיפן. נישואים מעורבים
התופעה הנרחבת של רוסיות שנוסעות ליפן למצוא בעל שופכת אור על התפישות השונות של בני שתי התרבויות בכל הקשור ליחסי מין. ד"ר לנה בייביקוב, חוקרת תרבות וסוציולוגית מאוניברסיטת תל אביב, גרה ביפן מספר שנים וחקרה את הנושא
"קיימת תופעה נרחבת של נשים רוסיות שנוסעות ליפן למצוא בעל. חלקן אפילו מחפשות שידוך כבר ברוסיה טרם הנסיעה", קובעת ד"ר לנה בייביקוב, בת 32, מהיחידה למחקר התרבות באוניברסיטת תל אביב, שתעביר מחר (שלישי) הרצאה בנושא.
ההבדלים הבין-תרבותיים בין שני הצדדים הכה מנוגדים בולטים במיוחד בתפישת מושג הסקס בתרבות הרוסית ובתרבות היפנית. ממחקרה של בייביקוב ניתן ללמוד על הגישה ועל משמעות חיי המין בקרב הנשים הרוסיות, הנחשבות "מערביות", ובקרב הגברים היפנים המייצגים את "המזרח".
ביפן, הדגש על מיניות וארוטיקה הוא בשלב טרום הנישואים, ולכן קיים פחות לחץ על הנשים היפניות ליצור משיכה מינית ואינטימיות, בעוד הנשים הרוסיות שמות דגש על מראה מיני ומושך גם לאחר נישואיהן. כך, למשל, מספרת ולנטינה, אשה רוסיה באמצע שנות ה-30 לחייה, שנשואה ליפני יותר מעשר שנים:
"אני חושבת שלבעלי יש רומן, אחרת אינני יכולה להסביר את יחסי חוסר-הסקס שלנו".
בנוסף, ביפן, לאחר הולדת הילדים, הרומנטיקה מתחלפת בפרגמטיזם ותלותיות. אבל מבחינת הנשים ברוסיה, עצם היותן אמהות לא אומר שהן חדלות להיות נשים.
מפגש תרבויות בלתי אפשרי
בייביקוב עלתה ארצה לבדה מסנט פטרסבורג שברוסיה ב-1992 במסגרת פרויקט "נעלה" ולמדה לתואר ראשון בחוג לסוציולוגיה ומזרח אסיה, באוניברסיטה העברית בירושלים. תוך כדי היא כבר ביקרה ביפן. "במהלך התואר היה לי ברור שאני רוצה להתעסק עם יפן", מסבירה בייביקוב את תשוקתה לארץ השמש העולה. "היה לי חבר יפני", היא מוסיפה, "אבל לא זו הסיבה שהתעניינתי בנושא. פשוט עניין אותי מפגש התרבויות הבלתי אפשרי הזה והתופעה של נשים רוסיות שמחפשות בני זוג יפנים".
את המחקר שלה ערכה בייביקוב בין השנים 2003-2004, כשלמדה לתואר שני באוניברסיטת קיוטו ביפן. לאחר מכן המשיכה לדוקטורט באותה אוניברסיטה. היא חייתה ביפן שש שנים וחזרה ארצה לאחר מכן.
המבוגרת ביותר היתה בת 50. נשים רוסיות ביפן (צילום: לנה בייביקוב)
במהלך העבודה על הנושא היא ראיינה ונפגשה עם 37 נשים רוסיות שבחרו לעצמן פרטנרים יפנים וחילקה להן שאלונים. 70 אחוז מהנשאלות היו בנות 34-25, כשהצעירה ביותר מבין כלל הנשים היתה בת 22 ובאמתחתה שלוש שנות נישואים ליפני, ואילו המבוגרת ביותר היתה בת 50. גילם הממוצע של הגברים היפנים להם נישאו היה 46, בעוד גילן הממוצע של הנשים עמד על 32.
התופעה התחילה, לדברי בייביקוב, עם התפרקות ברית המועצות ב-1991, כשהתנועה מחוץ לגבולות המדינה היתה יותר חופשית ואנשים התחילו להגר למקומות בהם יכלו לשפר את רמת חייהם. בנוסף, באזור סיביר, הידוע כיותר כמזרח הרחוק הרוסי, החיים היו קשים ולא מפותחים מבחינת עבודה וקידמה, ומזג האוויר הקשה אינו מקל על תנאי המחייה. גורם אחר שהשפיע על נדידת הנשים הרוסיות ליפן היה העודף המספרי של נשים לעומת גברים והקושי במציאת בן זוג.
