שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    היא לא דיברה עברית, אני לא דיברתי ספרדית

    לסול היה שיער ג'ינג'י שזהר כמו השמש, עם שלוש רסטות מאחור וכתובת קעקע ענקית על הכתף. היו לה עיניים כחולות וגדולות והיא ענדה צמידים מוזרים ושרשראות חרוזים כמו שיש להרבה אירופאים שמטיילים במזרח ובדרום אמריקה. סיפור

    בשמונה בבוקר נפרדתי ממנה לשלום בתחנת האוטובוס של חוף פלאיה דל כרמן במכסיקו. ולמרות שידעתי שלא אראה אותה שוב לעולם, משהו בפנים צרב לי כשאמרתי לה "גוד ביי".

     

    היא נופפה לי עם היד ודפקה חצי חיוך מבויש כזה. אני פשוט עמדתי במקום ובהיתי בה. 

     

    "קהה (מה, בספרדית)?", היא שאלה עם המבטא הספרדי החמוד שלה, כאילו שלפו אותה מאיזה פרסומת לשמפו או משהו כזה.

     

    "נטינג", השבתי במבטא ישראלי כבד.

     

    את סול פגשתי על המעבורת מאיסלה לקנקון בדרך לפלאיה. טוב, אולי זה לא היה בדיוק על המעבורת, אלא ברציף כששנינו חיכינו למעבורת ואני ניסיתי להבין אם אני עומד במקום הנכון, או ששוב אני לוקח מעבורת לאיזה אי דייגים שאפילו העורך הראשי של הלונלי פלאנט לא שמע עליו.

     

    אחרי שהיא נענעה שלוש פעמים את הראש שלה לצדדים כששאלתי אותה בדיוק את אותה השאלה, הבנתי שאין לה מושג מה אני רוצה. הספרדית שלי הסתכמה בשלוש מילים שלמדתי בטיול האחרון שלי לקולומביה "מסיבה, דירה, קוקאין", מה שדי הספיק לי באותה התקופה. מעבר לזה לא הייתי מסוגל להזמין אפילו ספרדי כפול בסניף של בורגר ראנץ'' אם היו פותחים אחד כזה באמצע מכסיקו.

     

    לסול היה שיער ג'ינג'י שזהר ממש כמו השמש, פירוש השם שלה, עם שלוש רסטות מאחור וכתובת קעקע ענקית על הכתף. היו לה עיניים כחולות וגדולות והיא ענדה כל מיני צמידים מוזרים ושרשראות חרוזים כמו שיש להרבה אירופים שמטיילים בכל מיני חורים במזרח ובדרום אמריקה.

     

    זה שסול לא ידעה מילה אחת באנגלית ואני לא ידעתי ספרדית לא הפריע לנו לנהל דוח שיח שוטף על המעבורת בדרך לקנקון.

     

    כשתפסנו את האוטובוס לכיוון פלאיה כבר ידעתי על סול שהיא כותבת תסריטים שחיה בברצלונה. מה שדי עשה לי את זה, בגלל שהחלום שלי הוא לכתוב תסריטים, אבל בעיקר בגלל שהיא גרה בברצלונה. אולי בגלל הסרט החדש של וודי אלן, זה נשמע לי מקום ממש מגניב לגור בו, יותר מגניב מלגור ברמת גן, למשל, זה בטוח.

     

    כשהגענו לפלאיה סול לקחה על עצמה את התפקיד לעזור לי למצוא מקום לישון. ולמרות שממש היה קשה לי להסביר לה מה אני מחפש, מצאנו בדיוק את מה שרציתי.

     

    קבענו שנפגש לאכול משהו קטן על החוף ואחרי זה נראה את השקיעה. אני חושב שסול אמרה לי שהיא היתה כבר כמה פעמים בפלאיה ושהשקיעות כאן מדהימות.

