אוצר לאומי

הייתם רוצים להאמין שהדבר הכי כובש ברן דנקר הוא המראה שלו. הסקס אפיל שנוטף מהמסך בכל פעם שהוא מרצד עליו וגורם לבנות 15 עד 75 לרייר. אבל האמת היא שלדנקר יש תכונה אחת שמאפילה אפילו על הפנים היפות שלו: הוא כן במידה כל כך נוגעת ללב, שאי אפשר שלא להתאהב בו. בטח, זה נשמע מצועצע, מתחנף, צפוי אפילו - אבל כשאחד הכוכבים הכי גדולים בישראל מצליח להישאר נטול פוזה לחלוטין, זה פשוט מעורר השתאות.

דנקר גרסת הסיקסטיז (צילום: יניב אדרי)

אבל זה כנראה גם הקסם של דנקר, הסיבה לכך שהוא מתנוסס על שער גיליון יום העצמאות שאתם אוחזים כרגע בידיכם. כי להיות אייקון ישראלי אמיתי זה אומר קודם כל להישאר עם שתי הרגליים על הקרקע, לדבר דוגרי ובגובה העיניים, לזכור שאתה אולי כוכב גדול כאן, אבל אנחנו בכל זאת רק ורי סמול קאנטרי מוקפת אויבים במידל איסט.

כי להיות ישראלי זה להתמסר למעברים החדים בין עצב לשמחה, זה לאהוב את תל אביב עד קצות הציפורניים אבל גם לערוג לקיבוץ של סבא וסבתא שליד הכנרת. זה לשיר בבוקר בטקס יום השואה ב"יד ושם" ולהתראיין ל"פנאי פלוס" בערב. זה להיות כוכב טלנובלות ומדורי רכילות, אבל גם להתמסר למוזיקה ולתת את כל כולך לתפקידים קולנועיים איכותיים.

זה לזכור שעל כל פרויקט שלך שזוכה להכרה בחו"ל, יש מדינה שלמה שמרגישה כמו הורים גאים, וגם קצת כמו השכן המניאק שמקנא בך בסתר ומחכה לנפילה, ועל כל חברה חדשה שתהיה לך, יהיו כמה מיליוני ישראלים שיהיה להם מה להגיד. וזה בדיוק מה שהוא.

דנקר, 25, כל כך מחובר למציאות, שהוא נראה במקרה הזה כמו הדבר הכי ישראלי שיש. מלח הארץ מצד אחד, שקשור בחבל הטבור למהות הישראלית שלו, רוצה ליצור רק מוזיקה ישראלית ומעדיף לשיר בעברית, למרות שהוא בכלל נולד בווירג'יניה, ארצות הברית, ועלה לכאן בגיל שנתיים וחצי. בחור צעיר ויפה עד כאב עם גדודי מעריצות מכל המינים והסוגים, שהעדיף לאחרונה זוגיות צמודה עם אפרסק בשל וכישרוני כמו יעל פוליאקוב על פני איזה ענב מהונדס גנטית שנפלט הרגע מקמפיין הלבשה תחתונה.

אפילו הקריירה שלו מתחלקת באופן שווה בין תפקידים בדרמות מוזיקליות יומיות, כמו "דני הוליווד" שחוזרת עכשיו לעונה שנייה, לבין המוזיקה שלו ותפקידי עומק בקולנוע ("עיניים פקוחות" ו"חסר מנוחה"). בקיצור, דנקר הוא גם וגם, קצת מזה וקצת מזה, ואם זה לא הפרצוף של ישראל בשנת 2009, אנחנו לא יודעים מה כן. אז נתנו לדנקר לדבר, על עצמאות, על הצבא, על השפה וגם על עצמו - החרדות, הבדידות, החברים, התהילה וגם על האקסית הטרייה יעל פוליאקוב. יצא קצת שמח, קצת עצוב - כמו החיים שלנו כאן.

