הפיגוע ששכחנו
בבוקר ה-22 בפברואר 1948, זיעזע פיצוץ אדיר את רחוב בן יהודה בירושלים, מה גרם לפיצוץ ואיזה רושם הותיר על הזיכרון הלאומי?
פיצוץ בירושלים
הימים הם ימי שלהי המנדט הבריטי בארץ ישראל. ברחבי הארץ נערכים שני הצדדים: היהודים והפלסטינאים, למאבק איתנים על עתיד הארץ, והעיר ירושלים כהרגלה בקודש משמשת כמרכז הזירה. בשעה 6:30, בבוקר ה-22 בפברואר 1948, זיעזע פיצוץ אדיר את רחוב בן-יהודה בירושלים. מקור הפיצוץ - עשרות ק"ג של חומר נפץ שהוטמנו בשתי (על פי הערכה אחרת - שלוש) מכוניות תופת שעמדו ברחוב. מלון "אטלנטיק" נחרב כליל, כמוהו גם הבניין בו שכן בית הקפה "אלנו", עשרות בניינים אחרים ניזוקו. בשעות לאחר מכן פונו מן ההריסות כ-60 הרוגים וכ-200 פצועים.מי היו המפגעים? עדויות עוברי אורח המגיעות למערכות העיתונים מרמזות על מעורבותם של חיילים בריטים במעשה. בשעה 10:30 מצלצל אלמוני למערכת "המשקיף" ומודיע כי הפיצוץ בוצע בתגובה על רצח חיילים בריטים בחוצות ירושלים. אחרים אומרים כי יד ערבית דווקא היתה במעל.
מספר האבדות העצום בפיצוץ או "אסון בן-יהודה" כפי שכונה באותה עת, הותיר את תושבי הארץ ותושבי ירושלים במיוחד המומים וכואבים. אין כמעט איש בעיר אשר לא הכיר את אחד מן הנפגעים היכרות זו או אחרת. האסון המשותף שהולדתו ברצון לפגוע מחזק ומלכד את התושבים, ולצד הכאב הגדול הרבו העיתונים לאזכר את גל הסולידריות ששטף את העיר. יש שמצאו בכך נחמה.
רחוב בן-יהודה בירושלים, 1950 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)
כעבור שנתיים, אותה ארץ, מדינה חדשה
על אף שלל הקרבות, המאורעות והפיגועים שעברו על תושבי ארץ ישראל בשנתיים שלאחר מכן, נותר זכרו של הפיגוע בבן-יהודה חי וקיים. ב-22 בפברואר 1950 מפרסם עיתון "ידיעות אחרונות" מאמר מיוחד לזכר האירוע, אשר זוכה לכותרת, האירונית בדיעבד: "פיצוץ בן-יהודה לא ישכח לעד". כמו רבים אחרים לפניו ורבים אחריו, מתיימר כותב המאמר (שנותר אלמוני) לפענח את מסתרי הזיכרון הלאומי העתיד לבוא. להלן כמה קטעים נבחרים מן המאמר:
"בעוד חמישים, מאה, מאתיים שנה, לא יזכור עוד איש את פרטי קרבות לטרון, את המערכה בנגב, או את כיבוש הגליל - פרט אולי לקאדטים של בתי הספר הצבאיים שלנו, שיערכו השוואות בין תנאי המלחמה 'דאז' לבין הקרבות בחלל הסטרטוספירה בין כוכב לכת אחד למשנהו שיערכו 'באותם ימים'. אבל את 'יום בן יהודה' יזכרו הכל, כשם שמאה דורות לא שכחו את 'יום ירושלים'.
כך הוא טבעו של האדם: שואה נחקקת בלבו יותר מידיעה משמחת. וככל שתרבה הזוועה, תעמיק חתור נתיבות אל לבו. ו'יום בן יהודה', אותו בוקר מר ונמהר בירושלים, בחורף תש"ח - לא ימחה מזיכרון איש. אולי משום שכה רבתה הזוועה באותו יום. משום שאין השנים יכולות לעמעם את נחרות הגסיסה של אמהות וילדים שנרצחו בשנתם. אולי משום גילויי הסולידריות הנהדרה שגילו אז תושבי ירושלים כולם - בהזעקם לעבודות ההצלה בעודם בפיז'מות, בתרמם מדמם ובאספם לבתיהם את נפגעי הזוועה ששרדו בחיים. ואולי משום שדמם של 60 חללי 'יום בן יהודה' ואבריהם המדולדלים של מאתיים הקיטעים, הגידמים והסומים של אותו רחוב - טרם נוקמו...
היום שנתיים אחרי 'יום בן-יהודה' נרפאו במעט פצעיו של הרחוב. כמה מההריסות נבנו מחדש, אחרות הורחקו... סוחרים וחנוונים וסתם תושבי הרחוב כולאים אנחה ומנסים למצוא ניחומים בשבלונה ש'הנה הולך רחוב בן יהודה ומוקם מחדש'. אכן נרפאו הפצעים. כאבם עמום וזר פרחים על קברות הקורבנות ביום השנה משקיטו. אבל הצלקות טרם נגלדו".
סוף לסיפור
אחרית הדבר ידועה לכל. בניגוד לנבואת הכותב "יום בן-יהודה" לא נזכר לעד ואת כאבו שהתעמעם כיסו כאבים חדשים ושמחות חדשות, שגם הם בתורם נשכחו אט אט. יש בכך טעם יגידו אחדים, שכן אין הדעת מסוגלת לשמר את זכרונם של הדברים כולם. גם אם אכן כך הדבר ואולי בגלל שכך הדבר, מוקדש מדור "במנהרת הזמן" לאותם דברים נשכחים ממש
אנציקלופדיה ynet מכילה מגוון עצום של ערכים וחיונית לתהליכי למידה והעשרה כמקור מידע מוביל, אמין ובטוח. ערכי האנציקלופדיה נכתבים ונערכים על-ידי צוות עורכים מקצועי, ומשולבים בהם סרטונים, מצגות ועוד.
לרכישת מינוי לאנציקלופדיה ynet