     

    כשהתארגנתי בחדר חשבתי על השיחה שהיתה לנו מהרגע שפגשתי את סול ברציף ועד הרגע שהגענו לפלאיה. תהיתי אם באמת הבנתי את מה שהיא אמרה לי, או שרק שמעתי את מה שרציתי לשמוע. אבל באותו הרגע זה לא ממש הפריע לי כי בסוף הבנו אחד זה את זה וזה מה שחשוב, אפילו אם רק חשבנו שאנחנו מבינים זה את זה. כמה אתה כבר יכול להיות רחוק מהאמת, זה לא שהיא נשאית של שפעת החזירים או משהו כזה?

     

    אז ישבנו שם וחיכנו לשקיעה, כשברקע ניגנה להקה מכסיקנית שניסתה לבצע גרסאות כיסוי ללהקות אמריקניות, משהו שנשמע מעט מגוחך, אבל בגדול השרה אווירה די נעימה.

     

    כל הקטע הזה עם השקיעה לא הסתדר לי

    כבר מהרגע הראשון כל הקטע הזה עם השקיעה לא הסתדר לי, במיוחד הואיל וידעתי שאנחנו מביטים מזרחה, אבל לא אמרתי כלום. אחרי הכל היא מדברת ספרדית, לא אני.

     

    ישבנו שם ערב שלם ודיברנו על הכל. על החלומות שלנו והאהבות שלנו, על השאיפות שלנו ועל האכזבות שלנו. סיפרתי לה על הילדות שלי ועל החיים בארץ, והיא סיפרה לי על המשפחה שלה ועל תסריט חדש שהיא עובדת עליו. בסוף הערב כבר ידענו הכל זה על זה. ובין משפט למשפט היו הרבה שתיקות ארוכות, שגם אותן אהבתי. היו גם משפטים שלמים שלא הבנתי, מה שלא הפריע לי להנהן עם הראש ולהגיד "סי, סי, אההה, נו?" אחרי הכל זה גם מה שאנחנו עושים עם אנשים שאנחנו ממש מבינים על מה הם מדברים, לא?

     

    מבחינתי זה היה ניצול נכון של הזמן

    זה היה די נחמד, כי היא ישבה שם ודיברה על אלף ואחד דברים, בעוד אני רצתי עם המחשבות שלי על דברים שאני צריך לעשות מחר, ואיפה לפרוט את כסף, ולברר על נסיעה לטולום שרציתי לעשות. מבחינתי זה היה ניצול נכון של הזמן. אתה גם יושב ומהרהר בדברים שעולים לך בראש, וגם נמצא עם עוד מישהו שגורם לך להרגיש שאתה לא לבד.

     

    אחרי שפספסנו את השקיעה, כי היא היתה בדיוק בצד השני, הלכנו לדפוק מרגריטות במקום סמוך על המים. וזה היה רגע מושלם כזה, רגע שאתה יודע שלא תצטרך לחיות חיים שלמים כדי לדעת שתזכור אותו. הרוח היתה בדיוק בטמפרטורה הנכונה והגלים נשקו לחוף זה אחר זה. הנר על השולחן ריצד לצלילי המוזיקה, וסול שיחקה עם הרגלים הקטנות שלה בחול שעוד היה חם משעות היום. הבטתי בה וידעתי שאני מרגיש משהו.

     

    אחרי זה הלכנו לשמוע מוזיקה במרפסת של החדר שלי, ומאחר שהיא אמרה כן כששאלתי אותה אם היא רוצה להישאר לישון, נרדמנו מחובקים כל הלילה על הערסל במרפסת. הווילונות הלבנים של חלונות החדר פיזזו במקצב הרוח הקריבית שהתערבלה עם צלילי המוזיקה שבחרתי כפס הקול של אותו הערב. שכבתי שם והבטתי בכוכבים עם החיוך הכי גדול שיכולתי למרוח על פניי. הייתי מאושר.

     

    ניל יאנג והגלים הרדימו אותנו לאט לאט.

