פגישה מעוררת קנאה עם הסבתא המושלמת
היא מכינה סנדוויצ'ים וקולעת צמות מושלמות לבית הספר בכל בוקר, לא יכולה לדבר בטלפון עם חברה כי היא עסוקה בהכנת שיעורי בית עם הנכד והכי חשוב: היא לא מתערבת להורים בחינוך. בין הררי הכביסות לעשרת ילדיה - מלי גרין משוחחת עם הסבתא שכולנו היינו רוצים לאמץ
אני מדברת עם רוחי בטלפון. השיחה שלנו מקרטעת, עשויה קרעים קרעים, חצי משפט לפה והחצי השני לשם.
"מה קרה עכשיו?" אני פונה לבתי בעלת הפנים האדומות והמיוזעות, "האם אוכל לדבר משפט רצוף אחד מבלי להיקטע?" אני כמעט מתחננת בפניה לאפשר לי לסיים את השיחה עם חברתי.
"אמא, היא נגעה לי במגירה".
"בסדר", אני נאנחת.
האוקטבה עולה: "מה בסדר, אמא?! זה לא בסדר!"
"לכי ותגידי לה שאני לא מרשה לה לגעת ואני מבקשת שתעשו מאמץ להפסיק לריב".
אמא במשרה מלאה
במחקר קטן שערכתי, מתברר כי תשעים ותשעה אחוזים מהילדים נזכרים כי הם זקוקים לקרבת האם דווקא בזמן שהיא בשיחת טלפון. האם הם רואים בטלפון אויב? משהו שמסכן את מעמדם מול האם? מתחרה שלהם על תשומת הלב?
ועד שהמחקר יעבור לידיהם האמונות של אנשי האקדמיה, נידונו להמשיך במלחמה על הטלפון.
"אז את שומעת, רוחי..." היא כבר לא שומעת אותי. גם לה יש מתחרים מעבר לקו.
"הנה, תראי לו איך מקפלים את המפיונים, יופי של עריכת שולחן, ילדים", אני שומעת אותה מדרבנת אותם ואחר כך חוזרת אלי ומספרת: "סיימתי לערוך את העבודה בביולוגיה עם הנכד שלי. תארי לעצמך, הוא רק בן חמש וגרם לי להשתאות כשזיהה את שמה של ציפור הבר".
לעיתים רחוקות חברה גורמת לי להתרגשות אמיתית בשיחה סתמית. תחושת הערצה כלפיה מתגלגלת בליבי.
"אפשר לחשוב שאת אמא במשרה מלאה", אני מגחכת. מהר מאוד הגיחוך חוזר אלי כגול עצמי.
"א-מאאא..." ההברות מתגלגלות ביללה. מימי מוציאה אותי מהריכוז. כבר שכחתי מה רציתי לומר לה ולהתייעץ איתה. היא, שלא ידעה מה רציתי לספר לה, עברה לנושא אחר. לאחר ניסיון נואש אחרון לנהל שיחה, ניתקנו את השיחה בהבנה משותפת. הלכתי לילדים, יחד שיחקנו, פטפטנו ומשהו הציק לי. רציתי לספר לה משהו חשוב באמת, נזכרתי. לא סתם לפטפט.
עדיין בתוך הקרבות
כעבור שעה, כשהרוחות היו רגועות, חמקתי לי בשקט אל חדרי, סגרתי את הדלת בתקווה שאף אחד מהילדים לא ישמע את צליל הטלפון המחייג. אני במשימה מיוחדת עכשיו, ניסיון לתקשר עם העולם החיצון.
היא לא ענתה. כתשובה קיבלתי SMS: "עדיין בתוך הקרבות. חג שמח. מקווה שנגיע בהכרה לסיומו. תיהני באמת, כי יש ממה, רוחי".
קראתי את המילים, עברתי עליהם שוב ושוב, ופתאום ידעתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. אני רוצה להיות סבתא כמו רוחי. כן, רוחי מסמלת בעיני את הזן הנדיר של סבתות. היא מעורה בחיי נכדיה, היא כמו אמא שלהם ממש.
כשבתה ילדה, רוחי התרוצצה להכין את הברית. דיברתי איתה בעיצומה של המולה וחשבתי על הברית שערכנו לבן שלנו שבועיים קודם לכן. אז הסבתות הגיעו כאורחות ולא כמארחות. אין לי חלילה טענה נגדן. כך הוא טבע העולם, שהורים אחראים לילדים שלהם, לא?