שנות ה-50 דור המייסדים

"אני מאוד נאיבי מול אנשים חדשים, מתמסר מאוד מהר - פותח את הלב ואת הפה. כמובן שנכוויתי מזה בעבר. קרה שנפתחתי לאנשים, חלקתי איתם את הפחדים שלי והחרדות וההתלבטויות ופתאום קלטתי שהם בכלל לא מכילים אותי"

שנות ה-60 נוער הסלונים

מוזיקה

"המקום הזה שפותח לי את הלב, הדבר שאני הכי מכור אליו בעולם. אין משהו מבחינתי שהוא יותר חזק ממוזיקה. זה לשמוע מוזיקה, זה ליצור מוזיקה, זה לחוות מוזיקה. באתי מבית של המון מוזיקה - סבא שלי חזן, אבא שלי פסנתרן מדהים. יש לי תמונות שאבא שלי צילם אותי בגיל שנה, עם אוזניות גדולות כאלה ופסנתר.

כשהייתי בן 13 התחלתי ללמוד גיטרה, ושם נכנס חזק העניין של המוזיקה הישראלית. חרשתי אריק איינשטיין, שלום חנוך, מתי כספי, מיקי גבריאלוב. מהאזנה להם ומצפייה בחברים שלי למדתי לנגן. רק עכשיו, בגיל 25, החלטתי שאני רוצה ללמוד גיטרה כמו שצריך והלכתי למורה פרטי. מוזיקה צובעת לי כל רגע, כל יום, כל תקופה".

דני הוליווד

"היה לי הרבה יותר קל בעונה הקודמת, להתחבר לסיקסטיז. יש משהו זרוק ומגניב בכל התקופה הזו, גם בכל מה שנוגע למוזיקה. לאייטיז קצת יותר קשה לי להתחבר, כי נולדתי רק ב-84' והייתי ילד בכל העשור הזה. זו תקופה קצת הזויה, אבל מגניבה. צריך רק להתרגל לבגדים ולמוזיקה והכל בסדר".

עברית

"כמעט שלא ניגנתי שירים בלועזית בנעוריי. יש משהו בשפה שלנו שמאוד מרגש אותי – לשחק בשפה שלי, לשיר בשפה שלי, לקרוא טקסטים בשפה שלי, לקרוא ספרים. אני קורא באנגלית והחוויה היא אף פעם לא כמו בעברית. שרתי באנגלית בכל מיני מקומות, אבל מעולם לא התרגשתי והתחברתי לשיר כמו כשאני שר בשפה שלי. אני חושב שזה משהו שלא ישתנה".

חברים

"יש לי קבוצה של שבעה חברים מנתניה, גם בנים וגם בנות. גדלנו יחד והם מכירים אותי לפני שהתפרסמתי, לא כמוצר של התקשורת. אני מאוד נאיבי מול אנשים חדשים, מתמסר מאוד מהר – פותח את הלב ואת הפה. כמובן שנכוויתי מזה בעבר.

דנקר גרסת האייטיז (צילום: יניב אדרי)

קרה שנפתחתי לאנשים, חלקתי איתם את הפחדים שלי והחרדות וההתלבטויות ופתאום קלטתי שהם בכלל לא מכילים אותי. החברים אוכלים ממני לא מעט חרא, כי פתאום אני יכול להיכנס לפרץ כזה של דיבור, עד שחבר יגיד 'טוב, תפסיק לדבר על עצמך, יא מעאפן', וזה שובר לי הכל ומחזיר אותי לקרקע".

משפחה

"אמא שלי - כמו שכבר סיפרתי אלף פעמים - זה האור שלי, אני חייב לה את מי שאני. היא בנאדם מדהים, פתוחה, ליברלית, מגניבה, נפש יצירתית ומקור השראה אדיר בשבילי. מאבא שלי קיבלתי יותר את האהבה לבמה, למוזיקה, לאמנות ומאמא שלי את ההשראה לחיים. אני לא מראה לאמא שלי פרויקטים לפני שהם יוצאים לפועל, כי אני יודע שאם היא תגיד לי משהו, הם ישתנו".

העצמאות שלי

"העצמאות שלי, בלי להישמע פלצני או בנאלי, מתבטאת קודם כל בזה שיש לי את הזכות לעשות את מה שאני אוהב ולהתפרנס מזה. אבל לא רק: בשנים האחרונות אני מצליח לנטרל את הפחד בחיים שלי ולא להיות מונע ממנו, וזו מבחינתי העצמאות הכי גדולה שיש.

