חינוך פרטי? לא בבית ספרנו
תמיד ובכל מקום היו ה"אנשים הפרטיים" שידעו לקחת לעצמם את זכויות היתר שבהן חפצו. למנהלי בית הספר הפרטי לעשירים נותרה רק שאלת השיווק: איך לתרץ את אי הצדק?
הקמת בית ספר פרטי לעשירים בלבד, זכתה להנמקות חדשות בטור שפרסם זה מכבר מי שאמון על הקמת המוסד החינוכי, ד"ר ארז מנהיימר. הכותב, מומחה בשיווק, ערך תפנית מעניינת במלאכת השיווק של בית הספר. בכל הפרסומים הקודמים ניסו היזמים לטשטש את העובדה (שנקבעת באמצעות שכר הלימוד הגבוה) כי מדובר בבית ספר לאלפיון העליון, ולטעון כי מטרת בית הספר היא לשרת את החברה והחינוך הישראלים.
כך למשל טען דרור אלוני, ראש המועצה האזורית כפר שמריהו, בראיון טלוויזיוני, כי הוא וחבריו המקימים את בית הספר מאמינים קודם כל במערכת חינוך איכותית ושוויונית, וכי המוסד החינוכי יקדם למעשה את מערכת החינוך הממלכתית.
האסטרטגיה השיווקית החדשה של בית הספר הפרטי לעשירים מתבססת על קלישאות כגון "זכות האדם הפרטי לבחור את החינוך עבור ילדיו". אסטרטגיה זו מעידה על בורות, ומעוררת חשש באשר ל"איכותיות" החינוך אותו מתיימר בית הספר למכור.
בהקשר זה מעניינת במיוחד התייחסות לזכויות "האדם הפרטי". הטעות כנראה נובעת מבלבול בין שני מונחים לגיטימיים בהקשר זה – "זכויות האדם" ו"זכויות הפרט". זכויות האדם הפרטי הן חידוש שמעיד אולי על כוונתם של מקימי בית הספר לשרת קבוצה של "אנשים פרטיים". אלו הם בעלי הבתים הפרטיים, הנהנים מהגנתן של משטרות פרטיות, הטסים במטוסים פרטיים, ומתאשפזים בבתי חולים פרטיים.
מקימי בית הספר מבססים את הלגיטימיות של חינוך פרטי על הזכות לבחור בחינוך כבכול מוצר אחר. כלומר הזכות של אנשים עשירים "לבחור" עבור בניהם ובנותיהם חינוך פלטינה, כמו שהם רגילים לבחור בתכשיטי פלטינה, בכרטיסי אשראי פלטינה, ובכרטיסי ביטוח רפואי פלטינה.
מקימי בית הספר מתיימרים אף לחנך אותנו לצרכנות נבונה. הם רוצים שנלמד שאין לקנות את מצרך החינוך "על עיוור". אלא שגם החינוך לצרכנות אינו אלא מהלך שיווקי ריק מתוכן. דווקא בעלי זכויות היתר הם שיכולים לא להתאמץ ולהרשות לעצמם לקנות חינוך "על עיוור", בידיעה שמה שעולה הון גם שווה הון. על "העיוורון" הזה בדיוק נבנה בית הספר הפרטי.
שיח זכויות האדם נוצר למען כל בני האדם, וקודם כל למענם של משוללי הזכויות. שוויון הזכויות משרת את ביטולן של זכויות היתר עבור בעלי הממון והכוח. חינוך אינו מוצר צריכה, החינוך כשלעצמו הוא זכות. הזכות השווה לחינוך משמעה שכולם זכאים באופן שווה לקבל חינוך. כל הילדים והילדות, לרבות הילדים והילדות שנולדו עם כפיות ממתכת פשוטה בפיותיהם. חינוך ממלכתי עשוי לסייע לאלו שגורלם שפר עליהם פחות מגורל ילדי כפר שמריהו.
ילד כזה היה אלבר קאמי, הסופר והפילוסוף הצרפתי שנולד וגדל בבית עני בעיירה דרעאן באלג'יריה. קאמי כתב על המורה שלו בבית הספר היסודי, שבזכותו גדל להיות האינטלקטואל שהיה.
הבה נדמיין לרגע מה היה קורה אילו המורה של אלבר קאמי היה נשכר ללמד בבית ספר פרטי? אולי היתה נוספת עוד הנאה קטנה לילדי העשירים באלג'יר; אלא שאז העולם היה נחסם בפני קאמי הילד, ובפני העולם היו נחסמים הטקסטים שכתב קאמי הבוגר.
הזכות שבשמה מנסים כעת לשווק חינוך פרטי בישראל איננה מסוג הזכויות המיועדות לכולם. מדובר בזכויות מהסוג שהיה קיים מאז ומעולם בכל חברה ובכל תרבות – זכויות היתר. למיוחסים, לעשירים ולבעלי הזרוע תמיד היו זכויות יתר. הם לא היו צריכים להפוך הפיכות כדי לזכות בהן, לא לחבר אמנות או לחוקק חוקות כדי להבטיחן לעצמם. תמיד ובכל מקום היו ה"אנשים הפרטיים" שידעו לקחת לעצמם את זכויות היתר שבהן חפצו.
להם, בדומה לקבוצה הישראלית שלוקחת לעצמה כעת את זכות היתר לחינוך מתוקצב יותר, היתה ונשארה רק שאלת השיווק: איך לתרץ את אי הצדק?
מתן רשות להקמת בית ספר כזה, כמוהו כהודאה בכישלון גמור, בפשיטת רגל של החינוך הממלכתי. דווקא סירוב ליוזמה עשוי לחזק את תדמית מערכת החינוך, ועשוי להזכיר לציבור הישראלי כי בבתי הספר הממלכתיים קרו וקורים דברים חשובים שלא יקרו במקום בו רק הממון קובע את הטון.
ד"ר יועד אליעז עומד בראש ארגון "אינדימאג'", העוסק בחינוך בערים מעורבות, ומלמד בגמנסיה הרצליה