הנכדים שלה ברי מזל, והם עדיין לא יודעים עד כמה. כמה נכדות זוכות לקום בבוקר ולגשת אל הסבתא שמתגוררת בסמיכות רק כדי שהיא תסרק להן את השיער ותאסוף אותו ל"קוקו" בדיוק כמו שהן רוצות? ותוך כדי, הן יודעות שהכריכים האהובים עליהן מחכים על השולחן?
אני חושבת על הנכד שניגש בגמר הלימודים אל הסבתא שפותחת לו את המחשב ובשמחה מתיישבת לעזור בעבודה בהיסטוריה, בגיאוגרפיה או בביולוגיה.
אהבה ומסירות
הסבתא המודרנית, זו שאוהבים אותה באמת והיא תיתן טעם וניחוחות לדורות הבאים, לא חייבת להיות עשירה מופלגת או מחלקת מתנות סידרתית, אבל היא כן חייבת שיהיו לה שתי תכונות חשובות: אהבה ומסירות.
ושלא תחשבו לרגע, לא מדובר באישה מבוגרת הסופרת את דמי הפנסיה שלה, קמה בבוקר ושואלת את עצמה מה לעשות. בשמונה בבוקר היא כבר בדרך לעבודה. משרה מלאה, שלאחריה משרה נוספת שהיא בחרה בה ביודעין (ובדרך אגב, היא מצליחה להשחיל יום לימודים לתואר פעם בשבוע).
אז איך יש לך זמן וכוח להיות גם סבתא - "סבתא אמיתית", כזאת מהסיפורים? אני לא מבינה ובאוזני מצטלצלים משפטים של חברות שאומרות "די, אני סיימתי עם שנות ההורות שלי. עכשיו אני נהנית להיות סבתא".
"הכיף בלהיות סבתא", הסבירה לי פעם חברה, סבתא צעירה. "הוא לבוא, להריח, לנשק, לחבק, לקנות מתנה, ואז... לחזור הביתה". אני יכולה להבין אותה. אחרי שנים של הקרבה, מסירות ונאמנות, רוצים לשבת ולקצור פירות בקלות.
סבתא של שבת
אני שומעת קולות של טרוניה מחברות ש"כועסות" על הסבתות הצעירות שלא משחרות לפתחן עם סירי תבשיל מהבילים ואינן מוכנות לשמש כשמרטף זמין. אני שומעת את הסבתות שלא מבינות מה הילדים שלהן רוצים מהן. והלא הן בשיא הקרירה, העבודה והעיסוקים, יש להן את החיים שלהן, הן אוהבות את הנכדים, אבל בהחלט דורשות להעביר קו ברור: אמא זו אמא, סבתא זו סבתא.
אני קוראת את ה-SMS של רוחי, חושבת על השילוב הנדיר של אמא-סבתא, מבינה שהיא לא רואה בסבתאות שלה מטלה אלא זכות, רצון להיות מעורה בחיי הנכדים, מעורבת בגידול שלהם, גם במטלות הפיזיות, ושואלת את עצמי, האם אוכל לתת מעצמי כסבתא? האם האמהוּת תשחק אותי ואהיה "סבתא של שבת", או "סבתא של מתנות", או "סבתא של חופש"?
האם משרת הסבתא תרתק אותי? אני שואלת את עצמי יום אחרי חג הפסח, מול הררי הכביסות.
"נו, אז איך היה החג?" רוחי מתעניינת מאחורי הקו. לשם שינוי, אנחנו יכולות לדבר, הילדים שלי והנכדים שלה עוד ישנים.
"תגידי", אני חייבת לשאול אותה. "המעורבות הייחודית שלך כסבתא גורמת גם לאי נעימות?"
"למה את מתכוונת?"
"האם את מוצאת את עצמך מתבלבלת בגבולות, מתערבת בחינוך שלהם, מעורה יותר מדי בגידול שלהם?"
רוחי מתגלגלת מצחוק. "את יודעת כמה פעמים אני רוצה להתערב, ואז אני משתיקה את עצמי? אסור לי. אני הרי סבתא! אני צריכה להושיט יד, לעזור, לתמוך, לפנק. מי שאחראי לגדל את הילדים ולחנך אותם הם ההורים שלהם בלבד. לא לכל הסבתות קל להפנים, אבל מי שמבינה את הדברים, נהנית מסבתאות מושלמת, בלי מתחים במשולש הורים-ילדים-סבתא".
ושוב היא צחקה. דמותה עלתה בעיני ואז אמרתי לה: "דבר אחד בטוח, סבתא את לא נראית!
מלי גרין, סופרת ועיתונאית. נשואה פלוס עשרה.