מארחות וחשפניות במועדוני לילה
באמצע שנות ה-90 התופעה היתה כבר יותר נפוצה, בייחוד לאחר המשבר הכלכלי שפקד את רוסיה ב-1998, הידוע גם כ"משבר הרובל". ביפן לא היתה אוכלוסיה רוסית, אלא רק קהילות קטנות ותיקות, שנוצרו ב-1920 עם תום מלחמת האזרחים ברוסיה.
רוב הבנות שחקרה וראיינה בייביקוב הגיעו ליפן בתור מארחות, חשפניות ורקדניות במועדוני לילה של מקומיים, מועדונים המיועדים לגברים. היו גם כאלו שהכירו את בעליהן דרך סוכנות היכרויות מיוחדת. בייביקוב מציינת שרוב הנשים האלה בוגרות תיכון, חלקן אף בעלות תואר אקדמי או מקצועי.
למועדונים אלו היה קשה להתקבל לעבודה, כיוון שנחשבו כמקומות בילוי ברמה גבוהה, המאכלסים גברים איכותיים ואמידים. הנשים שכן הצליחו להתקבל זכו להרוויח כסף רב, ולכן נחשבו מועדוני הלילה האלו למבוקשים מאוד בקרב הנשים הזרות, המכונות גם "גייג'ין" – כינוי של היפנים לכל מי שאינו נמנה עם בני עמם.
במהלך עבודתן הכירו הנשים הרוסיות גברים יפנים, ועם הזמן נישאו להם. על פער השפה הן התגברו כשלמדו מילים בודדות ביפנית ברמת דיבור בסיסית, והיו גם מעט בעלים שלמדו רוסית. זוגות שתקשרו ביניהם באנגלית כמעט שלא היו, כיוון ששפה זו אינה שגורה כמעט בקרב היפנים.
המשפחות דווקא קיבלו את המעבר בצורה טובה
מה שמייחד את הנשים הרוסיות, בניגוד לנשים זרות אחרות ביפן, זה שהן חיות בקהילה סגורה ואינן משתתפות באירועים של קהילות זרות אחרות. "הן רואות את עצמן יפניות לכל דבר", אומרת בייביקוב, "והן עברו תהליך של מובּיליות חברתית מסטטוס אחד למשנהו. כלומר, הן מחפשות בעל, משפחה, ילדים ופרנסה, לאו דווקא לחוות את יפן כמדינה תיירותית".
הנשים שנדגמו במחקר דיווחו שמשפחותיהן דווקא קיבלו את המעבר ליפן בצורה טובה ושמחו על הצלחתן להתבסס כלכלית ולבנות משפחה, דבר שהיה להן קשה מאוד ברוסיה. התבססותן של נשים אלו קשורה ישירות לבעליהן היפנים, שפרט לתמיכה כלכלית, משמשים עבור נשותיהם סוכני חיברוּת ומתווכים אל העולם החיצון ואל החברה היפנית.
מבחינת הילדים, היו נשים שהגיעו ליפן עם ילדים מנישואים קודמים, והיו כאלה שילדו ילדים משותפים לבעליהן המקומיים. בנוסף, לילדים ניתנו שמות רוסיים ויפניים, כיוון שליפנים היה קשה לבטא שמות רוסיים כמו ולדיסלב, למשל, לכן הושם דגש על נתינת שמות פשוטים להגייה, כמו ניקיטה או רומן. בנוסף, השמות הרוסיים שמרו על הזהות התרבותית של הילדים, נושא שהיה חשוב לאמהות.
כמו בכל זוגיות, קיימים גם בנישואים אלו משברים. "הכרתי גם בנות שהתגרשו", אומרת בייביקוב, "אחת מהן אמרה שהסיבה היתה תרבותית ובעלה לא הבין אותה. אחרת טענה שלא היו לה יחסי מין, כי בעלה הסתכל עליה כעל יצור שמבטא תפקיד חברתי וזה הטריד אותה מאוד. נשים אחרות לא התגרשו, אבל בהחלט אמרו שהתופעה קיימת".
למרות כל ההבדלים והפערים, התופעה של מיסוד נשים "מערביות" עם גברים "מזרחיים" הולכת וגדלה. מספר הנשים שהיגרו ליפן גדל פי 15 מתחילת התופעה, ובשנת 2005 נאמד מספר מקבלי הויזה הרוסיים ליפן ביותר מ-7,000, כששני שלישים מתוכם - נשים.
