גם לשדים אדומים יש חלומות ורודים

ב־20 באוקטובר 1996 הגיעה מנצ'סטר יונייטד למשחק ליגה באיצטדיון סיינט ג'יימסס פארק. בסיומו הראה לוח התוצאות 0:5, למרבה הפלא לטובת ניוקאסל. אלן שירר - אז השחקן ההוא שעבר לניוקאסל תמורת שיא עולמי של 15 מיליון ליש"ט - פשוט פירק לגורמים את השדים האדומים, עם עזרה גדולה משובר הלבבות הצרפתי דויד ז'ינולה. יונייטד, שזכתה בשלוש מארבע האליפויות הקודמות, נראתה ממוטטת; זה לא היה ההפסד למי שהיתה אז היריבה הגדולה ביותר שלה על השליטה בכדורגל האנגלי, אלא המהלומה הפסיכולוגית.

אלכס פרגוסון תמיד האמין שהדרך הטובה ביותר להתאושש מהפסד היא לצאת למשחק הבא כאילו הוא הכי חשוב בעולם. וכך, שבוע אחרי החמישייה בניוקאסל יצאה יונייטד למשחק חוץ נוסף נגד סאותהמפטון, קבוצת תחתית נחמדה. הפעם היה זה תורו של ישראלי שחצן אחד, אייל ברקוביץ', לרמוס את "תינוקות פרגוסון".

 ברקוביץ', אולי במשחק הטוב ביותר בקריירה שלו, היה בלתי ניתן לעצירה: הוא כבש פעמיים והיה מעורב בעוד כמה מששת השערים של ה"סיינטס". 3:6 היתה תוצאת הסיום.

יונייטד ספגה 11 שערים בתוך שישה ימים. זה לא קרה לפרגוסון לפני כן, ולא לאחר מכן, בקריירה הארוכה שלו. אלא שהמפולת לא נעצרה שם. במחזור הבא אירחה יונייטד את צ'לסי, וגם 55 אלף האוהדים באולד טראפורד (זה היה לפני שהאיצטדיון הוגדל ל־78 אלף מקומות) לא עזרו. יונייטד נוצחה 2:1, ורשמה הפסד שלישי ברציפות. אחרי 12 מחזורים הובילה ניוקאסל של קווין קיגן את הליגה האנגלית עם 27 נקודות. האלופה יונייטד מצאה את עצמה אי שם במרכז הטבלה, במרחק שמונה נקודות מהפסגה ועם הנגאובר רציני.

"כוס אוחתו, 2009, מתי כבר נעבור לרשת אלחוטית?"

אף אחד לא האמין באותם ימים שאליפות נוספת היא אופציה. "כשהפסדנו אז לניוקאסל", נזכר אלכס פרגוסון לא מזמן, "הבי.בי.סי שידרה סרט דוקומנטרי של שעתיים על קריסתה של מנצ'סטר יונייטד. אבל בסוף העונה ההיא זכינו באליפות בהפרש של שבע נקודות", הוא סיפר על הנס, וסיים את דבריו בחיוך הסקוטי המפורסם שלו.

למה אני מריץ כאן את כל הסיפור הישן הזה? כי מפה לשם עושה רושם שההתחלה שלו זהה למה שקורה בעונה הנוכחית: יונייטד התחילה טוב גם בליגה האנגלית וגם בליגת האלופות, עד שהתחיל רצף של מהלומות והפסדים. האם זה שוב ייגמר בנס כמו ב־1996?

שבת המכה

את המילים שאתם קוראים עכשיו התחלתי לכתוב יום אחרי הניצחון של יונייטד על אינטר בשמינית גמר ליגת האלופות, כשהכל נראה ורוד ואופטימי בממלכתו של פרגי. ואז באה המכה הראשונה: 4:1 ביתי מול ליברפול. המשחק הבא היה אמנם בחוץ, אבל נגד פולהאם - קבוצה בינונית שיונייטד הביסה 0:4 לא מזמן - ובגביע. בקיצור, לא כוחות. ומה אתם יודעים: פולהאם ניצחה את האלופה המקרטעת 0:2. יונייטד נראתה איום ונורא, בלי גרם של ביטחון עצמי ועם עצבים רופפים במיוחד. וויין רוני ופול סקולס הורחקו, ופתאום נראה שכל העונה הנהדרת הזאת קורסת במחי שני משחקים. אלא שניסיון העבר מוכיח שמנצ'סטר יונייטד היא לא קבוצה שמתמוטטת בדרך כלל.

