שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חיי המדף הנאצי
    מרון רוזנבאום דרך ויקטור קלמפרר ועד פאוסטוס של תומאס מאן. אריאנה מלמד על הספרים שמנסים להסביר את הנאציזם, ואי אפשר לסלק אותם מהמדף לעולם

    תחילה היו הביוגרפיות המונומנטאליות, אלה שניסו להבין את הזוועה הנאצית במונחים של העומד בראשה. בולוק, שירר ופסט מעלים אבק על המדפים שלי, ואני לא מתעתדת לקרוא בהם שוב. בכל זאת, דווקא המדף הנאצי הוא זה שלא מפנים ממנו את הספרים לטובת אחרים.

     

    למה? אולי בגלל הפחד שעדיין לא הצלחתי להבין, שהספרים עדיין לא הצליחו להסביר לי, ושגם אם אינני מאמינה כי החידה הנאצית תיפתר בעוד ועוד ביוגרפיות של אדולף היטלר עד שיצוצו היטלרים חדשים - הם נשארים בבית. על כל צרה שתבוא או לא תבוא.

     

    גם הביוגרפיה החדשה יחסית של איאן קרשו, שמנסה להסביר כיצד הצליח היטלר לשלוט בתערובת של עמימות והטלת מורא, לא תגרום לי לקריאה מחודשת. מה שאני מחפשת מצוי בספרים אחרים, שהם תערובת של עדויות ומחקר היסטורי שמאירים בפנסים רבי עוצמה את החברה הגרמנית דאז.

     

    הראשון שלא זכה לתשומת לב מספקת הוא ספרו של רון רוזנבאום "היטלר – מסע אל מקורות הרשע". כותרת

    המשנה המבהילה היא המצאה מקומית. במקור נקרא הספר שזכה בפרס פוליצר "להסביר את היטלר", אבל אין מדובר בהסבר שהוא הצדקה, אלא בנסיון להראות, באמצעות ראיונות שונים עם אנשים שהיטלר נגע לרעה בחייהם, כיצד באמת אי אפשר להסביר את התקופה הנאצית במונחים של איש אחד.

     

    ההיסטוריה של הרייך השלישי העולה מהספר אינה יכולה להתמקד בדמותו של המנהיג. נחוצה הסתכלות אחרת, קשה יותר לביצוע, כדי לתפוס כיצד יכול היה להתרחש מה שהתרחש.

     

    פסיון זועק לשמיים

    "תליינים מרצון בשרות היטלר" הוא ספר אחד כזה שמתחקה אחר מה שאירע בצבא הפיהרר, ותולה את רוב האשם בזוועה בחייליו המסורים. דניאל גולדהאגן, היסטוריון אנטי-חדש, ניחן בפסיון זועק לשמיים, בכושר סיפור ותיעוד מעולה, אבל בסופו של דבר הוא מתפתל ונכשל בתיזה שלו עצמו. הסיבה לכך היא שצבא היטלראי מסור למפקדו העליון לא יכול להתקיים בחברה שבה קיימת התנגדות לעקרונות הבסיסיים, שמתוכם צמחה המפלגה ומתוכם פרח המשטר ההוא.

     

    במקרה הטוב ביותר, גולדהאגן הוא רק חלק מן התשובה לחידה. במקרה פחות טוב, צריך לזכור שרוב הצבאות במלחמות הלא נכונות היו מסורים למפקדיהם, והיכולת לבצע מעשה זוועה הופכת קלה במיוחד כאשר הצבא מפומפם בתעמולה מדהימה כמו זו שהנפיקה מכונת הרייך.

     

    ולכן צריך, אבל ממש צריך, לקרוא את "האחים הימלר" של קטרין הימלר, נכדתו של היינריך הימלר. זהו ספרה

    הראשון של ההיסטוריונית הצעירה וזהו בפשטות הספר הטוב ביותר שקראתי על האתוס החברתי הגרמני, על מקורותיהם ההיסטוריים של תחושת החובה והציות, ועל הרצון לעוצמה ולגדולה גם יחד.

