הלאומיות היא דת הרוצחים
אומרים: "את העבודה חייבים לעשות". כך נקראת הלחימה בדיבור הצבאי, עבודה. ואני שואל, מה העבודה הזאת לכם?
אומרים כי ותיקי קרבות לעולם לא מתים, הם רק מתפיידים. Old soldiers never die; they only fade away. השורה מופיעה בשיר חיילים אנגלי ממלחמת העולם הראשונה. ואצלנו?
בישראל נחשב השירות הצבאי לטכס חניכה, ותעודת השחרור מהווה אצלנו אישור כניסה גם לאזרחות וגם לקבלת זכויות אזרח מלאות. מה הקשר בין טכס חניכה לבין הלחימה? מהו הכוח שכופה על גברים צעירים להפקיר את גופם לקליעים ולרסיסי ברזל מלובן, לריסוק איברים על ידי גלי הדף, לחריכת העור והבשר על ידי גאזים לוהטים? מה מביא אותנו להתבונן מקרוב במוות ברוטאלי של חברים לנשק? מה סיבת ההתאכזרות הקיצונית של החברה לצעירים? איך ייתכן שהצעירים מסכימים שיעוללו להם כל זאת?
בחברות ארכאיות, טכס החניכה העביר לצעיר סוד שאותו היה נוצר בגופו. הסוד נחקק בגוף. הגבר הצעיר חייב לשאת את הסבל מרצון, לסבול ולשתוק. עם תום העינויים, כשהכאבים שוככים ואולי אף נשכחים, נותרות בגוף הצלקות. לאחר טכס החניכה הבוגר נעשה אדם מסומן, הצלקת בגופו לא תמחק לעולם. הצלקת מכריזה: אתה אחד משלנו, לעולם לא תוכל לשכוח זאת. כולנו שווים - אף אחד מאיתנו לא שווה יותר ואף אחד לא שווה פחות. חוק השבט הוא חוק השוויון.
חברה שבטית היא חברה שאין בה יחסי שליטה והכנעה כמקובל במדינה, זו חברה שנאבקה נגד קיום המדינה. ההתאכזרות לצעירים בטכסי החניכה של השבט נועדה למנוע הופעת אכזריות קיצונית יותר - האכזריות של מדינת-הלאום המודרנית שמקריבה את הגברים הצעירים בטכס ברוטאלי הרבה יותר - במלחמה.
היחס בין החוק לבין גוף הגבר מודגם בסיפורו של קפקא, "במושבת העונשין”, המתרחש במדינה אוטופית. במושבת העונשין נידון אדם שעבר על החוק לעונש, ומוכנס למכונה מיוחדת הנקראת "משדדה" שמקעקעת על גופו את מילות הסעיף בחוק שעליו עבר. הנידון לעונש אינו יודע את פסק הדין ואף לא את הסעיף בו הואשם. את אלה יפענח דרך פצעי המוות שמקעקעים בגופו. כעבור שש שעות במכונה, כותב קפקא, "גם האדם המטומטם ביותר מתחיל להבין את החוק”. הבנת החוק מתפשטת בגופו של הנידון ככל שהמכונה פוצעת אותו פצעי מוות. בסיפור של קפקא, הגוף הוא לוח חלק שעליו המדינה כותבת את החוק. בחברה המודרנית הצבא הוא שחורט את החוק על הגוף – במלחמה.
קפקא ניבא את מה שעתיד היה לקרות במחנות המוות של "האוטופיות הגדולות" של המאה ה-20– הפאשיזם, הסטאליניזם והנאציזם. במחנות המוות המדינה הצליחה להפוך את האסירים עצמם למכונה המקעקעת את החוק על גופם עד מוות. האוטופיות הגדולות חתרו לשוויון באמצעות קיעקוע עד מוות של "האחר" – כל מי שלא הלך בתלם או לא התאים לאידיאולוגיה השלטת.
מנהג היהודים והמוסלמים לבצע בגוף הגבר חתך ההופך לצלקת נועד להזכיר לאדם את חוקי הבורא שמגבילים שליטה בבני אדם וכניעה לבני אדם. הצלקת מהווה אות אזהרה נגד שליטה בבני אדם. המוסר היהודי והמוסלמי גורס כי פריבילגיה זו שייכת אך ורק לבורא עולם ולא למדינה.
במדינת ישראל, מערכת החינוך מקדשת את השירות הצבאי ומייפה אותו כך שהצעירים יקבלו ברצון את הגיוס ואת היציאה לקרב. במהלך "טכס החניכה", השירות הצבאי, גברים צעירים נהרגים, אחרים נפצעים ונותרים נכים. החיילים מקבלים את הדין. אומרים החיילים להורים: את העבודה חייבים לעשות. כך נקראת הלחימה בדיבור הצבאי: עבודה.
ואני הרשע שואל: מה העבודה הזאת לכם? מהו פולחן הנופלים? בעבר בני האדם היו רוצחים אלה את אלה בשם הדת או בשם המלך. בעידן המודרני אנו מקדשים את הקרבת חיי הגברים הצעירים למען המדינה. אלה הם פניה של דת חדשה. הבה נאמר ללא היסוס: הלאומיות היא דת הרוצחים.
ג'אד נאמן, חתן פרס ישראל לשנת תשס"ט.
מקורו של הטור בדברים שיישא בטקס עצמאי של תנועת לוחמים לשלום, שיתקיים בתיאטרון תמונע בערב יום הזיכרון