בואו נתחיל דווקא בסטטיסטיקה. לפני התבוסה לליברפול באולד טראפורד, יונייטד היתה כמעט בלתי מנוצחת העונה. היא הגיעה למשחק מול ליברפול אחרי רצף מטורף של 11 ניצחונות ליגה; בסך הכל היו לה 47 משחקים (בכל המסגרות), והיא ניצחה ב־33 מהם והפסידה רק בשלושה. שלושה הפסדים בשבעה חודשים - כשאתה משחק בליגה האנגלית, בליגת האלופות ובכל הגביעים האפשריים - זה כמעט לא אנושי. אין קבוצות כדורגל שלא מפסידות, אין קבוצות שלא מאבדות פה ושם את הריכוז, שלא מורידות מדי פעם את הרגל מהגז. וכשלוקחים בחשבון שיונייטד, כמו כל קבוצה גדולה אחרת באירופה, משתמשת גם היא בשיטת הרוטציה בהרכב (פשוט כי אין סרט לשרוד עונה מטורפת של תשעה חודשים עם הרכב אחד), זה הופך את ההישג לעוד יותר מופלא.

אנחנו בתחילת חודש אפריל. העונה תסתיים בתוך פחות מחודשיים. קו הסיום כבר נראה באופק, ולמרות ההפסדים, מנצ'סטר יונייטד נמצאת במרחק נגיעה מהשלמת העונה הגדולה ביותר בתולדותיה. היא כבר זכתה באליפות העולם לקבוצות ובגביע הליגה, העפילה לחצי גמר הגביע האנגלי ולחצי גמר ליגת האלופות. והבה לא נשכח שהיא ממשיכה להוביל את טבלת הליגה באנגליה. 

בתמונה: 12 מאוזן

מעולם, בשום מקום בכדור הזה, לא זכתה קבוצה בחמישה תארים בעונה אחת. הרבה קבוצות זכו בדאבל, היו כאלה שזכו בתואר המשולש (באנגליה קוראים לזה "טרבל", במקומות אחרים "טריפל"), למשל יונייטד עצמה ב־1999 (אליפות, גביע וליגת האלופות). פעם, לפני יותר מ־40 שנה, סלטיק זכתה בארבעה תארים בעונה אחת בסקוטלנד - אליפות, גביע וגביע הליגה המקומיים, וגביע האלופות של אירופה. אבל "קווינטופל", כלומר חמישה תארים? קשה להאמין.

קשה במיוחד להאמין מאז השבת השחורה של יונייטד ב־14 במרץ. ליברפול באה לאולד טראפורד כשהיא נישאת על גלי האופוריה של הניצחון המדהים 0:4 על ריאל מדריד, רק ארבעה ימים לפני כן. רפא בניטס הוכיח לכל מי שפיקפק בו ובקבוצה שלו שלליברפול יש לפחות פוטנציאל לשחק כדורגל ברמה הגבוהה ביותר. הביקורת כלפי ליברפול (העונה, וגם בעונות הקודמות של המאמן הספרדי) טענה שהיא משחקת כדורגל אפרורי מדי ולא טוב מספיק בשביל לקחת אליפות. שאין לה את העומק בסגל ואת העוצמה הפיזית והמנטלית כדי להתמודד עם מנצ'סטר יונייטד וגם לנצח (צריך לזכור שליברפול זכתה באליפות ה־18 והאחרונה שלה ב־1990, בעזרתו האדיבה של רוני רוזנטל).

לא מזמן ציינתי כאן שאם מנצ'סטר יונייטד תזכה באליפות גם העונה, היא תשתווה לליברפול במספר האליפויות - ושמבחינת אלכס פרגוסון זה יירשם כאחד ההישגים המשמעותיים ביותר בקריירה. הוא לא מתכוון לוותר על זה כל כך מהר, ולכן היתה למפגש הליגה ההוא עם ליברפול משמעות כל כך גדולה. גם ברמה ההיסטורית, אבל בוודאי ברמה המיידית. בליברפול ידעו שאם הם יפסידו את המשחק הזה, הפער בין הקבוצות יצמח לעשר נקודות - כשליונייטד משחק חסר, וכשלסיום העונה נשארו רק תשעה משחקים. במילים אחרות, אין טעם אפילו לפנטז על אליפות. 

המשחק דווקא התחיל טוב מבחינת יונייטד. בדקה ה־23 הוכשל ברחבה ג'י סונג פארק, הקוריאני המבריק, וכריסטיאנו רונאלדו בעט טוב את הפנדל. אבל כעבור חמש דקות החלה המפולת, שאף אחד עדיין לא הצליח להסביר אותה: נמנייה וידיץ' - אולי הבלם הטוב ביותר בעולם - נכשל בהרחקת כדור פשוט, ופרננדו טורס ניצל את הטעות כדי להשוות.