היום אני מונע מהדברים שאני באמת מאמין בהם, מהלב שלי, מהאינטואיציות שלי. זה הניצחון שלי - ככל שאני מתבגר אני מפסיק להיות מונע מהמחשבה של מה יגידו או מה יחשבו. כולם יגידו לי 'לא, אתה חייב לעשות 3,2,1, ואני אגיד פאק, אני אעשה מה שאני מרגיש נכון לעשות'. אף אחד, לא ההורים שלך או החברים שלך, לא ייתן לך את העצמאות של עצמך. אתה צריך לקחת את זה ולהילחם על זה".

יעל פוליאקוב

"בחורה מדהימה, אישיות קסומה ואחת למיליון, מישהי שנתנה לי המון ולקחתי ממנה המון. היא חברה לחיים. לא קשה לי עם הנבירה בנושא שלנו – אני כבר לא מתייחס לזה, זה נראה לי כמו בדיחה. לרוב גם הרכילויות האלה מנותקות לגמרי מהמציאות. בתקופות כאלה אני גם משתדל לא לקרוא יותר מדי ואז אני נשאר בעולם שלי, בבועה שלי. הכל סבבה עכשיו, מה שהיה היה. ומה שבטוח זה שיש לי תפקיד מובטח ב'הכל דבש 3' באיזה פרק או שניים (צוחק)".

פרסום

"אתה לא באמת קולט את ההשלכות של זה עד שאתה לא שם. ונראה לי גם שזה כרטיס בכיוון אחד – גם אם לא תעבוד בארבעים השנים הקרובות, תצטרך להתמודד עם הדבר הזה שנקרא פרסום, בלי קשר לעבודה שלך. בהתחלה זה היה נראה לי כמו תיק מטורף ולא ידעתי מה אני עושה עם זה. אתה נהנה מזה ולמחרת בא לך לצרוח 'תעופו לי מהפנים', ואז כן בא לך שיבואו אליך אחרי הופעה ויגידו לך שהיית מעולה.

אתה כל הזמן צריך את הפידבק הזה. באיזשהו שלב הבנתי שכל מה שלא קשור לעשייה שלי תכל'ס, לא רלוונטי. זה מוריד ממני תיק מאוד גדול, כי היום אני לא מרגיש שאני צריך להיות ייצוגי, להיות איזשהו רן מסוים. אני מי שאני – יום ככה ויום ככה. אני חושב שזה חלק מהיותך אמן. אתה צריך ללכת עם עצמך, כי אם לא אציג את מי שאני באמת, לא עשיתי כלום".

טלוויזיה

"ראיתי את 'האח הגדול VIP' והייתי מרותק. אני חושב שריאליטי זה מסמך אנושי מרתק. כמה פעמים מצאתי את עצמי יושב ומתעמק בו ונגנב מדברים שקורים שם וכל כולי נכנס לזה. קורים שם דברים שאנחנו כשחקנים לא נצליח אף פעם להביא אותם בעבודה שלנו. אני מסתכל על ריאליטי ואומר 'הלוואי שהיינו משחקים כמו שהם מתנהלים שם, בחוסר מודעות מוחלט'.

לא הייתי עושה ריאליטי כמו 'האח הגדול' – נראה לי מאוד מעניין לראות את זה, אבל מאוד לא מעניין להיות שם. חוצמזה, אני לא רואה יותר מדי טלוויזיה. כשאני מגיע הביתה אני בדרך כלל נשפך, ואם יש לי קצת זמן אני מעדיף לצאת החוצה, לראות חברים. אני בעיקר רואה כדורגל בלילות".

משחק

"מחלה שנדבקתי בה בגיל מאוד צעיר. חוויתי המון ממנה בתור ילד, בעיקר מאבא שלי. זו היתה הסצנה שלנו בבית – ג'אז ותיאטרון. באיזשהו שלב נכנס לי הג'וק הזה. מה שעיכב אותי זה עשר שנים של הדחקה שבאו בעקבות מערכת היחסים המאוד מורכבת עם אבא שלי.

