האיחוד האירופי? לא בשבילנו
כשישראלים מביעים תמיכה בהצטרפות לאיחוד האירופי, הם כנראה שוכחים כי ברצונם לשמר מדינה יהודית ודמוקרטית
69% מאוכלוסיית המדינה מעוניינת להצטרף לאיחוד האירופי, 60% מהישראלים אוהדים את האיחוד ו-40% מאוכלוסיית ישראל זכאית עקרונית לאזרחות אחת מהמדינות החברות באיחוד, רובם יוצאי פולין (14%) ורומניה (6%). כך על פי סקר שערכה קרן קונראד אדנאוואר בישראל, בסיועו המדעי של המרכז לחקר פוליטיקה וחברה אירופית באוניברסיטת בן גוריון בנגב.
גם ברמת הדרג הפוליטי, מנהיגים ישראליים לא מעטים תומכים בהצטרפותה של ישראל לאיחוד האירופי. כך למשל, בנובמבר 2002 הצהיר בנימין נתניהו בתפקידו כשר החוץ, שישראל מעוניינת להצטרף לאיחוד, וביקשה מאיטליה לסייע לה בכך. שר החוץ אביגדור ליברמן קורא השכם וערב לצירופה של ישראל לאיחוד ולברית נאטו. בדומה לו הצהיר שר החוץ לשעבר סילבן שלום במאי 2003 שממשלת ישראל שוקלת אפשרות לפנות לאיחוד האירופי בבקשה להתקבל כחברה בו, והוסיף ש"נשמח להתקבל לאיחוד האירופי". ב-2002 חתמה קבוצת חברי כנסת ישראלים על עצומה למען חברות מלאה של ישראל בארגון.
זוהי תופעה מדהימה שאזרחי ישראל בכלל וקובעי מדיניות בכירים בישראל בפרט, האמורים להבין את האיחוד האירופי, נאחזים ברעיון שלא זה שאין לו כל סיכויי מימוש בעתיד הנראה לעין, אלא גם יש בו כדי לפגוע קשה במהותה הייחודית של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית וכמדינת העם היהודי.
גם באיחוד האירופי ישנם קולות התומכים בתפישה זו. ביניהם, למשל, ראש ממשלת איטליה, סילביו ברלסקוני, שבמשך מספר שנים ובמיוחד במהלך כהונתו כנשיא התורן של האיחוד, קרא לצירופה של ישראל לשורותיו. ב-2004 הצהיר ברלסקוני פעם נוספת ש"איטליה תתמוך בחברות ישראל. עד כמה שזה נוגע לאיטליה, ישראל היא מדינה אירופית לחלוטין במונחים של רמת חיים, מורשת וערכים תרבותיים. הגיאוגרפיה אינה מהווה גורם מכריע".
גם המפלגה הרדיקלית העל-לאומית בפרלמנט האירופי נמנית עם אוהדי תפישה זו, ומזה מספר שנים מנהלת קמפיין למען חברות מלאה של ישראל באיחוד.
התמיכה בהצטרפות מתעלמת לחלוטין מהסתירה בין מהותה של ישראל כמדינה יהודית וכמדינתו של העם היהודי לבין העיקרון הבסיסי עליו מושתת האיחוד האירופי - הפיכתה של אירופה למרחב פתוח ומאוחד, נטול גבולות פנימיים, בו אין הבדל משמעותי בין אזרחי המדינות החברות.
העובדה שישראל היא מדינה דמוקרטית וליברלית והעובדה שערכים הומניים ואוניברסיליים הם חלק מהרוח הישראלית, עדיין אינן משנות את המציאות הישראלית ואת שאיפותיה כמדינה יהודית וכמדינת העם היהודי. ערכים ועובדות אלה עושים את ישראל לשונה באופן רדיקלי ממדינות אחרות. שוני מהותי זה מונע ממנה מלהצטרף לאיחוד, גם אילו הייתה מוזמנת לחבור אליו, בעוד שוויתור על ייחודיות זו מהווה עבור חלק גדול מאוכלוסיית המדינה זניחה של "הגיון הקיום" של ישראל בראייה יהודית-ציונית.
קל לתת דוגמאות קונקרטיות, כמו הסתירה שקיימת בין חוק השבות הישראלי לבין חופש התנועה של אנשים במרחב האירופי, גם אם חירות זו תיושם בשלבים. נוספת לכך שאיפתה של ישראל להוות גורם מרכזי בשגשוגו של כלל העם היהודי, שאיפה שאינה תואמת את ערכי האיחוד האירופי ומוסדותיו.
ברמת המציאות הפוליטית, ישראל אינה נחשבת כלל על-ידי האיחוד האירופי כמועמדת להצטרפות אליו בעתיד הנראה לעין. בשלב זה ישראל חברה ב"מדיניות השכנות האירופית", ששמה לה למטרה לקרב את כל שכנותיה החדשות של אירופה לאיחוד ולמנוע מהן הצטרפות עתידית לגוש המדינות האירופיות. כפי שהסבירה בעבר הנציבה פררו-ולדנר, נציבת יחסי החוץ של האיחוד: "יש עוד הרבה עבודה לפנינו כדי להביא לקירוב ישראל לאיחוד במסגרת 'מדיניות השכנות האירופית' ... לגבי שאלת הצירוף של ישראל לאיחוד האירופי - היא אינה על הפרק".
השאיפות והתקוות הישראליות לחבור לאיחוד האירופי במתכונתו הנוכחית הן אם-כן שגויות מבחינה ערכית וריאל-פוליטית כאחת. במקום שאיפות אלה יש להעמיד שאיפה להעמקת שיתוף הפעולה עם האיחוד. שאיפה זו צריכה להיות נקודת מוצא בסיסית לתהליך שידרוג יחסי ישראל והאיחוד. ייתכן שבטווח הרחוק יותר ראוי יהיה שעמדה זו תישקל שנית. אולם במחצית הראשונה של המאה ה-21 ובהסתברות גבוהה גם בעתיד הרחוק יותר, ישראל אינה עתידה להצטרף לאיחוד האירופי כחברה מלאה.
ד"ר שרון פרדו, יועצו האקדמי של סקר עמדות הציבור הישארלי כלפי האיחוד האירופי, הוא מנהל המרכז לחקר פוליטיקה וחברה אירופית ומרצה המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון בנגב
לפנייה לכתב/ת 