לפני ההפסקה נרשמה טעות נוספת, הפעם של המגן פטריס אברה שהכשיל את סטיבן ג'ררד ברחבה; הקפטן של ליברפול העלה ל־1:2 בפנדל נקי. יונייטד, כצפוי, הסתערה במחצית השנייה כדי להשיג שוויון, אבל חטפה עוד שני שערים ואיבדה את וידיץ' האומלל במשחק הגרוע ביותר בחייו, כשהורחק על עבירה מיותרת.

כאמור, זה נגמר ב־1:4 מהמם לליברפול. זאת תוצאה שגם זקני האוהדים באנגליה לא ממש זוכרים. הפעם האחרונה שליברפול הביסה ככה את יונייטד באולד טראפורד היתה לפני מלחמת העולם השנייה, בנובמבר 1936 אם לפרט. וזה היה הפסד הבית הכבד ביותר של מנצ'סטר יונייטד מאז 1992, כשקווינס פארק ריינג'רס ניצחה שם באותה תוצאה בדיוק.

"אח, איזה טעות זאת היתה לישון עם מזגן"

כמה קארמה

זה לא היה סתם הפסד. לא עוד משחק שאחריו התייצב אלכס פרגוסון לפני המצלמות ואמר, "זה היה עוד יום בהיסטוריה הארוכה של מנצ'סטר יונייטד". למעשה, פרגוסון בכלל לא התייצב. הוא החרים את רשת "סקיי" וסירב לענות על השאלות, כמתחייב מכל מנג'ר בליגה האנגלית אחרי כל משחק, בלי קשר לתוצאה.

פרגוסון זעם, ואפשר להבין אותו. אבל היו לו גם תירוצים: למשל שהמשחק התחיל בצהרי שבת, כך שליונייטד היו רק קצת יותר מיומיים להתאושש ממשחק ליגת האלופות מול אינטר ברביעי בלילה, לעומת שלושה ימים שהיו לליברפול ששיחקה נגד ריאל ביום שלישי. מבחינתו של פרגוסון, המשחק נגד ליברפול היה צריך להתקיים ביום ראשון, כיאה למשחק המרכזי של הליגה. אבל ב"סקיי", בעלת הזכויות על שידורי הליגה האנגלית, חשבו אחרת. אגב, זאת לא הפעם הראשונה שפרגי מחרים כלי תקשורת: מאז 2004 הוא מחרים את הבי.בי.סי, אחרי שהרשת הלאומית שידרה סרט דוקומנטרי שחשף את שיטות העבודה של סוכן השחקנים ג'ייסון פרגוסון, האיש שקורא לסר פרגוסון אבאל'ה.

כשפרגי כן דיבר עם התקשורת, היא שמעה ממנו שהוא עצמו לא מאמין בתסריט של זכייה בחמשת התארים. "אסור לשכוח שבכדורגל יש אלמנט של מזל", הוא הסביר, "וזה לא הגיוני שהמזל יעמוד תמיד לצידך". אבל המציאות מוכיחה שעד היום המזל דווקא עמד לצידו, בעיקר בכל הקשור לליגת האלופות. הגמר של 1999 בקאמפ נואו הוא דוגמה טובה: באיירן מינכן, עם לותר מתיאוס בהרכב, היתה טובה יותר והובילה 0:1 עד לדקה ה־90, אבל יונייטד בכל זאת ניצחה עם שני שערים בתוספת הזמן. עם כל הכבוד להסברים על נחישות ועל זה שממשיכים לשחק ולהאמין עד שריקת הסיום, לזה קוראים מזל. ומה עם הגמר במוסקבה בעונה שעברה? כשג'ון טרי ניגש לבעוט את הפנדל שלו, פרגי ידע שאת הגמר הזה הוא הפסיד; הוא הודה בזה בעצמו. אבל טרי, השחקן עם הכי הרבה ביטחון בצ'לסי, מעד על הדשא הרטוב. הכדור שבעט פגע בקורה ויצא החוצה. עזבו תיאוריות על מנטליות; זה מזל נטו. או מזל חרא, אם אתם בצד המפסיד.

"קיבלנו בונוסים מ-AIG!"

כל זה לא משנה את התחושה של פרגוסון, שהקבוצה הנוכחית שלו היא הכי טובה שהיתה לו מאז שהגיע למנצ'סטר לפני יותר מ־22 שנה. לא שזה נראה ככה לשאר העולם: יונייטד של העונה היא קבוצה חזקה בכל המובנים, קבוצה שקשה מאוד לנצח בדרך כלל, אבל היא בהחלט לא מבריקה כמו בעונה שעברה. ומי שאחראי לזה הוא כריסטיאנו רונאלדו, שהיה בעונה שעברה שחקן אחר לגמרי.

הכוכב הפורטוגלי השתנה מאוד בשנה החולפת. הוא עדיין שחקן גדול, אבל משהו בו כבה. אולי זאת הפציעה שמנעה ממנו לפתוח את העונה, אולי הסאגה הבלתי נגמרת של הכמעט־מעבר לריאל מדריד, אולי עניינים אישיים. מה שבטוח, היום רונאלדו הוא עוד שחקן מצוין בהרכב המפואר של מנצ'סטר יונייטד, אבל בטח לא הסופרסטאר שאין שני לו. זה מתבטא גם במספרים, בטח כשמתמקדים בסקורר מחונן כמוהו: את העונה שעברה הוא סיים עם 42 שערים ב־49 המשחקים שבהם השתתף, מספר כמעט בלתי נתפס (כולל שער בגמר ליגת האלופות, למי ששכח). העונה הוא לא רק פחות מבריק במשחק שלו, אלא גם לא מבקיע כל כך הרבה. 18 שערים ב־40 משחקים זה מאזן מכובד לכל שחקן אחר, אבל אחרי מה שהתרגלנו לראות ממנו, זה נראה מעט.

אף אחד לא יודע אם רונאלדו יישאר בעונה הבאה במנצ'סטר יונייטד, או שאולי זה יהיה הזמן הנכון מבחינתו של פרגוסון למכור אותו לריאל, ולנצל את הכסף הגדול שיקבל כדי להמשיך לחזק את הקבוצה. אני משער שזה תלוי גם בסיום העונה הזאת, עם דגש על מה שיקרה בגמר הצ'מפיונס ברומא בחודש הבא.

בקרת סיוט

הגרלת ליגת האלופות סידרה את זה ככה ש"גמר החלומות" בין מנצ'סטר יונייטד לברצלונה הוא אפשרי, ואין מצב ששתי הקבוצות ייפגשו לפני ה־27 במאי. אם זה אכן יקרה, תסמכו על בעלי הטורים בכל העולם שיכתבו על הדו־קרב האישי בין כריסטיאנו רונאלדו ללאו מסי, זה שיכריע מי באמת הוא הגדול מכולם.

הדו־קרב הפרסונלי הזה לא מעניין כרגע את אלכס פרגוסון. הוא עסוק בעיקר במאמצים לשמור על האליפות, כמו שקרה לו ב־1992, כשהיה במרחק נגיעה מהאליפות הראשונה ביונייטד אחרי 25 שנה. חמישה מחזורים לפני הסיום של אותה עונה היה לו פער של חמש נקודות על פני לידס יונייטד, הקבוצה היחידה שעוד נותר לה סיכוי תיאורטי לאליפות. זה נראה גמור, אבל אז התרחש התסריט שפרגוסון מנסה לסלק מהביעותים שלו עד היום: אחרי תיקו מול לוטון באו שלושה הפסדים רצופים לנוטינגהאם, ווסטהאם וליברפול. ובזמן שיונייטד קרסה, לידס בהנהגתו של אריק קאנטונה (שמיד אחר כך עבר ליונייטד כדי להביא את הגאונות שלו לאולד טראפורד) הריחה דם. הקבוצה האפרורית הזאת, שמלך השערים שלה היה לי "מי?" צ'פמן, פשוט עקפה את יונייטד בישורת האחרונה. היא ניצחה בארבעה מחמשת משחקיה האחרונים, והשאירה לפרגוסון ארוחה של אבק.

מאז עברו 17 שנה. לידס כמעט נמחקה מהמפה; יונייטד זכתה בעשר אליפויות ובשני גביעי אירופה לאלופות; ומפת הכדורגל האנגלי והאירופי השתנתה לחלוטין. ומה חושב על זה אלכס פרגוסון, אחד ממאמני הכדורגל הגדולים בכל הזמנים? בינו לבין עצמו הוא כנראה יודע ששום דבר לא באמת השתנה. שבשלב הזה יש רק שתי אפשרויות: או שהעונה המופלאה של 1996 תחזור על עצמה - או שהוא יפגוש שוב את החלום הרע של 1992.