אמרתי שאין סיכוי שאהיה כמוהו ושאגע במקצוע הזה. בגיל 16 התחלתי ללמוד קצת תיאטרון אצל אייל כהן, הוא לקח אותי תחת חסותו ופתח לי את הראש לכל המקצוע הזה. קראתי פעם ראיון עם יונה אליאן, שאמרה שמשחק זה משהו שאתה צריך לרצות ברמה של חיים או מוות, אחרת אין לך מה לחפש שם. זה כל כך נכון".

סמל סקס

"כשמתייחסים אליי כמו לאובייקט, זה כמו זבוב שעובר לי ליד האוזן. לפעמים זה קצת מדגדג לך בתנוך, אבל אתה מעיף את זה כי אתה מבין שזה חארטה. אני מספיק מאמין בדרך שלי בשביל לדעת שאני הולך לאן שאני הולך ועושה את זה עם ראש מורם. הדיון בסקסיות שלי לא רלוונטי בעיניי.

תמיד נעים לקבל קומפלימנטים, אבל אני שלם עם עצמי כמו שאני. סקסי בעיניי זה כל דבר שלא מתאמץ, נונשלנטיות זה סקסי. כשאומרים לי 'סמל סקס' אני רואה את בראד פיט, לא את עצמי. זה מנותק ממני. אפשר להתחכם, אבל בדוגרי – זה מחמיא ונחמד ולא יותר מזה. ברור שיש לי את 'מבט החתיך', כן? כמו לכל גבר. למרות שאנחנו נראים הכי פתטיים כשאנחנו עושים את זה".

בדידות

"חלק מהחיים שלנו. כתיבת השירים מגיעה משם. אני שונא כשאומרים לי 'בדידות בצמרת', כי אני אפילו לא בשלב השני של העץ, כל כך לא בצמרת. אבל כן יש בדידות בחיים, כי זה חלק מהעניין. זה משהו שמלווה את כולנו בחיים. זה הדבר הכי מטורף שקיים, זה נמצא כל הזמן.

החברים שלך, זה שאתה מחפש בת זוג, שאתה רוצה אהבה וקרבה של אנשים, זה רק כדי לכסות קצת על הבדידות, לסתום חורים ופינות. אנחנו אנשים בודדים, כולנו. אני מאוד מרגיש את זה, אבל אני עובד כמה שיותר כדי למגר אותה, מקיף את עצמי באנשים שעושים לי טוב".

פפראצי

"עושים מזה הרבה יותר ממה שזה. כשמצלמים אותך אתה מתעצבן וכשלא מצלמים אותך אתה רוצה שיצלמו, וזה כל הזמן מין משחק מטופש כזה של חתול ועכבר. פיתחתי לעצמי איזה מקום שאני פשוט לא מתייחס לזה. 'סבבה אחי, צלם, אם אני מחוץ לבית. בכיף, קח תמונה. תיהנה'.

היתה התמונה ב'פנאי פלוס', שצילמו אותי עם היד בתוך הבגד ים. זו למשל תמונה שאני בתור עורך

לא הייתי מפרסם, אבל זו בחירה של העיתון. זה באמת לא מזיז לי. אבל כן עצבן אותי, נגיד, כשצילמו אותי אצל יעל וצילמו לתוך הבית. אסור לצלם לתוך בית. זה משהו שלא עושים. מעייף אותי להתעסק בזה. אני יודע שאם אתעסק בזה רק אתעצבן יותר".

שנות ה-80 ימי הפאנק

"יש לי פחדים מהמון דברים - רעידות אדמה מפחידות אותי, המוות מפחיד אותי, נטישה מפחידה אותי. הפסיכולוג שלי יכעס עליי אם אגיד שאני בנאדם חרדתי, הוא יגיד לי לא לבוא יותר, כי אנחנו כל הזמן עובדים על זה שאני אגיד לעצמי שאני לא בנאדם חרדתי, שאני בסדר"

את שאר הראיון והצילומים המיוחדים ניתן למצוא בגליון החדש של פנאי פלוס