     

    הימלר משרטטת דיוקן של משפחה בורגנית משכילה ושוחרת טוב, שהוציאה מקרבה את אחד הרוצחים המזוויעים בהיסטוריה – והיתה גאה בו מאוד. היא מפרטת את התהליך בו לכל אחד היה נוח יותר להצטרף למפלגה ולעשות חיל בשורותיה, כי הפיתויים שהציעה, בצד העקרונות שקידמה, התיישבו בדיוק על משאת נפשם ושאיפותיהם של המוני הימלרים קטנים שכאלה.

     

    קראתי בספר שוב ושוב ולא יכולתי להימלט מן המסקנה שסבי האהוב איזידור אלברכט, גרמני טוב עד לשורש שערותיו ובן אותו מעמד כשל ההימלרים, קצין בצבא במלחמת העולם השניה, יכול היה לייצר לעצמו קריירה מבטיחה בשורות המפלגה. אולי אפילו באס אס. רק מה, הוא היה יהודי.

     

    גטו הוא לא רק פיזי

    ואחרי או לפני הימלר – היומנים של ויקטור קלמפרר גם הם סוג של קריאת חובה למנסים להבין. הנה

    אינטלקטואל יהודי שבתחילת הדברים אינו יכול להאמין שמה שעומד להיות הוא שיהיה. הנה איש שמתעד בשוויון נפש כמעט קליני כיצד עולמו הולך ומצטמצם וצעדיו הולכים וקטנים בתוך גטו נפשי, פסיכולוגי וחברתי גם יחד.

     

    הוא היה נשוי לאשה לא יהודיה, וזמן מה זכותה הגנה עליו עד שאי אפשר היה עוד להתגונן, וגם אז, בצלילות ובתובנות חריפות מאין כמוהן, המשיך לשרטט את הפוליטיקה שהפכה לגורלו.

     

    למי שמתעייף מן ההסברים ההיסטוריים ומנסה לדאות מעליהם בעולם המטפיזי, עדיין מחכה "דוקטור פאוסטוס" של תומס מאן, שנכתב תוך כדי שהזוועה מתרחשת, ומתוך אותו צורך אינטלקטואלי ומצפוני להבין. תומס מאן היה במובן מסוים ניצול: שמו ומעמדו היו על הכוונת של הנאצים והוא ברח בעור שיניו מגרמניה. הלופטוואפה ניסו ליירט את המטוס בו יצא מתחומי הרייך. במלחמה עצמה ישב בארצות הברית ואחריה לא שב לגרמניה ונתקע בשוויץ.

     

    כל המלחמה מאן היה רדוף פחד אילם שמא ימצאו בבוידעם של ביתו בגרמניה את היומנים שכתב

    לעצמו, ובהם גם וידויים הומו-ארוטיים ארוכים ומפורטים שהיו הורסים אז את שמו הטוב כסופר. ועם כל הפחד הזה הוא כתב את ה"פאוסטוס" הנפלא מכולם, זה שבו מוסברת התקופה והנאציזם עצמו כשילוב של רצון לעוצמה במובן הניטשיאני, עם שאיפת הצטיינות ואסתטיקה קיצונית במובן של יוון העתיקה.

     

    "פאוסטוס" הוא ספר על הקשר בין אמנות לנאציזם, בין מוזיקה שמיימית למוזיקה של מארשים. הוא ספר של התחקות עמוקה, מאלפת, אחרי מה שהוא באמת שורש הרוע הכלל אנושי, לא רק הגרמני.

     

    לקריאת ספרי תיעוד השואה שבחרה שהרה בלאו לחצו כאן

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר
    תליינים מרצון. תולה את עיקר האשם בחיילים
    עטיפת הספר
    הטבות למנויים
    מומלצים