     

    גל של חום נעים השתלט על גופי כשהתעוררתי בבוקר וראיתי את הפרצוף היפה של סול מביט בי. היא כבר היתה ערה לפחות כמה רגעים ופשוט הביטה בי עם העיניים הכחולות שלה. ולמרות שלא צחצחנו שיניים דפקתי לה את הנשיקה הכי גדולה. הרגשתי כאילו עברנו כבר חיים שלמים יחד, וזה היה פשוט עוד בוקר אחד בחיים שלנו. אחרי זה רצנו לים הכחול שהיה צמוד למרפסת החדר שלי ונראה כמו בריכת שחייה שלא נגמרת. שם במים התחבקנו והיא חייכה אלי, ויכולתי לראות בה את השמיים שהיו מעלינו. 

     

    קראתי פעם באיזה בלוג שהתאהבות זה ממש כמו מחלה, כמו שפעת החזירים. וזה משהו שנמשך בדיוק 72 שעות. הוא ציין שם כל מיני חומרים שמופרשים במוח שלנו שאני ממש לא זוכר עכשיו והסביר שזה נמשך בדיוק -72 שעות, ואלה השעות שבהן אנחנו כביכול מאוהבים. הבחור סיפר שהחומרים האלה משנים את כל מערכת ההחלטות שלנו ואת שיקול הדעת, ושאחרי 72 שעות זה דועך. אני חייב לציין שלא פעם פגשתי זוגות שמצאו את עצמם מעבירים חיים שלמים ביחד בגלל השפעת הזאת. אבל מה שעבר לי באותו הרגע בראש, כשהייתי עם סול בבריכה הענקית ההיא, היה שאם הבחור מהבלוג באמת צודק, נשארו לי עוד כמה שעות טובות לשפעת הזאת שנקראת "התאהבות" וכדאי לי לנצל אותן.

     

    אז ככה העברנו את היומיים הבאים, קצת בים, קצת על הערסל, סתם זרוקים על החול, וסקס מטורף על החוף לאור הכוכבים. היו שם רגעים שלמים של שתיקה ועוד כמה רגעים שחשבנו שאנחנו מבינים זה את זה.

     

    בערב למחרת סול אמרה לי שהיא עוזבת.

     

    יכול להיות שהיא אמרה לי את זה עוד הרבה לפני כן, אבל לא הבנתי אותה. אז את הלילה האחרון שלנו בחרנו להעביר יחד עם עוד שני בקבוקי יין ושירים מפעם במרפסת של החדר שלי על הערסל, בוהים מחובקים בכוכבים שצפו בנו עוד בלילה הראשון. ולמרות שידעתי שלמחרת היא כבר עוזבת, לא הצלחתי להפסיק לחבק אותה.


     

    בדרך חזרה להוסטל שלי אחרי שנפרדתי ממנה בתחנת האוטובוס תהיתי אם באמת קיים דבר כזה "נשמות תאומות". אם אתה יכול לפגוש מישהו, ומבלי ממש להכיר אותו לדעת שיש ביניכם איזה חיבור, הרבה מעבר לחיבור שהיה לך עם אנשים שהכרת הרבה יותר זמן ודיברתם בדיוק את אותה השפה אבל לא ממש הבנתם זה את זה.

     

    אז אולי זה בדיוק 70 שעות מאז שפגשתי את סול, ויכול להיות שבעוד שעתיים ממש לא הייתי מרגיש את מה שאני מרגיש עכשיו כשאני יושב כאן על הערסל וכותב את כל הסיפור הזה, אני מניח שאת זה לעולם לא אדע. אבל דווקא החוויה עם סול גרמה לי לחשוב שאולי יש יתרון ביחסים כאלה, שאולי שפה היא רק אחת מדרכי התקשורות בין בני אדם, דרך אחת מבין דרכים אחרות שאנחנו פשוט לא רגילים אליהן, כמו אנרגיה, אהבה ואפילו סתם מבטים.

     

    מעניין מה היה קורה אילו היתה נשארת עוד שעתיים, חשבתי לעצמי.


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים